אני? חולה? מה פתאום
"וואו פאולה את נראית ממש גמורה, את מרגישה טוב? אולי את רוצה תה?", כך שאלה אותי אחת מנשות ההפקה של תוכנית הבוקר בזמן הפסקת הפרסומות לפני שבוע וחצי.
"לא, לא, אני בסדר, רק קצת מצוננת, עד מחר זה יעבור".
לא התכוונתי לשקר, אז למה הסתרתי את האמת? למה לא הסכמתי איתה ושיתפתי אותה שאני לא בכוחות הרגילים שלי, שאני צמודה לטישיו ועכשיו גם התחיל לי שיעול מנג'ס, שהדבר שהכי בא לי לעשות זה להתחפר מתחת לשמיכות ולישון 10 שעות ברצף לפחות?
חום או כלום
חלקנו נוטים להכחיש את הסטטוס 'אני חולה' ולהביא את עצמנו לקצה גבול היכולת, להכריז על הפסקה בסדר היום רק כשהגוף על סף קריסה, או כשעולה לנו החום.
מה באמת הקטע עם החום? למה הוא תו תקן למחלה? הרי כולנו יודעים שאצל כל אדם עליית החום היא שונה, ויש כאלו שלא מעלים חום גם כשהם מאוד חולים ועדיין, כשהמדחום מטפס יותר מ-37.5 מעלות, אני מקבלת אישור ברור ומרשה לעצמי להיות חולה. חום הוא תו תקן שמאפשר לי לשתף את העולם באופן מגובה, הוכחה שאני לא סתם מתפנקת או מתעצלת. כמו שציון גבוה במבחן הוא הוכחה לבקיאות, למרות שלפעמים אנחנו יודעים את החומר מעולה והציון מתפקשש. בעולם השכלתני שאנו חיים בו, אנחנו פחות סומכים על הגוף שלנו ועל התחושות הסובייקטיביות, אלא הרבה יותר על מספרים ונתונים. לכן זה מסוכן מעלה חשש לבחון עד כמה מאמינים לנו, הרי אנחנו בקושי מאמינים לעצמנו. שבוע וחצי הסתובבתי חלושה ומשתעלת ומנוזלת, אבל לא הייתי בטוחה שאני חולה. מספיק לשלוח צילום מסך של מדחום ובו מתנוססות הספרות 38.2 בקבוצת הווטסאפ של העבודה כדי שלכולם יהיה ברור שמקומך במיטה, לעומת זאת, אם החום לא עולה, אני צריכה לסמוך על התחושות שלי, ופה העניינים מסתבכים: שנים של עבודת התפתחות אישית, ועדיין יותר קל לבוא עם אישור מאשר לבקש שיסמכו על מה שאני מרגישה, או אפילו קשה עוד יותר, לבקש מעצמי לסמוך על התחושות שלי.
תסמונת הגיבור החולה
אל חגיגת השפעת החורפית הקבועה הצטרפה לפני שלוש שנים מגפת הקורונה, על שלל הווריאציות שלה, ולכאורה שינתה את כללי המשחק. אבל לא באמת. הייתי בטוחה שלאחר שכולנו למדנו לדקלם מקדמי הדבקה ועל הקלות שבה אנו עלולים להפיץ הלאה וירוסים, תיעלם מן העולם תסמונת "הגיבור החולה" שמאוד מאפיינת את הישראלים, אבל היא עדיין כאן, והשבוע הרגשתי אותה על בשרי.
אל תחפשו את תסמונת "הגיבור החולה" בגוגל, כי המצאתי אותה הרגע. אבל אני בטוחה שכולכם מכירים אותם: אלו שמגיעים לעבודה שפופים ומנוזלים וממאנים להכיר בעובדת היותם חולים או לחלופין מספרים בגאווה שהם לא מרגישים בשיאם אבל "לא רציתי לבטל את הישיבה", "לא רציתי שיפילו על מישהו אחר את העבודה שלי", או "לא רציתי להפסיד את המסיבה". יש כאלה שרואים בהתעלמות מחולשה, גם אם זמנית, איזשהו סוג של גבורה. כואב הגרון? מוצצים כמה סוכריות להקלה, מקסימום משכך כאבים ויאללה, חזרה לעבודה.
מחלה ישראלית
ברוב המקומות בעולם, אדם משתעל או מנוזל שיגיע לעבודה או לאירוע חברתי ייחשב חסר אחריות וחסר התחשבות ואפילו חצוף, מפני שהוא מעז לחלוק את הפתוגנים מעוררי המחלות שלו עם אנשים חפים מפשע. אבל אצלנו, כחלק מהאווירה החלוצית, יש עדיין הילה חיובית ותיוג אנשים שמכחישים את חוליים בתור העובדים המסורים והמשקיענים או החברים האמיתיים שלא מבטלים.
אני חושבת שזה קשור להיותנו מדינה למודת מלחמות. בתרבות של מורשת קרב, שבה אנשים פצועים מפנים פצועים אחרים תחת אש, מי ייתן לצינון קטן להשפיע עליו? מה אנחנו, נמושות?
מחלה נשית
תוסיפו על זה את הגישה הכאילו חיובית אבל בעצם רעילה כלפי נשים, עליה כבר כתבתי בעבר, לפיה "את יכולה הכל". כדי להיות גם אמא מצטיינת וגם בת-זוג מכילה וגם אשת קריירה משגשגת וגם מטופחת להפליא, את לא באמת יכולה לפרוש למיטה לכמה ימים, אז הגיוני שלא תרשי לעצמך להיות חולה, אלא רק מצוננת.
מחלה דורית
לא חסרים הורים שדוחקים בילד שטוען שהוא לא מרגיש טוב ללכת בכל זאת לבית הספר, הרי לא נשארים בבית בגלל כל שטות. בוא חמודי, נמדוד לך חום, הנה אין לך חום, יאללה ילקוט על הגב, אתה סתם מתחמק משיעור חשבון. ככה אנחנו לומדים מגיל צעיר לא לסמוך על המסרים של הגוף ובנוסף לחשדנות העצמית, גם מתווספת תחושת אשמה על שהעזנו לחשוב שאנחנו חולים, כשבעצם אנחנו מנסים להתחמק מאחריות.
יש לי חום, תזמינו אמבולנס
לעומת זאת, יש את השומרים על עצמם בהגזמה, שעבורם הסטטוס "אני חולה" מהווה הזדמנות ליהנות מתשומת לב ולהתשחרר מתחומי האחריות והמשימות השגרתיות לכמה ימים, אני בטוחה שאין להם רגשי אשמה גובהים מדי וזה מעורר בי קנאה. לעומת תסמונת "הגיבור החולה", יש את המתייחסים לעצמם כאל אתרוג יקר שיש לעטוף בבדי משי עדינים, שחלילה לא יפול הפיטם. הם לא מהססים לקחת פסק זמן איך שמופיע עקצוץ בגרון או שיעול ראשון, ואני קצת מקנאה בהם. העובדה שהם מרשים לעצמם לנוח, גם במחיר של עיכוב או פספוס, היא לא רק מעוררת קנאה, היא גם נכונה מבחינה רפואית, מנגנון ההישרדות המופלא של הגוף מפעיל את מנגנוני הכאב ומוריד את רמת האנרגיה הזמינה כדי שנוריד את רמת הפעילות ונאפשר למערכת החיסון לעבוד, רק שמנגנון ההישרדות לא שמע על קצב החיים שדורשים החיים המודרניים. בעולם מושלם שלא מקדש פרודוקטיביות והישגים על חשבון בריאות פיסית ונפשית, כולנו אמורים להיכנס למיטה עם השיעול הראשון, לשתות הרבה נוזלים ולישון עד יעבור זעם. זו השיטה היעילה והמוכחת מדעית לבלום את הוירוס בחיתוליו, אבל התפיסה הקונבנציונלית לא מספיק מדגישה את הרפואה המונעת – שהיא הרפואה החשובה ביותר.
המעמד נשחק
תסמונת הגיבור החולה אכן נשחקה בעקבות מגפת הקורונה, מהסיבה הפשוטה שאנשים מעריכים יותר את אלו שלוקחים אחריות חברתית ונמנעים מלהדביק את הזולת. היום הרבה יותר לגיטימי לא לוותר על יום עבודה או אירוע כלשהו בגלל צינון קטן. כיום רובנו משתעלים למרפק כשהם בציבור ולא לתוך היד, משהו שראיתי לפני הקורונה רק בחו"ל. אני רוצה להאמין שמגפת הקורונה גם עודדה אנשים לרחוץ ידיים בתכיפות גבוהה יותר, בטח לפני שהם נוגעים באוכל, או באנשים אחרים.
(ובבקשה מכם, גם אם אתם חושבים שהמשמעת בעניין זה כבר התרופפה, אנא אפשרו לי להמשיך ולהאמין כדי שאוכל להמשיך ליהנות במסעדות, למשל).
לחולה יש תפקיד
"תפקיד החולה", הוא מושג שהטביע הסוציולוג טלקוט פרסונס, שהגדיר במחקריו את ההתנהגויות הצפויות מאדם בזמן חוליו, וגם את ההתנהגות המצופה מהחברה.
תארו לכם שהייתי עונה לגליה מההפקה באותו יום בהפסקת הפרסומות שאני באמת חולה ואני חייבת ללכת הביתה ולנוח. ההפקה היתה נאלצת למצוא מנחה מחליפה לאותו היום, הייתי נאלצת לבטל את ההרצאה שנקבע חודשים מראש שנערכה באותו ערב, וערימות של כביסות היו נערמות במרפסת. זה היה מחייב אותי להכיר בכך שאני דנה את הסביבה שלי לחוסר נוחות, גם אם רגעית.
לקח לי שבוע נוסף עד שהודיתי שאני חולה, זה קרה בשישי האחרון כשהשיעול לא השאיר מקום לספק, הודעתי למשפחתי היקרה שאני לוקחת את היום לנוח ושאני מתנצלת מראש שלא אהיה זמינה לתת להם שירות. לקראת הערב קראתי לליאון שישב בסלון "אתה יכול להביא לי משהו לאכול?". אני נהנית וסובלת בו זמנית כשאני מבקשת ממנו לטרוח עבורי, לעמוד במטבח ואחר כך עוד להגיש להוד רוממותה את הארוחה למיטה. גם אם הוא עושה את זה בכיף, יש קול שאומר לי, "נו, פאולה, את באמת לא מסוגלת לקום רגע ולחמם לעצמך משהו?". יש אנשים שלא יודעים למלא את תפקיד החולה בצורה טובה ולכן מעדיפים לוותר עליו או לדחות אותו ככל האפשר.
להיות חולה זו פריבילגיה
עוד סיבה להעדיף לוותר על תפקיד החולה, היא שהמציאות משאירה לנו מעט מאוד זמן להיות חולים, כי זמן שווה כסף, מלבד שכירים מסוג מסויים שיכולים ליהנות מימי חופש בתשלום מלא, לכל השאר זה לא כלכלי להיות חולה. בעולם קפיטליסטי לא כולם יכולים להרשות לעצמם להיות חולים, מקומם אבל נכון. מדינת ישראל מחייבת עצמאים לשלם דמי ביטוח לאומי, אבל לא מפצה אותם אפילו לא בשקל אחד כשהם חולים. שנים שפעילים חברתיים מנסים לשנות את המצב אבל אין לעצמאים וועד עובדים שיכול להשבית את המשק או מציגות מפלגתית שיכולה להפעיל לחץ בהסכמים הקואליציוניים. וחבל.
לבגוד במחלה
מי שנמצא בתפקיד החולה מקבל פטור ממטלותיו, אבל לתפקיד החולה יש גם מחוייבות: אנחנו מצפים מהחולה לעשות את כל מה שנדרש כדי לקצר את התקופה שהוא מעמיס עלינו: לנוח, לקבל טיפול רפואי, וכמובן - לא ליהנות בזמן המחלה, בטח שלא בזמן שאנחנו נושאים בנטל שלו.
אנשים חולים שפועלים בניגוד לכללי ההבראה מרגיזים אותנו, וכשאני אומרת אנחנו אני שוב מתכוונת אלי. אם ליאון לא מרגיש טוב, אני יכולה להיות האישה המקסימה שאומרת לו "ליאוני לך לנוח, תיכנס למיטה ותסגור את הדלת, אני אדאג לילדות ולבית". אבל אם באותו הזמן הוא יצא למרפסת לעשן סיגריה, אני מאוד אתעצבן. אותו הדבר כשאחת הבנות מתלוננת על כאב גרון אבל יוצאת מהבית עם חולצמה קצרה בדצמבר.
ביום ששי לאחר שהודעתי למשפחתי שאני חולה, הצהרתי שאני הולכת למיטה לבהות בטלוויבזיה, כעבור שעה ליאון נכנס לחדר וראה שאני עונה למיילים, והעיר שהבטחתי שאני הולכת לנוח. ההבטחה לנוח היא הדרך שלי להוכיח שאני לוקחת אחריות, וזו הפעם היחידה שיכולתי להבליג ולא להתעצבן שהוא מבקר אותי, כי זה הדיל: אני מתפקד ולוקח את המשימות שלך, את עושה הכל כדי להבריא.
לא חולה, מבריאה
החשש להודות שאני חולה זהה לפחד להודות שאני עצובה, שנפגעתי, שאני מאוכזבת, הם כולם נוסעים מהפחד להביע פגיעות ולהודותש אנחנו זקוקים לאחרים או תלויים בהם.
המילה "חולה" גם מציפה חרדה אצל ההיפוכונדרים שבינינו. כשאני צריכה, למשל, להודיע למורה של הבנות שהן נשארות בבית כי הן לא מרגישות טוב, אני לא אומרת שהן חולות, חס וחלילה, אלא משתפת ש"הילדה מבריאה בבית ולכן לא תגיע היום לבית הספר". אנחנו מבריאים, לא חולים.
להתמסר ולהרפות
כאמור, בסוף השבוע האחרון הסכמתי לאמץ את תפקיד החולה, באיחור של שבוע לפחות. בעודי נחה בחדר השינה, שמעתי רעש של מקרר נפתח ונסגר כמה פעמים מכיוון המטבח, נזעקתי לשם וראיתי ששילה מחפשת משהו לאכול. הצעתי מיד לחתוך סלט ולבשל אורז עם ירקות, ההצעות האוטומטיות הן תוצאה של החרדה שהנה אני מתמסרת לחולשה ומפקירה את משפחתי לגורל אכזרי של רעב. כשהחרדה תוקפת אין אמצע, התחושה הפנימית היא שבעוד דקות תיכנס בדלת עובדת סוציאלית לברר מדוע אנחנו לא מאכילים את הילדה.
שילה הביטה לעברי במבט החכם שלה ואמרה: "אמא, אמרת שאת לא מרגישה טוב, רואים שאת חולה. אולי תלכי כבר למיטה במקום להסתובב פה עם השיעול והפרצוף המעוך".
שנייה לאחר שהתעשתי מההלם, אמרתי לה שהיא צודקת וחזרתי למיטה. למה הלם? כי הילדה שלי ראתה בבירור את מה שניסיתי כל כך להסתיר.לפעמים הסיבה להתחמקות מתפקיד החולה קשורה לצורך שלי בשליטה בסיטואציה ולא רק לפחד להעמיס על אחרים או לא להעניק להם את מבוקשם.
חשבתי שאני מקלה עליה כשאני מציעה שאבשל עבורה, לא חשבתי שאני גורמת לה אי נוחות בגלל שאני מתעקשת לעזור לה למרות המצב שלי, וזה שיעור חשוב לחיים.
בסוף התמסרתי. קצת
נכנסתי למיטה ושמעתי מוזיקה, ראיתי עוד פרק של "הלוטוס הלבן", באופן מפתיע, אף אחד מבני הבית לא גווע ברעב ומשרד הרווחה לא שלח נציגות.
בבוקר למחרת התעוררתי מוקדם להפעיל את מכונת- כביסה, כי בכל זאת, יש גבול להתמסרות למחלה. חוץ מזה שכבר הסברתי שלא הייתי ממש חולה, אלא רק מצוננת, וגם זה כבר עבר לי. ברור. למה אני עדיין קצת משתעלת? אה שטויות, זה השאריות של אחרי.
עשה לי את זה:
"לאכול לבריאות": אחד הספרים היותר מעניינים בתחום התזונה הוא הספר של ד"ר ווילאם לי, רופא ומדען, שערך מחקרים שבדקו איך הגוף יכול לרפא את עצמו. זהו רב-מכר שקראתי כמה פעמים כי הוא מכיל מידע רב ולא מובן מאליו אודות מנגנוני ההגנה של הגוף והקשר שלהם לתזונה שלנו. יש לו גם אתר אינטרנט שבו הוא חולק מתכונים וסרטונים. מחקריו של לי השפיעו על תפיסות טיפוליות בתחומים רבים, בהם פרוטוקול הטיפול בסוגי סרטן מסויימים, בסוכרת, בעיוורון, במחלות לב ובהשמנת יתר. יש לו גם הרצאת TED מאוד פופולרית שנקראת "האם אנחנו יכולים לאכול כדי להרעיב סרטן?"
Info@paulanatural.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו