השאלה היחידה שמעניינת אותי היא: האם אנחנו מוכנים למלחמה? כן, המלחמה הזאת שתפרוץ אוטוטו מבחוץ ומבפנים - מלחמת המהומות, הפוגרומים, ניתוקי הצירים, יריות בדרכים, פלישות ליישובים וטילים כל היום וכל הליל. מרגישים את המלחמה מגיעה: בפיגועים, במיליציות החמושות בשטחים, בגניבת הנשקים, בהתנהגות בדרכים, בהחצפת פנים, באצבע המשולשת של האשם בלינץ' בעכו. יש רוח שעוד רגע הופכת לסופה.
האם אנחנו מוכנים? האם קם המשמר הלאומי? האם יש מספיק כוחות ביטחון לאירועים רב־זירתיים עם אלפי נשקים שייצאו מהסליקים? האם היישובים הקטנים יודעים להגן על עצמם ביום פקודה? האם בערים המעורבות יש היערכות להתקפות של שכנים? האם נכתבה תורת לחימה חדשה לאירוע שבו קמים כולם כאחד להכריתנו? איך יתנהלו הקרבות בגליל? איך תוחזר השליטה בנגב? האם חיל האוויר מתאמן בטיפול במהומות ענק מהאוויר? האם מסוקי קרב מדמים פיזור הפגנות בוואדי ערה? יש מישהו שעוסק בזה ממש כרגע, או שכולם מכלים את זמנם בהולדת הממשלה הזאת בלידת ואקום, במקום בלידה הטבעית הקלה שהובטחה?
לא רוצה לקלקל לכם את מצב הרוח, אבל ימים קשים באים. זה הורגש טוב במונדיאל בקטאר. ככל שלשכנים שלנו רע יותר, הם שונאים אותנו יותר. ככל שהם נכשלים יותר בניהול ענייניהם, הם מאשימים אותנו בכישלונותיהם. באופן מוזר, גם ככל שטוב להם יותר - הם מתעבים אותנו יותר. הנה, הכי עשירים, הקטארים, הביאו את שנאת ישראל לאמנות. מעוני? לא. מהצורך להסתיר את פשעיהם. שנאת ישראל תמיד מצליחה להסתיר הכל.
הממשלה הנכנסת חייבת לתת את דעתה על המערכה הבאה במדינה שלנו. היא תהיה כמו יום כיפור והמרד הערבי יחד. ננהל אותה עם כוחות לא מספיקים, עם חוקים מגבילים, עם דעת קהל עולמית נוראית, הרואה בנו חזות כל הרע בעולם הזה והעולם הבא יחד. לא מספיקות הצהרות לוחמניות וחקיקת חוקים החביבים על הציבור. צריך להכין תוכנית גדולה, חכמה, מהירה, שאחרי יישומה (אף פעם, אני מקווה), יהיה ברור מי ניצח. זה הרגע לגיוס נרחב למשמר לאומי גדול, מצויד, מוכן. זאת הדקה ללמד את האוכלוסייה מה נעשה כשזה יפרוץ חלילה. בכל שכונה צריך לקום כוח מגן של יודעי נשק, להתאמן יחד, להצטייד, לפתוח קבוצות ווטסאפ, להעביר סרטונים מצחיקים.
ואולי כל זה התקף חרדה קל, ועד מעט אצא לרוץ קצת וזה יעבור. עד הפעם הבאה.
ועכשיו התיקון
לו הייתם מזדמנים לרחוב יפו בירושלים בשבוע שעבר, הייתם רואים שלושה גברים כסופי בלורית מתחבקים על המדרכה בהתרגשות. היו אלה עבדכם ושני שחקני העבר מהפועל ירושלים בכדורגל, שלמה מהטבי האגדי וכוכב העל אלי בן רימוז'. סידרו לי פגישה בהפתעה איתם לרגל יום הולדתי ה־60 שחל באותו יום, ונחגג במסלול מלא הפתעות בנקודות החשובות של ילדותי בירושלים. אז הנה אני, הילד אברי קווסטלר, האוהד השרוף של הפועל, האוסף חתימות במחברת, ההולך לכל האימונים כדי לראות אותם יוצאים מחדר ההלבשה מדיפי ריח בן־גיי, יושב לקפה עם שניים מכוכבי ילדותי, ובמיוחד אלי בן רימוז' החלוץ החתיך, המוכשר, שלכבודו נכתב השיר האלמותי "אחת שתיים שלוש! אלי בן רימוז'!"
זה הבן רימוז' שכילד קניתי לו גביע קטנטן בכל חסכונותיי, והלכתי לביתו להעניק לו אותו לכבוד הזכייה בגביע המדינה ב־1973. הוא פתח לי בתחתונים, ומבחינתי זה היה כמו לראות את משה רבנו במקלחת. האירוע נחקק אצלי, וגם אצלו - כך למדתי בפגישתנו המתוקה, שבה העלינו זיכרונות מהאכזבות שהנחילה לנו קבוצתנו האהובה. תשמעו, הבנאדם בן 78. נשאר חטוב, מתוחזק, עושה ספורט כל יום, מדבר לעניין, מרגש. הוא סיפר לי שאמו מתה כשהיה ילד, עולה חדש ממרוקו, ואביו עזב את הארץ והשאיר אותו לגדול לבד. חתול רחוב. איזה נמר נהיה מהחתול הזה, כמה אהבתי אותו. הפגישה איתו היתה כמו נשיקת פרידה לילדוּת.
אחר כך לקחו אותי לגימנסיה שבה למדתי. נו, למדתי...סבלתי בעיקר. לא ידעו אז דבר על הפרעת קשב, שום דבר לא היה מותאם, המשפט הזה שחזר בכל אסיפת הורים - "הילד יכול אבל לא רוצה". לא ידעו אז שהפרעת קשב היא לא בעיית רצון, אלא בעיית גיוס מוטיבציה. לא יכולתי להקשיב, לא יכולתי להבין, זה לא עניין אותי ושרפתי ארבע שנים בעשיית מעשי קונדס שקטים, בכתיבת מערכונים במחברת, ובהמצאת שקרים למה אין לי שוב שיעורים.
בחדר המנהל, שבו חטפתי על הראש לא מעט, קיבל אותי המנהל הנוכחי, דני ליבוביץ', עם המורה רונית ברעוז, ונתן לי תעודה מתקנת לתעודה שקיבלתי אז. "תרמת לדיונים בכיתה והבעת את דעתך באומץ ובהומור", נכתב שם למשל. תעודה שרואה את הבן אדם שנהייתי ואת הטוב שבי, ולא רק את הקושי והמכשולים, חיממה לי את הלב. ממש התרגשתי. פעם ראשונה בחיים שקיבלתי תעודה טובה. יש דבר כזה חוויה מתקנת. חוויתי על בשרי. בפעם הראשונה יצאתי מחדר המנהל בגב זקוף. הכאב שנשאתי על השנים ההן נעלם ואיננו. נסו את זה בבית. והיו עוד הפתעות, ועוד שמחות, ולא נרחיב על הכל, ובכל זאת, ליומולדת עגול ומתקדם, שווה לעשות מסע כזה בעקבות הילדוּת ההיא. זה ממש פותח מגירות עתיקות בלב.
נובמבר השחור
לא קניתי כלום בבלאק פרידיי, סייבר מאנדיי, גורג'ס טיוזדיי, והופ, חלף נובמבר הערמומי, ונגמרו המבצעים המזויפים למיניהם, ואף חפץ או בגד או משחק לא עושים את דרכם אלי באונייה על פני ימים, מגואנגז'ו לתל אביב.
כל ההפצרות לא עבדו. לא "נותרו רק שני פריטים כאלה בחנות", לא הטיימר שסופר לאחור את פקיעת ההצעה הנהדרת והחד־פעמית, לא אחוזי ההנחה המדהימים, שמה שמדהים בהם זה שאחרי שמורידים אותם נותר המחיר כפי שהיה לפני שבועיים. לא התפתיתי. ולא כי אני כזה חזק מול פיתויים, אלא פשוט כי למדתי את המנגנון שלי. אני רואה משהו שמעניין אותי, ומייד מתחיל לחץ של האתר שאקח את זה. מייצרים לי תחושת פאניקה שבעוד רגע לא יהיה לי, כשלפני שתי דקות בכלל לא חשבתי שאני רוצה דבר כזה. בני אדם שעובדים באתרים האלה עושים את זה - הם יוצרים מלכודות דיגיטליות שעושות שימוש בדחפים ובפחדים הכי עמוקים של הקונה, כדי למכור לו משהו שאינו צריך ואינו דומה למה שנמכר בכלל. נוכלי סייבר.
משעה שראיתי איך אני מתפתה להאמין לנפש שלי שהיא באמת רוצה את מה שמציעים לה לרכוש עכשיו בהנחה מטורפת, למדתי לא להאמין לה, להבין שהיא כרגע בגדר נשמה שנשבתה, ואין להקשיב לה זמנית עד שתתעשת, והצלחתי להשתלט מעט על הדחף ולא לקנות. ויש בזה שחרור ענק, שנובמבר עבר ולא הוצאתי דולר אחד בסין. בן חורין.
ובכלל, הבית שלי עובר ליד שנייה: הבנות שלי אוהבות לקנות בחנויות יד שנייה, אנחנו מוסרים את כל הבגדים הקטנים לחנות כזאת בשכונה, רעייתי קונה במכירות יד שנייה ומביאה אחלה דברים בכלום כסף, ויש תחושה נעימה כל כך לקנות בזול משהו שהיה יקר לפני שנה, ולצאת לרגע מנשף הקניות ולקנות על פי הצורך, בצניעות, תוך השארת חותם אקולוגי קטן מאוד עד מאופס על הכדור.
והלוואי שירבו מסיבות החלפות בגדים, שוקי יד שנייה, מכירות בבתים ואירועים בחצרות, שבהם מביאים מה שנמאס ללבוש ולוקחים משהו איכותי בזיל הזול. זה מייצר חברים, זה וואחד חיסכון, זה מפנק את העולם. מישהו צריך ערדליים כחדשים?
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו