המונדיאל הוא מחולל קלישאות כביר. וגם זאת קלישאה - איך לא? - בדיוק כמו הקביעה שמונדיאל הוא לא רק כדורגל. יחסית למדינה שבאופן מסורתי לא משתתפת במונדיאלים, ישראל שלחה למונדיאל הנוכחי משלחת נכבדת ביותר של אוהדי כדורגל, פרשני כדורגל ופטפטני כדורגל.
ואני לא מכיר ישראלי אחד שמאמין באמת שאילו היו מצרפים גם אותו לאולפן, או לאחת מזירות השידור, ומפנים לו כיסא ומיקרופון, זה היה בזבוז מיותר של זמן וכסף. שזאת כמובן דרכי הצנועה לבטא את מרמורי המוצדק. אכן, מונדיאל הוא מין דבר כזה שלכולנו יש מה לומר עליו, ובחשק רב.
הנה, השבוע הגיעו בין היתר כמה דיווחים על גילויי עוינות בוטים כלפי אנשי תקשורת וסתם ישראלים שהגיעו לחגוג בקטאר. כל גילויי העוינות, שהיו אלימים למדי, באו מצידם של ערבים שונים. ערבים מאסיה ומאפריקה, בודדים ובקבוצות, סתם אוהדים וגם אנשים בתפקיד ובמדים.
דווח על שנאה בוטה, קולנית ומאיימת. הישראלים ששיתפו אותנו במה שעברו, תיארו פגיעה כפולה. כל אדם שנתקל בשנאה על רקע אתני או דתי מתקשה לעכל את עוצמת הרגש המאיים והמכוער, שמתגלגל לעברו מכיוון אנשים שבכלל לא מכירים אותו.
אבל מעבר לכך, עלה הרושם שעצם העובדה שכל זה מתרחש בחגיגה ספורטיבית צבעונית ורב־לאומית מוסיפה לכאב. הנה נציגים מכל קצות תבל מתקבצים למקום אחד, כדי להתאחד ולחגוג את אהבתם המשותפת למשחק. אבל לא איתך. אתה ישראלי ויהודי, ולכן אתה מחוץ לקווים. מחוץ לחגיגה ולמשחק.
קשה שלא להזדהות עם הכאב ועם העלבון של עמיתיי העיתונאים, שהגיעו לקטאר נרגשים ועמוסים כוונות טובות, ומה שהם פגשו שם טלטל אותם. חלקם התבטאו לגבי זה במילים שאני לא זוכר מתי פגשתי אצלם. אחד הכתבים, למשל, סיים את רשימתו הכואבת בעיתון בקריאה נרגשת שזה הזמן להתאחד ולהתעלות מעל לוויכוחים הקטנוניים שמפרידים בינינו, הישראלים, כי "אין לנו ארץ אחרת". הדברים הללו היו סיכום של ימים ספורים בארץ מוסלמית. אולי שבוע. לסתותיי נשמטו.
יש עימי משהו אחד קטן ולא מאוד חשוב לומר על כל זה. מפעם לפעם, במסגרת הוויכוח הפוליטי בישראל, עולה תהייה על "הדעה הקדומה שיש לבני עדות המזרח כלפי הערבים", כמו שניסח את זה לא מזמן ירון לונדון.
ולא ברור אם זאת סקרנות אנתרופולוגית, או מין פליאה רטורית מתובלת בשמץ של התנשאות: איך נסביר את דפוסי ההצבעה של אחינו יוצאי ארצות האסלאם ותושבי הפריפריה. לא רק שהם מסרבים לאמץ את תפיסת העולם הפוליטית שלנו, יפי הבלורית והצודקים, הם גם נוטים לגלות מידה של חוסר אמון כלפי התרבויות שהם עצמם מכירים היטב. חשים בני בית בעולם הצלילים, הטעמים והריחות של תרבויות ערב, וחלקם אפילו דובר את השפה. אז איך, למען השם, איך?!
אכן, מדובר בשאלה מטלטלת שיכולה בקלות להצטרף לשאלות אחרות כמו: למה דווקא העולים מארגנטינה מתנגדים כל כך למשטר צבאי? איך זה שדווקא העולים מרוסיה מגלים כזאת ספקנות כלפי תפיסות סוציאליסטיות? למה דווקא בני קיבוץ מדברים כל כך בחריפות על הלינה המשותפת? למה חיפאים לא מגיבים בהתלהבות כשהם רואים חיות בר גדולות חוצות את הכביש? למה, באמת?
זה הזמן לכחכח קלות ולענות סוף כל סוף לשאלה הנכבדת הזאת. ובכן, אבותיהם וסבתותיהם של אלו המכונים "עדות המזרח" לא בילו שבוע ימים בקטאר. הם חיו במרחב הזה במשך דורי דורות. יהודים חיו במרוקו, למשל, לפני שערבים חיו במרוקו. חוויית השהייה כיהודים - לא זרים אך אחרים - בסביבה מוסלמית לא עברה עליהם בתקופה של חגיגת ספורט אוניברסלית, ולא בבתי מלון מפנקים.
לא, הם לא כפויי טובה. לא, הם לא זורקים אבן אל הבאר. ולא, לא כולם עבדו באמת אצל המלך. עברו עליהם חיים מורכבים, עליות ומורדות. ניסיון נצבר ומסקנות התגבשו. יש דברים מ"שם" שהם אוהבים אהבה עזה. מאחרים הם נרתעים ונזהרים כמו מאש.
אפשר, למשל, לאהוב את צלילי שירת המואזין ולהצטמרר מהטקסט של הדרשה. אפשר לאהוב את השווקים הצבעוניים של חַלַבּ, בגדד או מרקש, ויחד עם זה להכיר באיבה העמוקה כלפי דתות אחרות, ובאמונה העמוקה שבכל מערכת יחסים מישהו חייב לפחד, וכדאי שזה יהיה אתה. ואפשר לחיות חיים מלאים ולרקום יחסי אמון וידידות, ולעיתים גם אהבת אחים ממש, בלי לשכוח שהסכמים לא תמיד יישמרו, ובלי לזנוח לרגע את הכלל "כבדהו וחשדהו" - שאמנם לא כתוב בשום מקום בתנ"ך, אבל ההיסטוריה עצמה צרבה אותו.
לא להאמין שאחרי שבוע בקטאר (שבוע!) אני שומע פתאום בעיתונים הגדולים בארץ משפטים שכשהסבא שלי אמר אותם, אנחנו עצמנו ביקשנו שינמיך את הקול. באמת לא נעים. ישראל הוותיקה, הצברית, נהגה לבוז לחוות דעתם של המזרחים. מה הם כבר מבינים. בסך הכל ניסיון של כמה מאות שנים במרחב הזעיר שבין מצרי גיברלטר לבין דרום הודו. איפה זה ואיפה שבוע במונדיאל.
אני לא יכול לזלזל בקריאה להחרים את המונדיאל הזה. הטיעונים בדבר שחיתויות ועוול ורמיסת זכויות אדם, שהיו כרוכים בהעמדת החגיגה הגדולה הזאת, הם טיעונים נכבדים בעיניי. אבל מי שלא צפה בשלב הבתים של מונדיאל קטאר, לא יכול היה לראות את המחאה האמיצה של הנבחרת האיראנית. הבחורים האלה הביעו תמיכה מופגנת במחאה העממית נגד שלטון האייתוללות, נמנעו מלשיר את מילות ההמנון ולקחו סיכון שאיש מאיתנו לא יכול להמר לאן יוביל אותם.
ומי שלא צפה במשחקים - לא יכול היה להתפעם מול המראה של אלפי האוהדים היפנים, שמנקים ומבריקים את האצטדיון עם תום המשחק, וכמעט מתנצלים כשהם מסבירים "ככה זה במסורת שלנו". סתם כדי להזכיר שאפשר לנופף בטיעוני מסורת גם בדרכך לעשות מעשה טוב ויפה ומתחשב, ולא רק כדי לדרוש התחשבות וטובות מאחרים.
והוא לא יכול היה לראות את השופט האיראני נאלץ להרים דגל גאווה מהדשא, וגם לא את הדמעות של מסי, ואיתו מיליוני בני אדם, אחרי שהבקיע גול משום מקום, רק כדי למשוך את החלום עוד קצת.
לי כל מונדיאל נושא מזכרת. נזכרתי השבוע במונדיאל אחד, שתפס אותי בשירות מילואים בחברון.
חודש המילואים חפף לחלוטין לטורניר. שמרנו בצומת הזכוכית ובמערת המכפלה, אבטחנו צירים ותצפתנו מהגגות, ובין לבין, במוצב, ניסינו לגנוב צפייה באיזה משחק בעזרת מקלט טלוויזיה מעאפן קטן ובטנוני, עם שני מחושי אנטנה. חוויית הצפייה היתה מרצדת ומושלגת, ואיומה באופן כללי. רוב המשחקים היו הגנתיים ומשמימים. אבל היה תענוג.
במשך כל חודש המשחקים האינתיפאדה עצרה מלכת. אבן אחת לא נזרקה עלינו. אף אחד כמעט לא הסתובב ברחובות. על המרפסות התנוססו יותר דגלי ברזיל מאשר דגלי פלשתין. הפיגועים הנוראיים האחרונים זרקו אותי למונדיאל ההוא, ולתקופה שבה גם הטרור ידע להרכין את ראשו בפני הכדורגל.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו