המונדיאל שוב מוכיח שההגירה שינתה את גרמניה לטובה

מתי הפסקנו לשנוא את נבחרת גרמניה? הרי חייבת להיות נקודה בין שנות המלחמה הארורות למונדיאל בקטאר שבה החלפנו את התיעוב באדישות ואחרי זה עלינו שלב עד לסימפטיה. היום אפילו תמצאו לא מעט ישראלים שממש אוהדים את מאנשאפט מברלין. אולי זה בין היתר מפני שלצד מנואל נויר, הקפטן, משחק יוסופה מוקוקו, ששורשיו נודדים הרחק לאפריקה ונעצרים בקמרון.

אני מאלה שגדלו על השנאה. אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא גמר גביע העולם ב־74' כשגרמניה ניצחה את הולנד, חסידת אומות העולם. מודה שבגיל 8 לא ממש הכרתי את ההיסטוריה לעומק, אבל זה החינוך שקיבלתי בבית, בבית הספר, בשכונה. גרמניה אפילו לא הוזכרה אצלנו באותיות הקטנות. במשך שנים לא יכולתי לסבול שמות כמו פרנץ בקנבאואר, אולי הנס, ברטי פוגטס. תיעבתי אותם גם כשהניפו את הגביע במונדיאל 90' וככה כל הדור שלי, שקיבל פריחה כשראה את המדים השחורים־לבנים רצים על הדשא בראשות השפילפיהרר (קפטן בגרמנית).

אלא שהימים האלה חלפו, וכבר שנים שאת הסגל מעטרים לא רק בלונדינים חסונים, אלא אפשר למצוא בו צאצאי מהגרים, שהגיעו לערי התעשייה בחבל הרוהר במטרה לחפש פרנסה ומצאו מלוכה לילדיהם, היום כדורגלנים לגיטימיים במדינה שנתנה להם מחסה.

לאילקאיי גונדואן, ממוצא טורקי, יש יותר מ־60 הופעות בנבחרת וג'מאל מוסיאלה, בן ה־19, כוכבה של באיירן מינכן, הוא בנם של אב ניגרי ואם גרמנייה. ישנם לא מעט כאלה, אבל הדבר הבא בכדורגל הגרמני הוא כנראה מוקוקו, שרחוק שנות אור מחלומה הרטוב של מכונת ההשמדה הנאצית.

מוקוקו נמצא בימים אלה בקטאר, שם חגג את יום הולדתו ה־18. הנער המוכשר נולד בקמרון, והגיע להמבורג רק כשהיה בן 10. הוא החל את דרכו בקבוצת סנט פאולי, המייצגת רובע בעיר הנמל המבורג - מועדון שאוהדיו ידועים באידיאולוגיה שהולכת איתם כבר שנים. הם תמיד יהיו נגד גזענות, הומופוביה, פשיזם וסקסיזם. היום מוקוקו מככב בבורוסיה דורטמונד, שאם כבר מזכירים אותה, אז נספר שראשיה ביקרו בחודש מאי האחרון ב"יד ושם" אחרי שתרמו לשיפוץ המקום.

אני לא מתכוון לעשות יח"צ לגרמנים, עדיין יש שם תופעות של ניאו־נאציזם, כולל באצטדיוני הכדורגל. הרי כשאלמוג כהן הישראלי שיחק באינגולשטאט, אוהד צייץ נגדו 'יהודי לגז', והיה זה עיתונאי מה"בילד" שדיווח על קללות מהיציע לעבר שחקני נבחרת כמו לרוי סאנה, בכל פעם שנגע בכדור. רק שלצערנו אפשר להיתקל בגזענות דומה גם ביציעי האצטדיונים באנגליה ובצרפת, ובטח במדינות מזרח אירופה. גרמניה לא שונה מאחרות. פשוט אצלה השינוי החיובי הרבה יותר דרמטי. הרי איך אפשר לשנוא אותה היום כשבפרונט נמצאים ג'מאל, יוסופה, או אנטוניו רודיגר, מוסלמי שאמו מגיעה מסיירה לאון? אם נרצה או לא, זו גרמניה האחרת.

השינוי הוא לא רק במי שמאיישים את הסגל, אלא גם באופי שכל כך תיעבנו בעבר. במשך שנים סבלנו מהגרמנים בין היתר בגלל הכדורגל הרובוטי, חסר הנשמה אבל היעיל בצורה מחרידה. "משחקים 90 דקות, ובסוף גרמניה מנצחת", הוא ביטוי שהפך לחלק מהיסטוריית המשחק. זהו, שכבר לא.

הטור נכתב לפני העימות מול קוסטה ריקה, שאמור היה לקבוע אם גרמניה תעפיל לשמינית גמר המונדיאל. לא משנה אם היא הצליחה, הטורניר הזה הוכיח שמדובר בנבחרת אנושית, שנותקה בשיטתיות משורשיה האפלים. להפסיד ליפן זה כבר אשכרה לשבור דיסטנס. ממש אחת משלנו.