לפני שנים הוזמנתי להופיע ביישוב קטן לא רחוק מירושלים. בואו נקרא לו "הגבעה", וכמה שהוא באמת קטן - התחושה היתה שכולם עזבו את הבתים ובאו. היה ערב מעולה, והקהל צחק והגיב ורצה עוד ועוד הדרנים. זה שימח אותי, בין היתר כי ידעתי שבקהל יושבים נציגים של כמה יישובים אחרים. הם באו פחות או יותר כדי לבחון את ההופעה, ולבדוק אם כדאי להזמין אותי גם אליהם. לא היה לי ספק שעברתי את הבחינה. תכף הטלפון יצלצל ויצלצל.
ואכן, כעבור כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון, אבל ממש לא בכיוון שחשבתי. זאת היתה הסוכנת שלי.
"תגיד, היתה איזו בעיה בגבעה?", היא שאלה.
לא! מה פתאום... היה פיצוץ. למה את שואלת?
"החבר'ה שבאו לראות אותך לא מוכנים בכלל לשמוע עליך יותר. הם אמרו שהיה רדוד ושטחי".
רדוד ושטחי. המילים האלה דקרו בי. כבר שמעתי כל מיני ביקורות. אבל ל"רדוד" לא הייתי כל כך מוכן, לא כל שכן ל"ושטחי". זה היה מפתיע ודי מעליב. אבל בעיקר מוזר. עם הזמן הבנתי ששתי המילים האלה, "רדוד ושטחי", הן חלק משפת הסתרים, מין קוד מוסכם, של זרם מסוים ודי קיצוני בציבור הדתי. מילות החיפוש הן "הר המור" וה"קו".
הבנתי שזה לגמרי בסדר. אין מה להיעלב. לא בכל מקום חייבים להופיע. וכן, "רדוד ושטחי" פירושו: זהירות! מישהו כאן מנסה, בחוצפתו שלא תיאמן, להסביר קטעים מהתנ"ך, ויהדות בכלל, בניגוד להשקפה של הרב טאו.
מאז התפוצצה פרשת הרב טאו, יותר ויותר כתבות מנסות לספר את סיפורה של הקבוצה הזאת. זאת מלאכה לא פשוטה. קשה להבהיר את פרטיה לישראלי סקרן מן השורה. בעקבותיו של הרב עצמו, גם תלמידיו, מעריציו ונאמניו נוטים לעשות שימוש בעברית עמומה ומתפתלת שנשמעת כמו חידה לא מוצלחת של חמיצר, ומעוררת מחשבות בנוסח: איפה לעזאזל שמתי את ה"אדוויל".
חלק ממה שנכתב בכתבות האחרונות רומז על כך שזה לא מקרי. אמנם חברותא היא מושג יסוד בבית המדרש היהודי, אבל ללמדנים המסוימים הללו אין כל עניין בדיאלוג. יש מי שרואה בהם פלג קיצוני של החרד"ל (חרדים־לאומיים), אחרים מתעקשים שזוהי כת לכל דבר.
***
כמו כולם, גם לי אין כל מושג מה באמת קרה שם, בפרשת הרב טאו. הבטן מתהפכת, זה נכון. לכאורה, כל האירוע הזה לא אמור לגעת בי. הרי איני מכיר את הנפשות הפועלות. גם המרחבים הדתיים של ישיבת הר המור ותנועת נעם אינם תחומי המחיה הטבעיים שלי, ובכל זאת, העדויות - ולא פחות מהן התגובות! - הופכות לי את הבטן.
מצד שני, אנחנו זוכים להיחשף למידע נדיר על אחד הזרמים הפחות סובלניים שהופיעו אי פעם בתולדות היהדות. זרם שדווקא בשם האמונה מתנגד בחריפות לכל ניסיון למצוא משמעות רלוונטית בפסוקי התנ"ך. מבחינתם, אין הבדל בין הבדיחה הפחות מוצלחת של "היהודים באים" או גיל קופטש, או הברקה של יורם טהרלב, לבין ספר מעמיק של רבנים וחוקרים כמו יובל שרלו או יואל בן נון. כולם "שטחיים ורדודים". כולם טמאים או מסוכנים. או שניהם.
מדהים לגלות את חוסר היכולת המוחלט לנהל מחלוקת. לא להסכים ועדיין לא להתפרץ במבול של גידופים ואיומים. מדהים, ואף קורע מצחוק, לשמוע על זרם שמנסה להגן על היהדות האמיתית מציפורניה של הנצרות, ובאותה נשימה מתעב את ההומור כמו אחרון הקרדינלים מימי הביניים.
אבל מה שבאמת עוצר נשימה הוא הרגעים שבהם מתברר שסביבתו של הרב טאו יודעת גם להביע חיבה והזדהות, ולשלוח חיבוק חם לאנשים מבחוץ. נכון, זה לא קורה הרבה. אבל זה קורה כמעט בכל פעם שמישהו מואשם בתוקפנות מינית. משה קצב, למשל, שקיבל מכתב חיזוק נדיר ומרגש. או חיים ולדר המנוח, שזה ככל הנראה פחות עזר לו.
***
אז אין לי מושג מה קרה שם. אבל תודה על החשיפה. בפעם הבאה שמישהו יקרא לי או לחבריי "דתיים לייט", נראה שתהיה לי מילה או שתיים להשיב על כך.
כמה מילים על התמימות שהלכה. בבית הגידול שבו חונכתי, רב היה אדם שקמים לכבודו ברגע שהוא נכנס לחדר. פונים אליו בגוף שלישי ובכבוד, נושקים לידו וממתינים למוצא פיו. נכון, מדי פעם נתקלנו גם ברבנים שדיברו שטויות. אבא ז"ל היה נוגח בי אז קלות עם המרפק ולוחש באוזניי את הפסוק הדו־משמעי "גם תבן גם מספוא רב עימנו".
במקור היו אלו מילות ההזמנה של רבקה אמנו, בת בתואל, לדמשק אליעזר, שהגיע למצוא אישה ליצחק. יש כאן שפע של מזון לגמליך, היא אומרת. אבל בהומור תלמודי התורה הירושלמיים שאבא גדל עליו, זה היה הפסוק שרמז לכך שפה ושם גם אנשי קש ותבן הופכים לרבנים. אבל גם אחרי שאבא דאג לכך שלא אבלע בצמא כל הבל - חלקנו כבוד. אפשר לחשוב! לכולם מותר מדי פעם לפלוט איזה דבר שטות. זה לא שהוא פושע או משהו.
מאוחר יותר התברר שאנשים בעלי תואר "רב" עשויים גם לעבור פה ושם על החוק באופן שדי מקשה לקום לכבודם. שלא לדבר על גוף שלישי. אבל עדיין, תחושתנו היתה שמדובר לכל היותר בניצול לרעה של המערכת. צווארון לבן כשלג. מינויים לא כשרים. אולי פה ושם איזה רישום כוזב של תלמידים שלא באמת קיימים, כדי להגדיל תקציב של ישיבה. בשורה התחתונה אפשר היה אפילו לומר שהכל לשם שמיים.
הלוואי שלא יכולתי לומר זאת, אבל בשנים האחרונות היינו עדים ליותר מדי אירועים שבהם דמויות תורניות נאשמו בעבירות מין. כמה מהנאשמים היו כריזמטיים ונערצים ממש. על רב אחד מצפת שמעתי אנשים רציניים שהיו מוכנים להישבע ש"יש לו כוחות". היה קשה לעכל את המחשבה שמדובר בטורפים. הרי גם מי שבילה זמן קצר בבית המדרש יודע שסימן ההיכר של תלמיד חכם הוא ביישנות מינית. ושוב נאמר, אין לי מושג מי הוא דובר האמת בפרשה האחרונה, אבל כולנו כבר הבנו שכמעט הכל ייתכן.
התסריט, הו כמה מביש, תמיד דומה. פירור של מקוריות אין שם. תמיד יימצאו האוהדים שיטענו שהנאשם הוא מלאך בדמות אדם. על הסקאלה שבין "מלח הארץ" לבין "איש אלוקים" ו"למ"ד־ו"וניק". המאשימות, וגם זה חוזר על עצמו באופן חשוד, תמיד מוצגות כמטורללות עם קבלות. משוגעות על כל הראש. פה ושם אפילו "רודפות פרסום". ועם השנים, וברבות המקרים המבישים שהסתיימו כמעט תמיד בהרשעה או בהתאבדות, התברר שוב ושוב כמה תמימים אנחנו, וכמה אין חקר ואין גבול ליצר הרע של המין האנושי.
אז נכון, אין לי מושג. ואני לא שולל לרגע את האפשרות שיש כאן עלילה זדונית ומכפישה. ועד שלא יוכח אחרת, הרב טאו שליט"א הוא הרב טאו שליט"א, ולא שום תואר אחר שעלול יום אחד לדבוק בשמו. אבל בהיותנו הרבה פחות תמימים, אין ספק שהבחירה של הרב לשתוק, כמו הבחירה של מעריציו להשתיק, ואפילו לאיים, לא מציפה את ליבנו באמון או באמפתיה.
מה שכן, זאת הזדמנות לתהות על המסתורין של הכריזמה, ואם לא מדובר בתרכובת בנאלית של נרקיסיזם ותיאבון מיני. וגם לשאול למה שמישהו בכלל יאמין שהכריזמה הדתית שונה מהותית מכריזמה של כוכב רוקנרול, שטחי ורדוד.
