התוכנית הכלכלית תקועה
בפברואר 1952 הכריז משרד האוצר על "תוכנית כלכלית חדשה", שנועדה להתגבר על המשבר הכלכלי הכבד שחוותה מדינת ישראל הצעירה עוד מ־1951. לקראת סוף 1952 נראה היה שהתוכנית כשלה: לא רק שהיא לא היטיבה עם האזרח, אלא גם שיקעה אותו עמוק יותר בצרות, ויצרה תחושה כללית של עצירה וקיבעון ברוב תחומי המשק.
בשל המצב, מיהרה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה להעביר בשבוע האחרון של 1952 דו"ח ביניים, שעסק בכמה נושאים ותחומים בחיי האזרח הישראלי, ומכל עמוד בדו"ח נחשפה תמונה עגומה.
מהדו"ח התברר, למשל, שבמחצית הראשונה של 1952 נרשמה ירידה בולטת בנסיעות האזרחים: באוטובוסים בין־עירוניים נרשמה ירידה של 11 אחוזים לעומת אותה תקופה בשנה הקודמת, בנסיעות אוטובוס עירוניות ניכרה ירידה של 9.8 אחוזים, והשימוש במונית לנסיעות בין־עירוניות ירד בכל הקווים כולם, בממוצע של 7.6 אחוזים לעומת השנה הקודמת.
"הנתונים מורים שהישראלי המצוי מהדק את החגורה ומבצע רק נסיעות הכרחיות", מסר הכלכלן הראשי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משה פוטורצקי, בראיון לעיתון "דבר", והוסיף: "כדאי להציץ גם בעמוד שמפרט את סטטיסטיקת הובלת המטענים בארץ כדי להבין כמה המצב עגום".
ואכן, "הובלות בטנדרים ובמכונות משא (משאיות) ירדו בתקופה הנסקרת בממוצע של 12.3 אחוזים, וטונאז' המטענים (נפח הובלה) ברכבת ירד אף הוא ב־10.6 אחוזים".
הכלכלן פוטורצקי הציג נתון מעניין נוסף: "למרות הירידה החדה בנסיעות האוטומובילים בכל הסקטורים, למרבה ההפתעה לא נרשמה ירידה בתאונות הדרכים, שעלו מינואר 1952 ועד ספטמבר ב־50 אחוזים, ומספר ההרוגים בתקופה הנסקרת עלה ל־172 לעומת 153 בשנה הקודמת".
הכלכלן הסביר את התופעה באומרו: "אף שהדבר לא הוכח מדעית, אני משוכנע שהעלייה הלא מוסברת בתאונות מקורה בלחץ העצום שבו שרוי האזרח הישראלי בשעת המשבר הכלכלי העובר על המדינה בתקופה קשה זו".
ההורים דואגים: איך לממן את לימודי התיכון לילדים?
בדצמבר 1952 דיווח העיתון "מעריב" ש"מצוקת לימודי התיכון בתל אביב הולכת וגדלה, עם ארבעה בתי ספר עירוניים שהביקוש אליהם עולה בהרבה על ההיצע. מובן שעומדת בפני התלמיד האפשרות להירשם לתיכון פרטי דוגמת הגימנסיה, אך כמה הורים בקרבנו יכולים לשלם שכר לימוד של 240 לירות בשנה? (שווה לשכר של רבע שנה של פקיד ממשלתי ב־1952; ד"ס)".
כשחוקק ב־1949 "חוק לימוד חובה בכיתות א' עד ח'", מדינת ישראל לא היתה ערוכה עדיין לקבל על עצמה גם את האחריות לחינוך הילדים - מלחמת העצמאות רק הסתיימה, ועשרות מטלות כבדות עמדו בפני השלטונות באותה עת. אך רה"מ דוד בן־גוריון דחף בכל זאת במלוא הכוח, וחוק לימוד חובה נחקק ויושם. רק 49 שנים(!) אחרי שנחקק, הורחב חוק חינוך חובה וכלל גם לימודי החובה עד לסיום כיתה י"ב.
אי לכך, בראשית ימי המדינה דאגתם הגדולה של ההורים היתה באיזה תיכון ילמד ילדם וכיצד. לרוב בתי האב בישראל לא היו אז האמצעים לשלוח את הילדים לתיכון פרטי, והמערכות המוניציפליות, שנאלצו לשאת על גבן את רוב עלות החינוך התיכוני, לא תמיד עמדו מצידן בעומס המשימה.
תוכניות חיסכון שונות, שהוצעו לציבור החל מ־1953, באו לענות על הבעיה, ופנקס עם שוברי תשלום חודשיים נשלח לבתי החוסכים. יוזמי התוכניות הציעו "להתחיל לחסוך לתיכון כבר עם לידת התינוק/ת".
"תחקיר" על האופנאית לולה בר
השבועון "העולם הזה", שנרכש ב־1950 על ידי אורי אבנרי ושלום כהן, התמקד בסנסציות פוליטיות אמיתיות או מומצאות, עם רכילות בגוון צהוב עז לצד תחקירים מסוגים שונים. גיליון 791 של השבועון, שיצא לדוכנים ב־25 בדצמבר 1952, התהדר ב"כתבת תחקיר על אודות לולה בר - הגברת הראשונה של האופנה הישראלית", שתמונתה כיכבה על השער הקדמי, ושלושת העמודים שבהם התפרסם ה"תחקיר" לוו בכותרות גדולות דוגמת "מה לא מספרת לנו גברת הוט קוטור (אופנה עילית) הישראלית". השער האחורי זירז את הקוראים "לקרוא כאן ועכשיו על מסיבות החשק של הגב' לולה, בווילה מבודדת בקיסריה".
"העולם הזה", כמו שבועונים אחרים בזמנו, הודפס בשיטה שלא אפשרה לקורא המזדמן לדפדף בדוכן בכתבות בלי לרכוש את העיתון פיזית. הסיבה: בשל תהליכי הדפוס נדרש הקורא להפריד בביתו, באמצעות סכין חדה, את דפי העיתון, שלא הופרדו ביניהם בהדפסה עצמה. שיטה זו גרמה לכך שבחלק לא מבוטל של המקרים, וכך גם בגיליון 791 של "העולם הזה", ההבטחות המגרות שבשער הקדמי ובשער האחורי - לא מומשו בפועל בקריאת הכתבה המלאה.
ולולה בר, מי היא היתה? תופרת עילית שעלתה לישראל ב־1939, בגיל 29, והפכה כמעט מייד לכוהנת האופנה בישראל. את לקוחותיה היא בחרה בקפידה מקרב נשות החברה הגבוהה של ישראל בשנות ה־40, ה־50 וה־60. כישרונה יוצא הדופן הפך אותה לאמידה, ואת רוב ממונה תרמה לגופים נצרכים שונים - עד שהלכה לעולמה ב־1997, בגיל 86.
"צלחות מעופפות" בחיפה
ב־30 בדצמבר 1952 נמסר מכמה מקורות על "צלחות מעופפות" שנראו יום קודם מעל שטח העיר חיפה. היו שראו את הצלחות בצורת שני גופים גליליים שטסו בגובה רב, ואילו מורים ותלמידים בבית הספר "חוגים", שעל הכרמל, דיווחו ששתי הצלחות, שחגו מעל בית ספרם, היו בצורת עיגול מוארך (אליפסה).
לדברי קצין צה"ל בדרגת סגן אלוף, ששמו לא פורסם, "נעו הצלחות לפי סדר מדויק, פעם במאונך ופעם במאוזן, וחוזר חלילה, עד שנעלמו מעיני הרואים כעבור כמה דקות". הצלחות נצפו גם על ידי תלמידי בית הספר "גאולה" בעיר, שהיו באותו יום בטיול ב"חורשה הבריטית" בכרמל ונתקפו בפחד, שכן לדברי הורה שליווה את הטיול, "נראה היה שהצלחות מתקרבות אלינו, וכמה תלמידים החלו לבכות מחשש שייחטפו".
היתה זאת הפעם השנייה בתוך שבוע שבה נראו צלחות מעופפות מעל חיפה, וראש העיר, אבא חושי, מיהר לכנס כבר באותו יום ישיבת חירום בבית העירייה. דובר העירייה הודיע ש"הנחיות לציבור יימסרו בשעות הקרובות".
אש בקולנוע "שדרות"
בשבוע האחרון של דצמבר 1952 עלה באש קולנוע "שדרות", ששכן בשדרות רוטשילד בתל אביב, ונגרם לו נזק רב שהוערך ב־10,000 לירות. עובדי הקולנוע הבחינו מייד בשריפה שפרצה במחסן שמאחורי הקלעים, אך הקופאי, שהתקשר למכבי האש, טעה שוב ושוב בחיוג, מה שגרם לאיחור של חצי שעה בהגעת הכבאים. עד אז הספיקה האש לכלות את המקרנה, גלילי סרטים וציוד טכני רב.
הקופאי לא ידע להסביר לשוטרים שהגיעו למקום איך טעה שוב ושוב בחיוג למכבי האש, שהרי מספר הטלפון הנכון הוצג על הקיר שמולו בתא הקופה,לצד מספרי חירום אחרים.
למרבה המזל, לאולם הקולנוע עצמו ולמושבים לא נגרם נזק, מה שאפשר את שובו של "שדרות" לפעילות אחרי ימים ספורים. בידיעה שפורסמה למחרת בעיתונות הפנה הכתב את תשומת לב הקוראים לכך ש"המספר הנכון של מכבי אש בתל אביב הוא 62222".
מרדכי מקלף - רמטכ"ל לשנה אחת
עם התפטרות הרמטכ"ל יגאל ידין, נעתר האלוף מרדכי מקלף לבקשת רה"מ דוד בן־גוריון להתמנות לרמטכ"ל השלישי של צה"ל. מקלף (משמאל בצילום, עם בן־גוריון ומשה דיין), אשר חזר באותה עת מלימודי מינהל בבריטניה, לקראת פרישתו מהצבא, וביקש להשתלב בסקטור הפרטי, התנה את הסכמתו בכך שיכהן שנה אחת בלבד. הוא נכנס לתפקיד באמצע דצמבר 1952, כבן 33, ופעל (בעידוד בן־גוריון) לצמצם תקנים בצבא הקבע ולסיים את העסקתם של אלפי אזרחים עובדי צה"ל. בדצמבר 1953 פרש סופית מצה"ל ומונה למנכ"ל מפעלי ים המלח. את מקומו כרמטכ"ל תפס דיין.
הנעלמים / בתי עסק שהיו
חנויות משכית
"משכית" הוקמה על ידי רות דיין ב־1954, כדי לספק תעסוקה לעולים חדשים וליצור שפת עיצוב ישראלית מקורית בבגדים ובחפצים שימושיים. בשיאה יוצרו ב"משכית" מוצרי יודאיקה, תכשיטים, שטיחים, אריגים, פריטי רקמה מסורתית וכלי נוי אתניים, שנמכרו בעיקר לתיירים בחנויות גדולות בארץ ובחו"ל. אחרי 40 שנות פעילות החלו מוצרי "משכית" להיתפס כמיושנים, ובאמצע שנות ה־90 נקלעה החברה להפסדים ונסגרה. בשנים האחרונות חזר המותג לחיים באישורה של דיין, שנפטרה ב־2021.
הצרכנייה / החידושים של פעם במקרר
חלב בשקית פלסטיק
במחצית הראשונה של שנות ה־60 נטשה "תנובה" את בקבוקי הזכוכית הכבדים והשבירים, והחלה לשווק את החלב בשקיות פלסטיק בנפח של ליטר - שמשווקות עד ימינו אלה. הצרכן נדרש להכניס את השקית לכלי מיוחד, מפלסטיק קשיח, ואז לגזור את פינת השקית ולמזוג את תוכנה בזהירות. אם הפינה לא נקטמת כראוי (יש צרכנים שנוהגים לקרוע את השקית בשיניים), החלב עלול לטפטף או להתיז לצדדים, וללכלך את המטבח.
