ההופעה הראשונה שלי בכלל לא היתה אמורה להתקיים באותו יום. למעשה, אם היו שואלים אותי, יכול מאוד להיות שהיא לא היתה מתקיימת בכלל. הייתי חייל משוחרר, מילצרתי בבית קפה קטן כדי לממן ישיבות בבתי קפה אחרים, חסכתי כסף לטיול שנראה לי לא בשבילי עוד לפני שיצאתי אליו, ובעיקר הירהרתי בשאלה מה לעשות עם החיים שהרגע קיבלתי בחזרה מהבקו"ם.
אמנם היתה לי איזו משיכה לעולם הבמה - למדתי תיאטרון בתיכון ותמיד השתתפתי בהצגות בית הספר, אבל כל העניין הזה לא נראה לי כמו מקצוע. מצד שני, גם מלצרות לא הרגישה כמו משהו שיסדר לי את החיים, במיוחד לא במשמרת ההיא: בית הקפה היה ריק כמו קופסת סיגריות של חייל אחרי שעתיים בטרמפיאדה. המצב היה כל כך אנוש, שבשלב כלשהו ביקש האחמ"ש שאשאיר את הסינר ואלך הביתה.
הגעתי הביתה בדיוק כשהטלפון בבית צילצל (כן, בימים הפרהיסטוריים ההם אנשים אשכרה היו מתקשרים זה לזה הביתה). "זה בשבילך", אמרה אמא שלי והעבירה לי את השפופרת.
על הקו היה אבירם, חבר ילדות. "מה אתה עושה היום?" הוא שאל. "שום דבר מיוחד", עניתי, והוא לא חיכה יותר מדי: "תתארגן, נוסעים להופעה בתל אביב".
"הופעה? של מי?" שאלתי, מופתע.
"שלך. יאללה, עשר דקות תרד למטה".
זה לא שהרעיון נחת משום מקום. כבר היו לי מחשבות להופיע, אפילו נסעתי כמה פעמים להתרשם מערב "הבמה הפתוחה" לסטנדאפיסטים מתחילים בקאמל קומדי קלאב, שהיה אז מועדון הסטנד־אפ המצליח (והיחיד) בארץ. אבל איכשהו זה תמיד נגמר בהשתתפות כקהל. תמיד הרגשתי לא מוכן, לא בעניין, ועוד המון תירוצים שנתתי לעצמי כדי לא להודות שאני פשוט מפחד.
אלא שבאותו ערב, כשהתוכנית המקורית שלי למלצר אל תוך הלילה השתבשה, לא היה לי שום תירוץ. אז חמש דקות אחרי השיחה ההיא מצאתי את עצמי בפז'ו 92' החבוטה של אבירם (הרבה לפני שזה היה פזמון לשיר של קרן פלס). את הנסיעה הקדשתי לשרבוט כמה בדיחות על דף נייר: בדיחה אחת על הדרדסים, שתי בדיחות על נהיגה, ועוד אחת על חיילים באוטובוס.
עם היבול הלא מרשים הזה הגעתי למועדון, וכבר חשבתי שוב לוותר, עד שניגש אלינו מנהל הערב, בחור בשם חורחה (שספק אם יש בעולם מישהו שנראה פחות חורחה ממנו). הוא שאל אם באנו להופיע, ואבירם הצביע עלי. לפני שהספקתי לגמגם את עצמי מחוץ לעניין, חורחה רשם אותי בדף המקומט שלו והודיע שאעלה לבמה לקראת סוף הערב. הינהנתי בביטחון, ומייד ניגשתי לשירותים כדי להקיא בביטחון. כשסיימתי, נשארתי בתא כדי לנסות ללמוד את חמש הבדיחות שלי בעל פה.
הערב התקדם. לבמה עלו בזה אחר זה רצף של אנשים עם כוונות טובות. חלקם הצחיקו, חלקם פחות, וחלקם כנראה לא ממש הבינו את הפורמט. בדיוק בשלב שבו נשארו במועדון יותר מופיעים מצופים, הגיע תורי לעלות לבמה.
הרבה אמנים מתארים את ההופעה הראשונה שלהם בביטוי "ארנבת שנלכדה בפנסי מכונית הצייד", אבל אני ממש לא הרגשתי ככה, כי לארנבת עוד יש צ'אנס לברוח. אצלי זה הרגיש יותר כמו מישהו שמשחק רולטה רוסית עם אקדח טעון, כשתוך כדי גם מכוּון אליו טיל לאו לגיבוי.
• • •
בכל זאת, הצלחתי איכשהו להתגבר על האדרנלין המטורף, לפתוח את הפה ולהתחיל את הקטע שלי. הבדיחה הראשונה השאירה דממה, שגרמה לי לחשוב שהמיקרופון סגור. בבדיחה השנייה, לעומת זאת, הבנתי שגם שקט הוא צליל שיכול להתגבר. בבדיחה השלישית דווקא ניכרו סימני חיים בקהל, ונדמה לי שמישהו אפילו גיחך. זה נתן לי טיפת ביטחון, שעזרה לי להמשיך לבדיחה הבאה.
ואז קרה משהו מוזר: מישהו באחד השולחנות צעק. זה אולי נשמע הגיוני, במיוחד כשמדובר במועדון סטנד־אפ, אלא שהוא לא צעק אלי. הוא פנה לחבר שלו, שהיה ליד הבר, ועד היום אני זוכר מה הוא אמר: "מיקי, תביא לי בירה!"
מיקי ענה לו, והתפתח ביניהם דיון על איזו בירה להביא, ואם לצרף גם משהו לאכול. נדמה לי שמיקי רצה שניצלונים, אבל אל תתפסו אותי במילה.
לכאורה הרי זה לא נורא. זה לא שהם צעקו לי "לא מצחיק", כמו שהם עשו למישהו שנקלע לבמה שלא בטובתו כמה דקות לפניי. אבל משהו בהתעלמות המופגנת הזו מהנוכחות של יצור חי על הבמה הפך את הרגע הזה לדבר המעליב ביותר שקרה לי בחיים. למזלי, זה גם היה הרגע שבו חורחה היבהב באור הצהוב, שפירושו "תפנה את הבמה כדי שגם הבא ברשימה יספיק לעשות לעצמו בושות".
• • •
מילמלתי "תודה רבה" והתאיידתי מהבמה. "לא היה כזה נורא", אמר לי אבירם בעודנו משתרכים במדרגות ליציאה. משכתי בכתפיי בחוסר עניין, וחשבתי לעצמי שזו כנראה הופעת הסטנד־אפ האחרונה בחיי.
לפתע הרגשתי יד טופחת לי על הכתף. הסתובבתי וגיליתי מאחוריי גבר, שמנקודת מבטי כבחור בן 20 וקצת נראה לי מאוד מבוגר - כלומר, בן 40.
"היית אחלה", הוא אמר. "במיוחד הצחקת אותי בקטע על האוטובוס". הייתי כל כך מופתע, שעד היום אני לא זוכר אם בכלל אמרתי לו תודה. אז אם שכחתי, והוא קורא את זה עכשיו - תודה.
למחרת בבוקר הגעתי למשמרת בבית הקפה הקטן עייף מתמיד. "לא ישנת בלילה?" שאל אותי אחראי המשמרת בזמן שעזר לי להוריד כיסאות מהשולחנות.
"לא, הייתי בהופעה", אמרתי.
"הופעה של מי?" הוא שאל.
"שלי".
הוא בהה בי לרגע. "טוב, עזוב אותי מהשטויות שלך. אני מכין סידור עבודה לשבוע הבא, יש לך בקשות?"
"כן, בקשה קבועה: מעכשיו אני לא פנוי בערבי שלישי".
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו