בערך בדקה השמינית של הראיון איבד נתי/נתן רביץ (עוד נחזור לשאלת השם) את הפאסון הטבעי והחל להרביץ בי תורה. במשך עשרים דקות תמימות הוא דיבר בלהט על חשיבות שמירת השבת, יתרונות הנידה, ערכי המשפחה והאושר העצום שבהנחת תפילין. "אבל עזוב, אני לא רוצה לחפור", הוא תפס את עצמו שנייה לפני שגלשנו לשיעור תורה של ממש, "וגם הבטחתי לנועה שלא אדבר על ענייני היהדות יותר מדי". נועה, תגידו שלום, היא אשתו השלישית, הצעירה ממנו ב־18 שנים, ואם בן הזקונים שלו, הלל, שנולד לפני כשנתיים.
רביץ, שיציין בנובמבר את יום הולדתו ה־50, ראה את האור לפני 14 שנים. ליתר דיוק, הוא ראה אז את לידת בנו הבכור, ליאון, ובאותו רגע הבין, לדבריו, משהו משמעותי על החיים.
"כשהחזקתי את הילד בידיים ראיתי את השלמות האלוהית", הוא אומר בעיניים כחולות בורקות מהתרגשות וצולל חזרה במנהרת הזמן הפרטית שלו. "ראיתי את העיניים במקומן, את השיער, האוזניים, האיברים. הכל. הכל היה במקום בצורה מושלמת. יעל, גרושתי, טוענת שבאותו הרגע שמתי ידיים על הראש והתחלתי למלמל ולשיר איזה שיר שהייתי נוהג לשיר לו כשהיה בבטן שלה.
"באותו הרגע ראיתי לא רק את הבן שלי, אלא את האלוהים. לא יכול להיות שהשלמות הזו נוצרה מעצמה. עד היום אני קורא לרגע הזה מעמד הר סיני הפרטי שלי.
"יש כאלה שמגלים את אלוהים ברגע של מצוקה או טראומה קשה, כשהם מבקשים להיאחז במשהו, ויש כאלה שמגלים אותו ברגעי חסד ואירועים טובים. זה בדיוק מה שקרה לי. בלי יותר מדי פרשנויות ופלפולים. פשוט הבנתי שיש אלוהים, והחלטתי שאני רוצה לחקור את העניין".
רציתי למסור לך דרישת שלום חמה מדרווין.
"תשמע, אני מכיר את הטענות שמוצא האדם מהקוף ושהעולם נברא בפיצוץ ובמפץ, אבל אני לא מאמין שזה קרה מעצמו. זה גדול וקסום מדי. גם את המפץ, אם היה כזה, מישהו חולל".
עם נועה. אשתו השלישית
ומאז אתה מאמין?
"כבר 14 שנים שאני ברומן עם אלוהים, עם עליות ומורדות. היו תקופות של התרחקות והיו תקופות של התקרבות. אבל בסופו של דבר, אני מתחבר לשורשים שלי ורוצה לשמור על התפקיד שלי כיהודי.
"בהתחלה רציתי להניח תפילין ולא עשיתי את זה בצורה מסודרת, עד שיום אחד, כשליאון היה בגיל שבעה חודשים, הוא חטף איזה חיידק בקיבה ושילשל דם. דהרנו לבית חולים ואישפזו אותו. הוא היה מחובר לכל מיני צינורות ונראה חסר אונים לחלוטין. ילד קטנטן שכזה.
"אני זוכר ששלושה אנשים אמרו לי 'תניח תפילין', ובאחד הלילות, כשהלכתי לישון בבית החולים, לקחתי איתי את התפילין והחלטתי להניח אותם. אמרתי, 'שמע, ריבונו של עולם, ילד קטן וחסר אונים נאבק על בריאותו. עשה לי טובה, שחרר אותו מזה ותעביר אלי את החרא הזה'.
"באותו היום חטפתי וירוס של הקאות ושלשולים, וליאון שוחרר מבית החולים. זה היה עוד רגע שאמרתי: קורה פה משהו.
"אגב, ברבות הימים, למדתי שלא רצוי לבקש בקשות כאלו. מבחינה רוחנית זה כמו לעשות טסט לאלוהים, ואלה דברים שלא כדאי לשחק בהם, למרות שזה כאילו לא מורגש באותו הרגע. כמו לערבב חלב ובשר".
או שפשוט היית בבית חולים, שהוא מצע של חיידקים, ונדבקת שם ממישהו.
"כן? אתה באמת חושב ככה? שאני חטפתי חיידק בבית חולים, והבן שלי, שהגיע חולה, החלים בדיוק באותו זמן, ובאותו אזור עמוס חיידקים?
"שמע, לאורך השנים היו לי כל כך הרבה סימנים שהראו לי שאני עושה את הדבר הנכון. כשגרתי ברמת אביב, אחרי שממש התחלתי לשמור שבת, הלכתי ברחוב מאושר, ופתאום עוצרת אותי מישהי צעירה ומספרת לי שהיא באה מבית דתי, ברחה מהבית והפסיקה לשמור שבת, ומאותו רגע החיים שלה בהידרדרות. היא דיברה ולא הפסיקה לבכות.
בטלנובלה "כסף קטלני". "זה היה כיף, אבל אני לא רוצה לחזור לשם"
"אמרתי לה, 'מותק, את תמיד יכולה לחזור הביתה', והצעתי לה להתקשר אלי בהזדמנות כדי לדבר. כאב לי לראות את המצוקה שלה. אבל היא אף פעם לא התקשרה. תשמע, השבת היא מתנה. רק אחרי שאתה מפעיל את המנגנון הזה, אתה מבין את הכוח שלה".
אז קוראים לך נתי או נתן? בחלק מהפרסומים זה ככה ובחלק ככה.
"היתה תקופה שהתעקשתי על נתן, אבל זה די הטריד אנשים שאני מתקן אותם, אז החלטתי לשחרר. אני נתן, אבל אני לא מתעקש, למרות שחברה נומרולוגית אמרה שיש משמעות לשם המקורי שקיבלתי.
"קראו לי נתן על שם אבא של אבא שלי. זה גם קשור לנתן הנביא, נתן החכם, ואתה גם יכול לקרוא את השם הפוך, כלומר מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל. אבל מיום שנולדתי, הוריי קראו לי נתי. אז בסופו של דבר, זה לא כזה משנה".
למה אתה הולך בלי כיפה אם אתה שומר מצוות?
"לפעמים יש לי כיפה ולפעמים אין לי. לפעמים אני עם כובע ולפעמים בלי כלום. זה משתנה בהתאם לחברה שבה אני נמצא. גם ככה רוב היום אני מצטלם או נמצא על הבמה, ושם אני נכנס לבגדים אחרים. אבל תמיד יש לי כיפה או כובע זמינים לברכות.
רביץ. "שר בסגנון שבין שלום חנוך ללני קרביץ" // צילום: קובי קלמנוביץ'
"אגב, אתה יודע מה הברכה שאני הכי אוהב? ברכת 'אשר יצר', שאומרים אחרי שמתפנים. 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייפתח אחד מהם, או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות'.
"תשמע, יש לנו מערכת גופנית שהיא פלא. יודעת לסנן את הפסולת, לארוז את זה ולהוציא את זה מתוכנו. מה זה אם לא נס יומי? מה זה אם לא האלוהות?"
החיים של רביץ, גיבור הטלנובלות של שנות התשעים, נראים בעצמם כמו טלנובלה אחת גדולה. הוא נולד ב־1966 באילת. אביו לני מנחה ומעביר סדנאות הומור בארץ ובחו"ל, ואמו עליזה פסיכולוגית. בצבא שירת בנח"ל, הופיע בצוות בידור במלונות באילת, התגלגל למחזמר "שיער" ונרשם ללימודי משחק בבית צבי. "חיידק המשחק התחיל ברחם של אמא שלי, פחות או יותר, כשלא הבנתי למה אין מחיאות כפיים. ברגע שראיתי טלוויזיה ותיאטרון, היה ברור לי שאני צריך להיות שם".
מייד עם סיום לימודיו התקבל להבימה יחד עם חברו לכיתת הלימוד, ליאור אשכנזי. ההצגה "נ.ב החתול שלך מת", שבה השתתפו השניים, הפכה לשלאגר גדול, ורביץ, בעל עיני התכלת והשיער המשוח לאחור, סומן על ידי הבמאים והמלהקות בתעשיית הטלוויזיה המתפתחת של הערוץ השני.
הוא לוהק ל"זהב של שוטים", אחת הטלנובלות הראשונות בטלוויזיה הישראלית. מהר מאוד הפך לסמל מין ותפוח אדמה לוהט, המתגלגל במהירות מטלנובלה אחת לשנייה: "כסף קטלני", "לחיי האהבה", "מיכאלה" ו"נשות הטייסים", רשימה חלקית. באמצע היו עוד סדרות דרמה, סרטי קולנוע והצגות.
את אשתו הראשונה, שרי, הכיר בתקופת לימודיו בבית צבי. אחרי שלוש שנים הם התגרשו. לאשתו השנייה, יעל, מפיקת טלוויזיה, היה נשוי ארבע שנים, והביא איתה לעולם את ליאון (14) ואלמה (12).
במחזה "פליישר" בתיאטרון הבימה // צילום: ג'רארד אלון
אשתו השלישית, נועה (32), עומדת להתחיל לנהל עסק משפחתי בתחום החקלאות. "כמעט כל בני המשפחה עובדים בעסק. נועה היתה עד היום עסוקה בקשרי לקוחות, ובקרוב, בעזרת השם, היא הולכת לנהל את אחד המפעלים שהם עומדים לפתוח". הם מתגוררים בבית צמוד קרקע ורחב ידיים במושב קדרון שליד גדרה.
"הכרתי את נועה כשהייתי בן 40 והיא בת 22. הייתי שותף באיזה פאב שהיא היתה באה אליו. יום אחד חייכנו אחד לשני, ומשם זה התפתח. אני חושב שהיא בכלל לא ידעה מי אני, וזה אפילו קסם לי.
"יצאנו שנתיים וחצי, נפרדנו, אבל שמרנו על קשר במיילים. אחרי כל מיני מערכות יחסים שלא הצליחו, אמרתי לעצמי יום אחד: רגע, למה בעצם אני לא איתה? חזרנו, ותוך חודשיים התחתנו. אחרי כמה חודשים נכנסנו להריון".
איפה נקודת המפגש בין גבר ואישה שכמעט 20 שנים מפרידות ביניהם?
"אני לא מחשיב את הגיל כפונקציה של קירבה או מרחק, אלא את הגיל המנטלי. למרות שהרקע שלנו שונה - היא מושבניקית ואני עירוני, היא באה מבית מושבניקי ואני שחקן. מצד שני, יש בינינו נקודות חיבור מאוד עמוקות ברמה הנפשית.
"ואתה חושב שההורים שלה לא אמרו לה, 'מה את צריכה שחקן חתיאר עם שני ילדים?' או שחברים שלי לא אמרו, 'מה אתה לוקח צעירה שתרצה ממך עכשיו ילדים?' אמרו. ובכל זאת, יש בינינו חיבור בלי מוסבר וקמאי, והוא משפיע על כל החיים שלנו.
"גם כשיש בינינו מחלוקת ואני לא מבין איך היא חושבת והיא לא מבינה מה אני עושה, אנחנו מצליחים מהר מאוד למצוא את האמצע. נועה היא מאוד מאוד בוגרת, אני קורא לה נשמה עתיקה. אני מלמד משחק באקדמיה לאמנויות הבמה, ואחרי שיצאתי איתה בפעם הראשונה, אני זוכר שהתבוננתי על בנות 20 פלוס, בנות גילה, ומייד ראיתי את הפער שיש בינה לבינן".
אחרי שתי מערכות נישואים שהסתיימו בגירושים, האמנת שתהיה נשוי שוב?
"בחיים לא. הגירושים האחרונים לא היו קלים, ודי הספדתי את הקטע הרומנטי. גם אחרי שהתאהבתי בנועה בסיבוב הראשון שלנו ואחר כך נפרדנו, אמרתי לעצמי, חלאס, מי צריך את כל הווג'ראס הזה של זוגיות. אבל, ברוך השם, מוצאים את שביל הזהב בחיים, ומצאנו את הדרך לחזור ולחיות יחד, ואפילו לקיים אורח חיים שמכבד גם את הדת וגם את הבחירה שלה לעשות כרצונה".
היא לא בקטע של הדת?
"אני לא אכנס כאן לאיזו מצווה היא עושה ואיזו לא, אבל יש בינינו הבנה. אני יודע שהיא גולשת באייפון בשבת, ואם אני מדבר איתה על זה, זה לא מהמקום הפטרוני והמחנך, אלא מהמקום שמסביר את הערך של המנוחה בשבת. אני מאוד גמיש ומכבד, וזה המפתח להצלחה בעיניי".
ואיך זה להפוך לאבא בגיל שבו יש כאלה שכבר הופכים לסבא?
"מדהים! באבהות המאוחרת יש מקום מאוד מרגש. ולא חלילה כי הילדים הגדולים שלי לא מקסימים, אלא כי אני פחות היסטרי היום לגבי החיים ולגבי הקריירה. כשהפכתי לאבא בפעם הראשונה הייתי בן 33, הייתי עסוק בהגשמה עצמית והתעסקתי בכל מיני מחשבות של 'אם הילד יפריע לי לישון שמונה שעות בלילה, נהרסו לי החיים'. פעם חשבתי שזה העיקר. הפוקוס שלי היה רק על עצמי".
"היום אני מבין שזה הבל, ואין לי בעיה עם בכי או רעש או עייפות. אני נהנה לראות את ההתפתחות של הלל, אני מתרגש בכל פעם שהוא רץ אלי בזרועות פתוחות וצועק 'אבא', וכשהוא לא בבית כמה שעות, אני ממש מתגעגע. מצידי שיהיה לנו עכשיו בית מלא בילדים".
והילד מחונך לפי בית נתן או בית נועה?
"מכיוון ששמו הלל, הוא מתחנך על פי בית הלל (צוחק). הוא מתחנך על ערכים של אהבת המשפחה, שמירת לשון, צניעות, כיבוד אם ואב, כיבוד המורים, קבלת השונה וכל הערכים הנהדרים שהיהדות מחנכת להם. אגב, זה המסר שהכי חשוב לי להעביר: הערכים לחברה תקינה נמצאים ביהדות. הם ממש מונחים מולנו".
הילדים הגדולים שלך גם שומרי מצוות?
"הם מכבדים את כיבוד השבת שלי, ועושים את מה שהם רוצים בחדר שלהם. כולנו מכבדים אחד את השני. זה המפתח לחיים טובים".
כיום משחק רביץ בהצגה "פליישר" בהבימה, בבימויו של משה קפטן. עלילת המחזה, שכתב יגאל אבן־צור, עוסקת בזוג ניצולי שואה חילונים (נתן דטנר וחנה לסלאו), שמקימים אטליז בעיר מרכזית בישראל. לשכונה שבה הם עובדים עוברת אוכלוסייה חרדית, מה שגורם להם לאבד את פרנסתם.
בעידודו של נחמיה קורצמן, עסקן חרדי (רביץ), הם מחליטים להכשיר את האטליז, כדי לא לאבד את פרנסתם. בדרך הם מאבדים את דרכם, מה שמוביל לטרגדיה.
היתה לך דילמה אם לקחת את התפקיד? אחרי הכל, אתה מגלם שם דמות חרדית שמנצלת סיטואציה כדי לסחוט זוג חילוני שנמצא במצוקה, בזמן שבמציאות אתה משווק את אלוהים.
"ודאי שהיו לי מחשבות כמו 'מה לעזאזל הבן אדם הזה עושה?', 'הוא נורמלי?' או 'מה לי ולזה?'. מצד שני, התפקיד שלי כשחקן הוא לא לשפוט את הדמויות שאני מגלם, אלא לגלם אותן. דווקא בגלל שהיתה לי התנגדות טבעית לדמות הזאת, חשבתי שנכון לי לקבל את התפקיד ולמתוח את עצמי כשחקן. לעשות דמות שלאו דווקא יאהבו ולהצמיח לעצמי איברים חדשים.
"אני חושב שהמחזה מאוד מאוזן, וגם פליישר עצמו יוצא רודף בצע. אחרי הכל, הוא מכשיר את האטליז שלו לא מתוך אכפתיות לקהל הדתי־חרדי, אלא רק משיקולי פרנסה. עובדה שהוא אוכל שם חזיר בסתר.
"מישהו שראה את ההצגה אמר לי: 'זאת הצגה ממש אנטישמית', בגלל האופן שבו היא מציגה את הדתיים. אני ממש לא מסכים איתו. ההצגה מציגה תמונת מציאות עגולה ומושלמת, ואני חושב שהיא חשובה ומעוררת מחשבה".
מה אתה חושב על שחקנים שמסרבים להופיע בהתנחלויות מטעמים אידיאולוגיים?
"אני חושב ששחקן תיאטרון חייב להגיע לכל מקום שהתיאטרון מגיע אליו ולכל מקום שבו יש אנשים שרוצים לראות תיאטרון. ילדה בת 16 שגרה באריאל כי ההורים שלה בחרו לחיות שם לפני שהיא בכלל נולדה לא צריכה להיפגע מזה.
"אם יש שחקן או זמר שמעלה מופע משלו והוא לא מוכן להופיע במקומות אחרים, זה עניין שלו והפסד שלו, בייחוד אם יש קהל שרוצה לראות אותו. אבל שחקן תיאטרון לא יכול להתנגד לדבר הזה".
בשנים האחרונות אתה פחות על המסך ויותר בתיאטרון. מאסת בטלוויזיה?
"זה לא כל כך עניין של בחירה. הטלוויזיה שינתה את פניה, היום רוב התוכניות הן תוכניות ריאליטי, שגונבות את הפוקוס מהשחקנים. אני כמובן רוצה להאמין שזה עניין זמני, כמו שפעם המוסיקה האלקטרונית והדי.ג'יי היו אלוהים ושלטו בסצנה, והיום יש דברים אחרים.
"אני מניח שזה יעבור, למרות שאני מודה שמאוד קשה לי עם הפורנוגרפיה הזאת של הרגשות, שמטרתה לחשוף את האנשים ברעתם במקום במיטבם. לא מזמן הצצתי בפרק אחד של 'האח הגדול', כי רציתי לראות על מה כל המהומה, והתכווצה לי הבטן.
"אגב, באופן טבעי קיבלתי לא מעט הצעות לעשות ריאליטי, כולל 'האח הגדול', ואני מסרב, לא משנה כמה כסף יציעו לי. אני מקווה להמשיך ולעמוד בפיתוי. עצוב לי לחשוב על זה שילדים שצופים בטלוויזיה חושבים שלהיות מניפולטור ושקרן זו הדרך הנכונה לחיות. זה מסר נוראי לילדים".
ממרומי גיל 50 אתה מתגעגע למשהו? רווקות, נעורים, טלוויזיה?
"כשענף מתחיל להחליף צבע לחום ובאיזשהו שלב נושר מהעץ, העץ לא מתבאס, כי בלב שלו צומח ענף ירוק חדש, שיבוא במקום זה שנשר. העץ מבין שזה חלק מההתפתחות. אין בי כאב על פרידה מדברים של העבר. זה פרק ישן וזה פרק חדש, וזה חלק מתהליך הבריאה. אני זוכר שפעם נסעתי עם חבר לברוקלין, לראות מקרוב את הפעילות של אנשי חב"ד והרבי מלובביץ'. פתאום קלטתי שאנחנו נמצאים בניו יורק ואמרתי לו, 'בוא ניסע קצת למנהטן להסתובב שם'. עזבנו את המקום שבו היינו, נסענו למנהטן, ואחרי שעה אמרתי: 'בוא נחזור, אני במקום אחר'".
אתה לא מתגעגע לתקופת הזוהר, שבה היית כל יום על המסך?
"זה היה כיף, אבל אני לא רוצה לחזור לשם. לכל היותר יש פה ושם געגוע שחולף".
געגוע למה?
"לאינטנסיביות של הדברים. כמו שפעם גאולה נוני אמרה לי, 'אתה לא מבין כמה תאי זיכרון תפסת אצל אנשים'. וזה הרעיון שעומד מאחורי יצירה: להיכנס לתאי מוח וללבבות. זאת היתה תקופה מאוד עמוסה, שהתחילה כל יום ב־4 בבוקר בצילומים, ומשם יציאה לחזרות בתיאטרון, נסיעה לצילומים של סידרה אחרת וחוזר חלילה. שלוש שנים שלא היתה לי משפחה ולא היתה לי פרטיות".
אבל היה לך הרבה כסף.
"נכון. רק שלא היה לי מתי לבזבז אותו. בהמשך ביזבזתי אותו על המזונות".
רביץ סיים להשתתף בעונה השנייה של הסידרה "בני ערובה" בערוץ 10 והשתתף גם בסרט קולנוע חדש בשם "כמעט מפורסמת", שכתבה מיכל בכר וצפוי לצאת בקיץ.
במקביל לעבודתו בתיאטרון הבימה הוא מעלה מופע קומי־מוסיקלי משותף עם אביו ואחיו, בשם "לה פמיליה". "אנחנו עושים שם קטעים שכתבנו, שבאו מתוך הבית שלנו והיחסים. גם מבחינת המקום של כל אחד בתוך הבית, עם ההיררכיה והסדר ובית המשוגעים שהיה לנו שם. יש במופע מערכונים, דיאלוגים, מונולוגים, וגם שירים מקוריים וקאברים".
במקביל הוא כותב סידרת טלוויזיה עם חבר ("בתקווה שנמצא לזה בית"), על שני שחקנים בתעשיית הבידור, "תעשייה של הישרדות שמחייבת לדאוג כל הזמן לפרנסה. מנסים לשרוד ועוברים כל מיני סיטואציות מגוחכות באודישנים, בחזרות, בהצגות עצמן, בנסיעות, במלחמות אגו. בקיצור, מאחורי הקלעים של הדבר הזה שנקרא שחקן". הוא גם כותב עם חבר ילדות תסריט לסרט קולנוע. וחוץ מכל אלה, הוא משמש פרזנטור של חברת באדג'ט.
כשאתה מביט לאחור אתה אומר לעצמך לפעמים "לא ייאמן ששרדתי?". רבים מהשחקנים ששיחקו איתך בטלנובלות נעלמו כלא היו.
"זאת באמת מלחמת הישרדות, וברוך השם, אני התפרנסתי עד היום רק מהמקצוע. אני אוהב את המקצוע הזה, ואני מהרומנטיקנים. פעם מוני מושונוב אמר לי, לפני שעלינו לבמה, 'תראה איזה פלא! אלף אנשים עזבו את כל העניינים שלהם, לקחו בייביסיטר, סגרו את הטלפונים לשעתיים - והכל בשביל לראות אותנו'. זה מדהים וזאת זכות גדולה, והרבה פעמים אני מזכיר לעצמי את זה.
"אני רואה איזה מאבקים יש בין שחקנים כדי להיכנס לתיאטרון, וכמה קשה לדור הצעיר להיקלט בעבודה, ואני בהחלט מאושר מזה שיש לי בית".
יש משהו שעוד לא הגשמת מבחינה מקצועית?
"דיסק שאני עובד עליו כבר המון שנים. המוסיקה מלווה אותי מגיל מאוד צעיר, כי חשבתי שככה אוכל למשוך בחורות. התחלתי לנגן בגיטרה עם ספר תווים של הביטלס, ובאיזשהו שלב קריירת המשחק שלי תפסה גובה ועזבתי את המוסיקה.
"משנת 2000 אני כותב ומלחין, ואספתי כבר 40 שירים, שמתוכם אני רוצה לבחור עשרה שייכנסו לאלבום הבכורה שלי. היו לי ניסיונות לעבוד עם כל מיני הרכבים, וזה לא תמיד הצליח. לא תמיד היו האנשים הנכונים והזמן הנכון. אבל הפעם, לרגל יום הולדת 50, החלטתי שאני רוצה להעניק לעצמי במתנה את האלבום הזה. דיסק של שירים, שבסגנון שלהם הם בין שלום חנוך ללני קרביץ, אם אני בכלל יכול להתיימר ולהשוות".
למה חיכית כל כך הרבה שנים?
"פשוט הייתי צריך להתבשל. השקעתי אנרגיה בזוגיות ובמציאת תשובות לשאלות שהעסיקו אותי, ועכשיו אני מרגיש שאני בגיל שלא מעניין אותי אם יאהבו את התוצאה או לא. אני רוצה לעשות את זה בשביל עצמי, ואם על הדרך אצליח לגעת בכמה אנשים בודדים - עשיתי את שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו