יעל ארד (55) קמה בכל בוקר ברבע לשש. "אני מכירה המון אנשים שקמים בשעה הזו או קודם. אני עושה תרגילי יוגה, גמישות או כוח כדי לארגן את הגב שלי, ואז מתחילה את היום במיילים ובעדכונים. אני בפגישות משבע וחצי בבוקר ובפעילות עסקית עד חמש וחצי. ואז עוסקת בפעילות של הוועד האולימפי עד שעות הערב".
ארד (55), פרודה ואם לשניים, המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל (מדליית כסף בג'ודו, ברצלונה 1992), רגילה ללוח זמנים עמוס עד להתפקע. כמי שהיתה אלופת ישראל, סגנית אלופת העולם ואלופת אירופה (אתונה 1993), המרוץ לפסגה אינו זר לה. היום היא מחלקת את זמנה בין העולם העסקי - שבו היא מנהלת את הפעילות המסחרית של קבוצת פרמאונט בישראל - מייעצת בעולם הגיימינג ויושבת בדירקטוריונים, לבין עיסוקיה בשנה האחרונה כיו"ר הוועד האולימפי בישראל, תפקיד שאותו היא ממלאת, אגב, בהתנדבות. השנה היא הצטרפה לראשונה גם לחברת ביוטק חדשה, המייצרת מוצר לזיהוי סרטן צוואר הרחם.
בכל עיסוקייך נתקלת פעם בתקרת זכוכית?
"לא, אבל אני לא חושבת שאין כזו. עם זאת, אני הולכת קדימה לכל המקומות שאני רוצה להגיע אליהם ופועלת בצורה שאני חושבת שצריך לפעול. זה בכלל לא אישיו מבחינתי".
אולי. אבל לנשים רבות זו בעיה אמיתית.
"לכן אני חושבת שאנחנו כנשים צריכות לוודא שהדלת נשארת פתוחה אחרינו לנשים אחרות. אי אפשר להיות אדישות. כמעסיקות עלינו לוודא שנשים ירוויחו כמו גברים, שיצמחו ויתפתחו, ועלינו לעזור להן. לא לחשוב 'הן יסתדרו כמו שאני הסתדרתי'. אני חושבת שנשים רבות שהגיעו לעמדות מפתח מבינות היטב את הדבר הזה".
בית תל־אביבי חילוני וליברלי
ארד היא בתם של העיתונאים אריה ארד (ז"ל) ונורית ארד. אחיה הם איש יחסי הציבור איל ארד, השופט דרור ארד־אילון ויובל ארד, ראש המועצה המקומית כוכב יאיר־צור יגאל, ואחותה היא ד"ר מיכל ארד, חוקרת מוח במכון ויצמן למדע.
אחרי 25 שנות זוגיות עם המלונאי ליאור כהנא השניים הפרידו כוחות לפני שלוש שנים. "אנחנו ביחסים טובים מאוד, נפרדנו בטוב", היא מספרת על אבי ילדיה. בנם תום (24) חזר החודש מטיול ארוך בברזיל, ודניאל (21) רואה את אמה כמעט בכל יום. גם ארד לא מוותרת על מפגשים תכופים עם אמה, נורית. "היא הדבר הכי מושקע מבחינתי, אני מבלה איתה הרבה. אנחנו מדברות פעמיים ביום, ובכל סוף שבוע אוכלות יחד. אני אוהבת אותה ואנחנו מאוד קרובות".
את הבית שבו גדלה היא מתארת כתל־אביבי, חילוני וליברלי. "באתי מבית מאוד שוויוני, המפתח של
הבית היה אווירה חיובית. חונכנו לכך שכל ילד שאמר שהוא רוצה משהו - אמרו לו 'קדימה, תשיג'. ברגע שזאת האווירה בבית, שכל דבר אפשרי בו, זה מוציא לעולם ילדים וילדות שלא חושבים שיש משהו שיכול לעצור אותם. זה לא שלא נכשלים, אבל אני יודעת שכשאני רוצה משהו אני מציבה מטרה ואני אעבוד קשה כדי להשיגה".
כמו התפקיד של יו"ר הוועד האולימפי, שסימנת לעצמך לפני שנים.
"זה דבר בעל משמעות מעבר לעצמי. כספורטאית תמיד חשבתי שצריך פעם אחת שספורטאי או ספורטאית יעמדו בראש הוועד האולימפי. זה משהו שחתרתי אליו והיה לי חשוב מאוד להגיע לתפקיד הזה, שהוא סגירת מעגל מבחינתי. יש חשיבות לכך שיהיה שילוב בין יכולות ניהוליות לבין אנשים שבאמת חוו על בשרם את כל התהליכים ומבינים לעומק את המורכבות של להיות ספורטאי או ספורטאית אולימפית".
בעינייך, יש משמעות לכך שאישה היא יו"ר הוועד?
"הדבר המרכזי בעיניי הוא הנוכחות שלי כספורטאית. זה שאני אישה זה בונוס. אני לא מסתכלת על המגדר שלי. המשמעות היא שאני משמשת דוגמה לספורטאים - למשל כשאני מגיעה בבגדי ספורט לאולם טאקוונדו, לבריכת שחייה או לאצטדיון אתלטיקה, ואני משדרת שאני והם אותו הדבר. אני כותבת להם לפני תחרויות בהצלחה, גם אחרי, וגם כשהם מאוכזבים. אני יודעת לכתוב להם כמי שחוותה את הדברים. זו אחווה של ספורטאים, וזה מגע אישי מיוחד, מעבר לאסטרטגיה ולחזון".
ובמישור המגדרי?
"אני מבינה שזה נותן אופק להרבה מאוד נשים שלא חלמו על תפקידי ניהול ומנהיגות. הן באות להתייעץ איתי ומרגישות ביטחון לשאול שאלות. הן מראות חולשות לידי ואני מראה חולשות לידן, שיידעו שלא הכל קל ומושלם. לא ראינו הרבה נשים בעמדות ניהוליות בספורט. היום הרבה יותר נשים באות להיות מנכ"ליות באיגודים ומתחילות ללטוש עיניים לתפקידים בכירים. הן עובדות קשה ולא מתביישות להיאבק על מקומן ועל שכרן. בעיניי זו תופעה מקסימה".
מחסור גדול בנשים מאמנות
בשנותיה בוועד האולימפי ארד יזמה תוכניות רבות, ובהן תוכניות רוחב לעידוד נשים להפוך למאמנות האולימפיות הבאות, שבראשה עומד מולי אפשטיין. "היה מחסור גדול בנשים מאמנות, וברגע שנשים באו כי האיגודים הציבו אותן ותמכו בהן, הגיעו אלינו נשים ברמה מאוד גבוהה, אישיותית ומקצועית".
בד בבד, היא השיקה קורס דירקטוריות, שבראשו עומדת תא"ל סוזי יוגב, שהיתה יועצת הרמטכ"ל לנושאי נשים. "למרות שקראנו למיזם 'קורס דירקטוריות', הרבה מנכ"לים שקיבלו את ההזמנה רשמו את עצמם", מגלה ארד, "אבל הקורס היה לנשים. בתוך יומיים נרשמו 120 נשים, עורכות דין, ספורטאיות עבר, נשות הייטק, מנכ"ליות, נשים ממרכזי הספורט ומאיגודים שונים. זה שטף אותנו בהתרגשות. ברגע שאת מזמינה אותן, הן מגיעות. הבנתי איזה צמא יש בספורט הישראלי להכשרות ברמה גבוהה".
מה עוד צריך לקרות כדי שנשים ישפיעו בספורט?
"אני משקיעה הרבה כדי לקדם נשים. השיטה בקידום מגזרים היא לתת חכות ולא דגים. הכשרה ומנטורינג הם שיחזקו נשים ומגזרים אחרים. אין לנו מספיק מאמנות. ניתחנו את זה והבנו את המורכבות של התפקיד עבור ספורטאיות עבר, ואנחנו מטפלים בכך. אני רוצה לראות יותר נשים יו"ריות. היום, מתוך 32 איגודים אולימפיים, יש לנו רק שתי נשים יו"ריות. זה מורכב להיות יושבת ראש של איגוד, את צריכה לרצות את זה מאוד ולהבין שיש שם מאבקים. אבל זה אפשרי".
מה עמדתך בפרשת עומר אצילי?
"אני רוצה שספורטאים וספורטאיות יידעו שיש להם אחריות ציבורית גדולה, ואם הם עשו דברים שהם לא פליליים אבל גם לא מוסריים, הם חוטאים פעמיים - פעם אחת למוסר הכללי ופעם שנייה למעמד הציבורי שלהם כמובילי דעה וכמשפיענים. אני חושבת שזה בא יחד עם הפרסום. כספורטאים, זה חלק מהמחויבות שלנו. מלכתחילה כל מה שקרה בפרשה הזאת לא ייעשה, ואסור היה שיקרה".
תמכת בהחלטה להחזירו לנבחרת ישראל?
"לא אהבתי את ההחלטה להחזיר אותו לנבחרת בלי תהליך מסודר. ארגון ציבורי חייב תהליכים מסודרים כדי להחליט אם הוא צריך לחזור ובאילו תנאים. אמרתי את זה גם ליו"ר, אורן חסון. הוא לא היה צריך להיות מוזמן לנבחרת לפני שיתברר אם הוא מבין את ההשלכות של מעשיו. אם ועדה היתה מחליטה על הרחקה לשנתיים, על סדנאות ועל התנצלות פומבית - זה לדעתי היה מכשיר את חזרתו לנבחרת. מאחר שזה לא נעשה, ההזמנה לא היתה נכונה. לדעתי הוא עשה נכון כשהקשיב למה שהקהל והציבור אומר לו - ופרש".
ובכל זאת, היום עדיין יש הטרדות מיניות בספורט העולמי והישראלי.
"הנושא של מוגנות נשים בספורט מאוד חשוב לי. אנחנו צריכים ללמוד ממה שקרה בעולם, בארה"ב, בקוריאה ובעוד מדינות. למדנו על מקרים רבים של הטרדות מיניות והתעללות. תא"ל סוזי יוגב עומדת בראשות הוועדה לשוויון מגדרי אצלנו בוועד האולימפי, ואנחנו לומדים איפה הבטן הרכה.
"המורכבות העיקרית נמצאת ביחסים בין הצוות לספורטאים ולספורטאיות. היחסים הבסיסיים הם שונים ממה שקורה בשוק העבודה. הספורטאים צעירים מהצוות. המאמנים בוגרים, גם אם הם בסך הכל בני 25, והעוצמה הרגשית מאוד חזקה. המאמנת או המאמן הם אלוהים עבור הספורטאי. כל מה שהם יגידו - הוא יעשה. זו מלכתחילה לא מערכת יחסים שוויונית. לכן כבר כמה שנים אנחנו נותנים הדרכה לשלוש קבוצות: בעלי המרות, המאמנים ואנשי הצוות.
"אנו מקיימים סדנאות, והמשתתפים חותמים בסיומן על אמנה. יש הדרכה לספורטאים ולספורטאיות, וגם מייצרים שיח בתוך המערכת, וניתנת הדרכה למעטפת - למנכ"לים וליו"רים, שלא נמצאים במגע עם הספורטאים. ועדיין, אני לא רגועה בעניין הזה. יכולות להיות נערות אינטליגנטיות מהבתים הכי טובים, וגם ספורטאים מהפריפריה, שהמאמנים הם האנשים הכי חזקים בחיים שלהם. אנחנו צריכים לוודא שלספורטאים יש ערוץ תקשורת נוח לספר לנו הכל, גם באופן אנונימי, במייל או בדואר".
היו מקרים שנחשפו אצלכם?
"ברוב המקרים אנחנו לא חושפים את זה לציבור, ואנחנו לא עורכים משפט שדה. גם עבור המאמנים יש קו דק שלפעמים נחצה. בסוף אלה אנשים, ואנשים באמת מתאהבים. אבל מאמן חייב לדעת שהתאהבות של ילדה בת 17-16 היא לא לגיטימית, וזו האחריות שלו לדעת לשמור עליה ועל עצמו".
היית חברה טובה של אלכס גלעדי וספדת לו על קברו. באותה נשימה את פועלת בנושא קידום מעמד האישה וזכויות נשים. אין פה סתירה?
"אלכס גלעדי היה איש משמעותי מאוד בספורט האולימפי העולמי, עתיר ידע וניסיון, שעשה רבות למען הספורט בישראל. לי באופן אישי הוא היה מורה דרך בזירת הספורט העולמית. חברות בעיניי היא להיות שם וליהנות לא רק מדובשו של אדם, אלא לעמוד לצידו גם כאשר הוא עושה טעות או מתמודד עם משברים. זו עובדה שכל חבריו וחברותיו של אלכס נשארו לצידו במאבקו לטיהור שמו. בכל מקרה לא היו לי בחייו, ובטח לא לאחר מותו, הכלים לשפוט אם הוא עבר עבירות או נהג באופן שאינו הולם. ההאשמות כלפיו מעולם לא התבררו במשטרה או בבית משפט".
המבט עכשיו הוא למשחקים האולימפיים שייפתחו בצרפת ב־2024. בעבר עלו חשדות לשחיתות בוועד האולימפי, וראינו את הנעשה בפיפ"א עם בחירת קטאר לאירוח המונדיאל. את חושבת שחשדות דומים יצוצו גם סמוך למשחקי פריז?
"הוועד האולימפי הבינלאומי בראשות תומאס באך עבר תהליכים רציניים ומשמעותיים בשנים האחרונות, והיום הוא התאגיד המאורגן והתקין ביותר בעולם הספורט. נכון שהבחירה בקטאר היתה מוזרה. לא רק העברת המשחקים לנובמבר-דצמבר, באמצע העונה, אלא גם כל הנושא הכאוב של זכויות האדם והלהט"ב. יש פער גדול בין פיפ"א לבין הכדורגלנים, שעשו מחוות יפות והתנהגותם ראויה לציון. אבל מה שקרה כבר קרה. להבא צריך לוודא שארגוני־העל מקבלים, מעבר לאחריות הניהולית, גם מנהיגות ספורטיבית, ערכית ומוסרית, ולדאוג שהשפעתם תהיה טובה. בסוף מדובר בחלון ראווה עולמי. אם בוחרים במדינה שזכויות אדם, נשים ולהט"בים נפגעות בה - זו בעיה".
מהן הציפיות שלך מהמשלחת הישראלית לפריז 2024?
"נגיע לאולימפיאדה עם נבחרת של כ־60-70 ספורטאים וספורטאיות. יש לנו גם נבחרות קבוצתיות, אבל רוב המשלחת מורכבת מספורטאים ומספורטאיות אינדיבידואליים. אנחנו מצפים להגיע ל־18 עד 20 ענפים, ולשמר ענפים חדשים שהגענו אליהם בטוקיו. יש ענפים מסורתיים שלנו, שהם אתלטיקה, שחייה, ג'ודו, התעמלות אמנותית, טריאתלון ואופניים. קשתות, למשל, זה ענף חדש שאנחנו רוצים לשמר. טיפוס הוא ענף נוסף שאנחנו משקיעים בו הרבה, וגם גלישת גלים. הישגים בענפים חדשים נותנים דחיפה ומוטיבציה גדולה ומגדילים תקציבים".
נראה מדליות מהג'ודו?
"אני מאמינה שכן. אני רואה עבודה חזקה מאוד אצל רז הרשקו, תמנע נלסון־לוי וגפן פרימו, ולצידן יש עוד ספורטאיות שמתקדמות, ואין לי ספק שהן ייאבקו על מדליות. גם הבנים, ים וולצ'ק וטוהר בוטבול, חזקים, וגם פיטר פלצ'יק ושגיא מוקי עדיין לא אמרו את המילה האחרונה. ג'ודו הוא ענף חזק שלנו, אבל בסוף ספורט הוא לא חברת ביטוח, ואנחנו רק אחת מ־206 מדינות שבאות להיאבק".
השנה היתה לך סגירת מעגל אישית, עם ציון 50 שנה לאסון י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
"היתה לי זכות לעמוד בראש הוועד האולימפי בשנה ה־50 לאסון. זה היה מרגש במיוחד מכיוון שכספורטאית צעירה הקדשתי את המדליה שלי למשפחות הספורטאים. הטקס שהובלתי השנה היה עוצמתי ומרגש מאוד. היתה לי תחושת אחריות מאוד גדולה. רציתי לעשות משהו אחר בשנה הזו, ולכן ביקשנו בוועד טקס ממלכתי. שר הספורט הסכים, וזה הפך למהלך גדול יותר".
למה זה לקח עשרות שנים עד שציינו את האסון באולימפיאדה?
"כל קודמיי בוועד האולימפי עבדו קשה מאוד, יחד עם משפחות החללים, לדרוש, לבקש ולהסביר כדי שתהיה התייחסות עוד קודם. היום התנועה האולימפית מתנקה מהכתם שדבק בה. הצעד נעשה מאוחר, אבל נעשה. בעיניי נעשה פה צדק היסטורי חשוב מאוד".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו