"בחיים האמיתיים אני ממש לא מצחיק": האם טיפול בפסיכופת יביא לסטיב קארל את הפרס שחסר לו?

במשך שבע עונות הוביל סטיב קארל את "המשרד" - עיבוד אמריקני לסדרה הבריטית שיצר ריקי ג'רביס ואשר נחשבת לאחת הסדרות הטובות ביותר בשנות האלפיים - ועשה בה תפקיד שסלל לו את הדרך בהוליווד. למרות שקטף שבחים מוצדקים מכל עבר, קארל קופח על ידי האקדמיה האמריקנית לטלוויזיה עם עשר מועמדויות רצופות - מחציתן עבור שחקן ראשי ומחציתן בקטגוריית הסדרה הקומית הטובה, מעצם היותו אחד המפיקים - אך אף לא זכייה אחת במה שרבים מחשיבים כאחד המחדלים של פרס האמי לדורותיו.

"עולם הטלוויזיה צריך להתבייש בעצמו כל כך שקארל מעולם לא זכה באמי על התפקיד של מייקל סקוט", צייץ בזעם השחקן ריין ווילסון (דווייט ב"המשרד") בתום טקס האמי 2011, שאחריו קארל פרש מהסדרה. לפני שנתיים היה מועמד בפעם ה־11 על סדרת הדרמה "תוכנית הבוקר" לצד ג'ניפר אניסטון וריס ווית'רספון, ושוב יצא בידיים ריקות.

"יש לי רגשות מעורבים ביחס לפרסים", אומר כעת קארל במבט לאחור, "התשוקה שלי למקצוע מעולם לא היתה כדי לזכות בפרסים, זה מעולם לא היה המניע שלי. אבל כשהייתי מועמד לאמי, לגלובוס הזהב וגם לאוסקר - זה כיף גדול, אין מה לומר. עצם המועמדות היא הוקרה מעודנת בפני עצמה, הכרה בעבודתי, שאני משתדל לא לקחת יותר מדי ברצינות, נהנה מזה אבל לא מתעכב במחשבות על זכייה".

חלמת בכלל שתהיה מועמד לפרסים כה רבים?

"כנער לא יכולתי להעלות על דעתי לאן אגיע בקריירה, וגם כשהייתי גבר בן 30. הפריצה המסחרית קרתה בתחילת שנות ה־40 לחיי עם 'בתול בן 40' ו'המשרד'. ואני בסך הכל קיוויתי להיות שחקן עובד שמקבל תפקידים. לא ציפיתי שאערוך ראיונות ומסיבות עיתונאים ואסע לפסטיבלים, לא שיערתי שיהיה עניין רב כל כך במה שעשיתי או רצון לדון ביכולותיי ובבחירות הקריאייטיביות שלי כשחקן. אף פעם לא הייתי אותו צעיר חולמני שמשרבט את החתימה שלו ומתאמן שיום אחד יעניק אותה למעריצים מכל עבר. מבחינתי לעבוד ולהשתכר היה מספיק בחיים. ואם אצליח להתחתן, להקים בית ומשפחה ולשלוח את הילדים לקולג' - לא יהיה מאושר ממני. בכנות, לא שאפתי מעבר לכך".

תמיד רצית להיות שחקן?

"תמיד נהניתי לשחק. ההחלטה להפוך את זה למקצוע הגיעה אחרי הקולג', וגם אז הבחירה להיות שחקן לא נגעה לכוכבות, זה לא היה מרכיב במשוואה. לפני כמה שנים הייתי בהקרנה של 'פוקס־קצ'ר' (סרטו מ־2014 שעליו היה מועמד לאוסקר, ד"כ) עבור חברי גילדת השחקנים ובסופה היה פאנל מול הקהל. השעה כבר היתה מאוחרת, ולפתע נעמד ילד בן 12-11, לא יותר, הציג עצמו בתור שחקן־במאי־תסריטאי־מפיק ושאל איך אפשר להפוך לכוכב. כל הקהל הוקסם מהתעוזה של אותו ילד, וזה היה רגע משעשע וחמוד, אבל לא ממש ידעתי איך לענות לו. עבר בראשי להגיד שמאוחר ושעליו למהר ללכת הביתה ולישון כי יש בית ספר בבוקר, ושיחיה את חייו, יצבור חוויות וניסיון, שמשחק ופרסום לא יעסיקו אותו. מוטב להתרכז בעולם העשיר מסביב, למלא את הנפש שלך ולפתח את הרגשות שלך, שביום מן הימים ישמשו לך כלים במקצוע. הרעיון של לעבוד כדי להפוך לכוכב הוא מעוות. אם אתה רוצה להיות שחקן, פשוט לך על זה, יש שלל עצות. אבל לחלום על כוכבות זה דבר כה חמקמק ומטורף לכוון לעברו. אלה חלומות שלגמרי אינם מוכרים לי. אני לא הייתי כזה בצעירותי, וכל חיי הם תאונה קטנה ונהדרת".

סדרה חדשה וחיבוק חם

אחרי שחגג באוגוסט יום הולדת 60, קארל חוזר למסך הקטן במיני־סדרה חדשה ומדוברת בשם "המטופל", שעלתה אצלנו בשבוע שעבר בשירות הסטרימינג דיסני+ לאחר חיבוק חם במיוחד ממבקרי הטלוויזיה האמריקנים בשבועות האחרונים, עם קונצנזוס די רחב שטוען שהבשילה השעה להעניק לקארל את האמי בטקס הבא על תפקידו.

בסדרה בת עשרת הפרקים הקצרים מגלם קארל את דמותו של אלן שטראוס, פסיכולוג יהודי־אמריקני ואלמן טרי שמתמודד בחייו האישיים עם התרחקותו של בנו עזרא (אנדרו לידס, "מיליון דברים קטנים"), שחזר בתשובה. במקביל נכנס לחייו מטופל בקליניקה שלו, סם פורטנר (דונל גליסון, "הארי פוטר ואוצרות המוות", "מלחמת הכוכבים"), רוצח סדרתי המועסק בפיקוח העירוני על מסעדות מקומיות, שעד מהרה הופך לאיום על חייו של אלן.

על הסדרה חתומים צוות היוצרים ג'ואל פילדס וג'ו וייסברג, שאחראים גם לסדרת הדרמה המוערכת "האמריקאים", שרצה בהצלחה במשך שש עונות, והיא נשענת על הדיאלוגים בין הדמויות של קארל וגליסון בהופעות משחק מרשימות במיוחד של כל אחד מהשחקנים, וכן על סממנים יהודיים רבים סביב הרקע של שטראוס.

"מאוד אהבתי את הסצנות האינטימיות ומלאות המתח הללו בין שנינו. הלוואי שהיו כולאים אותי לשבת במקום סגור אחד ככה בכל תפקיד מכאן ואילך", מספר קארל בראיון זום שערכנו במיוחד לרגל שידור הסדרה בישראל. "למען האמת, זהו אתגר לא פשוט להישאר באותו מקום במשך ימי צילומים ארוכים ורבים. חשבתי לעצמי, רק שלא ישכחו ממני אם תהיה לפתע רעידת אדמה או שריפה, וידאגו לשלוף אותי משם. לא הרגשתי שזה קלישאתי במובן הפשוט של שני שחקנים שיושבים זה מול זה. ההרגשה היתה כמו מרחב מוכר שהוציא מאיתנו איכויות שמבשרות על משהו נורא שעומד לקרות. זה היה רענן מאוד, בפרט מול דונל, שהוא שחקן פנומנלי ובזכותו היתה לי אחת מחוויות המשחק הטובות אי־פעם. דונל לוקח את העבודה מאוד ברצינות, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות. מבחינתי זהו השילוב המושלם במקצוע. כשמגיע הרגע להרביץ הופעה, ושנינו נותנים את כל מה שיש לנו - אנחנו בראש אחד. ניסינו לפענח איפה המחשבות של כל אחד נמצאות במהלך כל סצנה. זאת מעין אלכימיה מלאה והרמונית בסיטואציות מאוד לא שגרתיות שבהן נמצאות הדמויות, עם שיאים לא פשוטים מבחינת העלילה".

בלי ספוילרים, הטיפול מתקיים באופן מאוד בלתי צפוי.

"זאת מציאות מוקצנת, לא סיטואציה של טיפול כפי שאנו מכירים אותה בפורמט קונבנציונלי. הרבה מאוד מוטל כאן על הכף, עד כדי חיים או מוות. הדמות שלי מוצאת עצמה בעמדה לא נוחה, והיא נדרשת לנווט מחדש ולקיים מעין משא ומתן כיצד תוכל להתנהל בצורה מקצועית. דיברנו רבות על כמה זו סיטואציה של טיפול ועד כמה מדובר במניפולציה של הדינמיקה בין שתי הדמויות. בסופו של דבר, הכל סבוך כמו פקעת חוטים - המתח, החרדה, האימה והאמפתיה האנושית של חובת המטפל לעזור לזולת".

תפקיד כה דרמטי ורציני מצריך ממך יכולות אחרות מאשר קומדיה?

"יש שיחשבו שנעזרתי באלתור לטובת הדמות, שהיא טכניקה מאוד מקובלת ביצירה קומית. היו אלמנטים כאלה במשחק, אבל לא בדיאלוגים. לא שיניתי טקסטים, אלא רציתי להיות הכי מדויק ונקי כדי להעביר את הסיפור לצופה - מה גם שלא היה צורך להוסיף או להשמיט מילים. תסריט טוב מקל את העבודה, ואני מקווה שזה ניכר. הרגשתי שאני נטמע בעלילה, וזו עדות לסדרה שכתובה ומופקת באיכות גבוהה. לאורך כל הצילומים היתה תחושה חזקה שיש פה משהו עם פוטנציאל גדול לסחוף את הצופים".

אתה חושב שהיית יכול להיות מטפל טוב?

"אני עצמי הולך למטפל שעוזר לי לחבר את הנקודות ולעשות סדר בכל מיני דברים. שם אני גם נשאל שאלות מאוד מסוימות, שעוזרות לי להסיק מסקנות לגבי חיי. מטפלים אינם 'הלוחשים לבני האדם', אלא פשוט בעלי מקצוע עם יכולת להקשיב ולעזור, לסייע במציאת דרכי התקשרות וחיבור עם הסביבה באופן כללי. ההנאה שלי נובעת מכך שמותר לי להעמיד פנים שאני מטפל במסגרת מקצוע המשחק".

נע בין קומדיה לדרמה

קארל נולד במסצ'וסטס ב־1962, ואחרי עבודות מזדמנות בצעירותו - כמו שדר רדיו בקולג' שבו למד, דוור ושחקן בהצגות ילדים - החל להתמקד בקומדיה כשהצטרף לאנסמבל Second City בשיקגו - חממה שממנה יצאו לימים כוכבים כמו מייק מאיירס, טינה פיי וסטיבן קולבר, שהיה המחליף של קארל במופעים בתחילת שנות ה־90. הוא הופיע בתוכנית המערכונים של יוצא "סאטרדיי נייט לייב" דיינה קארווי, בקומדיה הקולנועית "נוכלת ושמה סו" ובסיטקום "תהרוג אותי וזהו", עד שהצטרף לתוכנית הלייט־נייט הסאטירית "הדיילי שואו", עם ג'ון סטיוארט ב־1999.

אבל ההזדמנות הגדולה הגיעה עם "המשרד" שעלתה בתחילת 2005, לצד קריירה קולנועית שתפסה תאוצה ככל שכוכבו בטלוויזיה דרך. על המסך הגדול הוא הופיע בקומדיות כמו "והרי החדשות" ו"ברוס הגדול מכולם" עם ג'ים קארי ובהמשכון "מבול של צרות", שבו קודם לתפקיד הראשי אך הסרט לא הצליח לשחזר את הצלחת קודמו, וכן בסרט העצמאי "מיס סאנשיין הקטנה" שיצא ב־2006 והיה הצלחה קופתית גדולה, עם שתי זכיות באוסקר לצד מועמדות יוקרתית בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.

"לא היה לי הרבה טקסט שם. אני זוכר שכשרק קיבלתי את התסריט, חבר אפילו יעץ לי לא לקחת את התפקיד כי אין מספיק בשר ואני לא אתבלט", הוא נזכר. "כל מה שידעתי הוא שמאוד אהבתי את התסריט, אהבתי את הדמויות ורציתי להיות חלק מצוות השחקנים, לא היה אכפת לי שאני לא הגיבור המרכזי. זה שלדמות שלך אין הרבה מה לומר מילולית לא אומר שאתה לא נוכח או מורגש. להפך, אז זה באמת אתגר עבורי כשחקן. אני פותח את הסרט אחרי ניסיון התאבדות כושל, שזו כבר נקודת מוצא קודרת ועם חוסר בהירות לאן כל העסק הולך, כך שלא מדובר בקומדיה במובן המסורתי, אלא יותר בדרמה המשקפת פיסת חיים, וזה מה שכנראה מדבר אל הצופים. ולראיה - ההצלחה שלה זכה הסרט".

ההצלחה הזו הפתיעה אותך?

"הכל קרה מהר באותה תקופה. כשצלצלו אלי מאולפני יוניברסל לבשר לי כמה 'בתול בן 40' הצליח בקופות, לא הבנתי את גודל הדבר. הייתי בגינה בבית, מנכש עשבים שוטים. ואז קראו לי לקומדיית האקשן 'שחק אותה סמארט' והגעתי לפגישה באולפני האחים וורנר עם תמונת האודישנים שלי, כי חשבתי שעלי להיבחן. לא הבנתי כלל שהתפקיד מוצע לי, וכשנכנסתי לחדר והבנתי שאני במעמד אחר מיהרתי להסתיר את התמונה. ניסיתי להיות קול. זה היה רגע של הלם שהנה הכל משתנה. אבל אני עדיין קם בכל בוקר ומסדר יפה את המיטה".

מתחילת העשור הקודם הוא הוביל, בדיבוב דמותו של נבל־העל גרו, את סרטי האנימציה "גנוב על הירח" עם המיניונים - שהכניסו עד היום 4.4 מיליארד דולר. כמו כן, שיחק בסרטים כמו "טיפש, מטורף, מאוהב", "העולם על פי דאנקן" והסאטירה "מכונת הכסף" מ־2015 שבה כיכב לצד כריסטיאן בייל, בראד פיט וריאן גוסלינג, שהיתה מועמדת לחמישה פרסי אוסקר.

"אני נהנה לנוע בין קומדיות לדרמות ותמיד מנסה לשחק בצורה הכי כנה כדי שהקהל ירגיש ממני את האמת. הגישה שלי זהה לכל הז'אנרים - קומדיות עובדות כשהן מייצרות חיבור ואתה צוחק כשזה טבעי ולא מאולץ, ואותה תגובה רגשית נכונה גם לדרמה. ולכן, אם שחקנים אובר־דרמטיים מגלמים את התפקיד באופן כבד מדי, זה לא עובד. אתה מוכרח לזכור שאתה מגלם דמות שלא מודעת מבחוץ לסיטואציה שבה היא נתונה. הקומדיות הכי גרועות הן אלו שמתחננות להצחיק, או גרוע מזה - כשצוחקים בלי שזו היתה הכוונה".

אתה עצמך אדם מצחיק?

"בחיים האמיתיים? ממש לא. אשתי הראשונה תעיד על כך", הוא קובע בהומור ומזכיר את רעייתו זה 27 שנים, ננסי וולס, ששיחקה בסרטים "סדנה לעצבים" ו"מסיבת רווקות". לזוג שני ילדים בוגרים, אליזבת (21) וג'ון (18).

"אנחנו הורים מאוד ישר־ולעניין עם הילדים. הם כבר בגיל שהם מבינים את המורכבויות של העולם. כשהחלו סגרי הקורונה, גיליתי כמה הם הסתגלו בצורה שקולה למצב והייתי מאוד גאה. הם הסתובבו בתחושה אופטימית שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר, והייתי אומר שיחד, כמשפחה גרעינית, ארבעתנו חשנו מחוזקים. בסופו של דבר, אתה רוצה לעשות את הטוב ביותר עבור ילדיך, ואתה רואה את התוצאות כשהם גדלים ומתעצבים לנגד עיניך".

יש לך עיקרון מנחה להורות?

"אני מאמין שאתה קוצר את מה שאתה זורע. ילדים מרגישים כשאהבה מורעפת עליהם. ההורים שלי היו מסורים והשקיעו בי ובאחיי, ועדיין עבדו במשרות מלאות. אמי היתה אחות שעבדה בלילות, אבל חזרה הביתה מדי בוקר בדיוק בזמן לשלוח את ארבעתנו לבית הספר. היא גם מצאה זמן להתנדב בחנות בגדים לנזקקים. בעיניי היא תמיד היתה סופר־וומן. אבי עבד בשעות היום כמהנדס. הם סידרו את זה ביניהם כדי שתמיד יהיה מישהו בבית עם הבנים, וגם הקרינו לנו על הדרך מוסר עבודה ואחריות. כאבא אתה מבין כמה אתה רוצה להעניק לילדים שלך בדיוק כמו שקיבלת בעצמך, ויותר. אחיי גם תמיד הגנו עלי. אני הצעיר ביותר, והאח שלפניי גדול ממני בחמש שנים".

הבסיס המשפחתי הגן עליך כשהפכת למפורסם?

"כשהפריצה בקריירה הגיעה, למזלי הראש שלי כבר היה מוברג היטב לגוף ולא הלכתי לאיבוד. כבר ידעתי שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. תמיד הייתי עם רגליים על הקרקע, אבל התובנה הגיעה אחרי הפריצה בקריירה - שאין דבר היקר לי יותר מחיי האישיים עם משפחתי. אין שום דבר ששווה את הסיכון של זה - לא עוד תפקיד, ולא הפקה או כתיבה של פרויקט גדול. זה מי שאני".

היה רגע שהרגשת את התהילה דופקת בדלת? שהרעיפו עליך איזו מתנה יוקרתית?

"הדבר היחיד שאני זוכר זו מתנה שקיבלתי - מארז מפונפן של גרביים אופנתיות. זה היה ממש לא קשור לשום דבר, ולכן אני זוכר את זה. הם שלחו לי מכתב, התפארו בכמה הם מותג עילית בכל רחבי העולם והצהירו שהם מרגישים שאני ראוי לגרוב את גרביהם. חשבתי לעצמי, 'אוקיי, הגרביים שלכם בסדר. אבל מה אתם רוצים ממני?' אז נוספו לי עוד גרביים למגירה, אבל אני ממשיך לקנות את הבגדים שלי בעצמי, בקניון".

dcaspi@goldenglobes.org