באחד האודישנים האחרונים שאליהם ניגש יורם טולדנו אמר לו הבמאי, שהביט בו מבעד למוניטור: "אתה יודע, יש לך משהו עצוב בעיניים. משהו עם עצב ועומק שכזה".
אחרי דקות ארוכות של התבוננות בתווי פניו החזקים של טולדנו, חרץ: "אני יודע למה אתה נראה לי עצוב, זה בגלל הריסים שלך! יש לך ריסים ארוכים מאוד ושחורים, וריסים כאלה על פנים גבריות משדרים המון רגש".
אבל במקרה שלו, אלו לא הריסים. טולדנו, 49, קם בבוקר עם עצב והולך לישון עם עצב, או במילים שלו, "עם מפלצת הבדידות". ולא משנה בכמה קומדיות מצבים בבית ליסין הוא ישתתף, כמה חיוכים כובשים ונבוכים הוא יפזר במהלך הפגישה איתו, או כמה פעמים יעיד על עצמו ש"בבסיס אני אדם שמח שאוהב לצחוק".
כבר חמש שנים חלפו מאז איבד את אשתו ואם שני בניו, השחקנית אנלי הרפז ("לגעת באושר", "זינזאנה", "צומת וולקן", "מתנה משמיים" ועוד), שחלתה במחלת הסרטן והיתה בת 37 במותה.
חמש שנים שבהן הוא מתמודד עם טיפול בשני ילדים מתגעגעים, ניהול קריירה משגשגת ומרשימה (בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון), תפעול בית על שלל מטלותיו וניהול צי מטפלות ועוזרות המאפשרות לו לצאת בבוקר לחזרות ולצילומים ולחזור בשעת לילה מאוחרת מהצגות בצפון או בדרום המדינה.
כמעט בכל ערב הוא עומד על במה מול מאות עיניים מתרגשות, דומעות או צוחקות, מקבל תשואות, חיבוקים ומחמאות וחוזר בשעת לילה מאוחרת אל הלבד שמציף בכל פעם מחדש את הגעגוע.
רק השבוע הצליח לגנוב לעצמו פסק זמן מתוק מהשיגרה ולצאת לחופשה קצרה עם בניו ביוון. תיאום הראיון, בין בכורת ההצגה "הר לא זז" לבין אריזת התיקים וארגון הילדים, מתבצע לאחר מאמץ לא מבוטל.
"אנלי ואני היינו ביחד במשך 17 שנים", הוא אומר כשאנחנו סוף סוף נפגשים, "ופתאום, ביום אחד, זה נגדע ונחתך. ואז באיזשהו שלב, אחרי כל השלבים של ההכחשה, האבל והדאגה המיידית לילדים - הגיעו ההכרה והידיעה שהפרידה הזו היא לתמיד, לכל החיים. שזה לא שהיא נסעה ותחזור עוד מעט. עם הזמן, הבדידות הלכה והשתלטה עלי, למרות שיש לי שני בנים מדהימים (איו, 12, ואיין, 10), שממלאים את חיי בהמון אושר, צחוק, עניין וסיפוק.
"אבל אחרי שהם הולכים לישון, אני מסתכל על הקירות של הבית ואז הבדידות מגיעה לבקר. מפלצת הבדידות מתיישבת על המיטה ומתחילה ללטף אותי, ואני מתחיל לנהל איתה שיחות על החיים והפחדים.
"וזאת מפלצת בכלל לא חמודה, כי היא מזכירה לי, בכל פעם מחדש, את כל החרדות, הפחדים, הגעגוע, ואת כל מה שבמהלך היום אני מנסה לדחוק הצידה. בשלב מסוים הרגשתי נורא ואיום, ושאני ממש מתקשה לנשום. אז חיפשתי שיטת טיפול פיזית שתעזור לי, והגעתי לטרילותרפיה, שזאת שיטה שבאה מתורת הזן ובשורה התחתונה היא כוללת המון מדיטציות ועבודה פנימית.
"אני אמנם לא מקפיד על זה מספיק, אבל בכל פעם שאני בטיפול או עושה מדיטציה אני מרגיש שאני חצי מטר יותר גבוה באוויר, וזה נותן לי אוויר לנשימה. זה ממש הציל אותי. למדתי להתיידד עם עצמי קצת יותר ולמצוא את הצדדים היפים של הלבד. זה לא פשוט. לא סתם נאמר 'לא טוב היות האדם לבדו', ואני מוסיף שאם הוא לבד אז לפחות שיפיק מכך את התועלת המירבית".
אתה מתאר את המוות של אנלי כפתאומי, למרות שאני מניח שידעתם, בשלב מסוים, שהיא הולכת בדרך שאין ממנה חזרה.
"זה לא משנה ממה אדם גוסס או מת, אין כזה דבר מוות צפוי. היא היתה חולה בסרטן במשך שלוש שנים, ובשנה האחרונה המחלה התחילה להתפשט בכל הגוף והמצב הידרדר, ואכן לא היינו עיוורים למציאות. ידענו שאנחנו במצב לא טוב. מצד שני, תמיד יש איזו תקווה קטנה שיקרה איזה נס, או שזו סתם הכחשה של המציאות.
"אני זוכר שהרופא אמר לנו שנותר לה עוד חודש, ואני אמרתי לעצמי 'הוא לא יודע על מה הוא מדבר. היא נכנסת לבדיקות בבית החולים, משתחררת וחוזרת לחיים'. אבל היא אפילו לא החזיקה את החודש שהוא נתן לה. זה לקח שבוע ימים מרגע שהבנו שזאת דרך ללא חזרה".
חברים שלך מהתיאטרון סיפרו לי שאף אחד מהם לא ידע על המצב עד למותה, שלא דיברת על זה.
"אנלי לא רצתה שיידעו על המחלה שלה. היא לא רצתה להסתובב ברחוב עם אנרגיה של 'אוי, אוי, אוי, איזו מסכנה'. כשהיא התחילה להקריח, הלכנו מייד לעשות לה פאה שהיתה נראית אחת לאחת כמו השיער והתסרוקת שלה. אפילו הגננות בגן של הילדים לא ידעו מה המצב. אפילו ההורים שלנו לא ידעו מזה".
אז אתם והילדים החזקתם את הסוד מכל העולם?
"גם הילדים לא ידעו מזה. הם היו קטנים מאוד באותה התקופה".
מצב מטורף.
"מצב מאוד מאוד קשה, שבו אנחנו צריכים להתמודד עם כל המחלה והטיפולים וההערכות, ובמקביל לעטות מסיכה מחויכת ולתפקד מול כל העולם. היו לאנלי שני סיבובים עם המחלה: היה שלב הגילוי הראשוני והטיפולים שחיזקו אותה וחשבנו שכל זה מאחורינו. רק אחר כך סיפרנו לאנשים שקרובים אלינו על מה שעברנו. אבל כשהמחלה חזרה בפעם השנייה לא דיברנו על זה, למרות שאנשים הרגישו שמשהו עובר עלינו כי היינו יותר מכונסים בעצמנו. זה כאילו שנכנסנו לתוך בידוד, חבשנו מסיכה של חיים יפים וקרענו אותה מעלינו בכל פעם שהיינו בבית החולים. היה לי מאוד קשה להתנהל ככה אבל לא התווכחתי איתה וכיבדתי את הבקשה שלה".
ומתי שיתפתם את הילדים?
"בשבוע האחרון לחייה".
עד אז הם לא ידעו כלום?
"לא. הם היו בני 4 ו־6 והם היו קטנים מדי על מנת להבין או להכיל את זה. רק לקראת הסוף, בליווי פסיכולוגים, סיפרנו להם על זה".
איך מסבירים לילדים קטנים שהם עומדים להיפרד לנצח מאמא שלהם?
הוא לוקח נשימה ארוכה, פותח את נרתיק הטבק שלו ומגלגל סיגריה. "פשוט אמרנו... הם ידעו, בגדול, שאמא חולה ולא מרגישה טוב. הם לא ידעו במה היא חולה וכמה המצב קשה וקריטי.
"אמרנו להם שהרופאים מאוד מנסים לעזור אבל התרופות לא מצליחות לעזור לה, ולרופאים קצת קשה להתמודד עם המצב. הם הקשיבו, הינהנו, אבל לא ממש הבינו מה אנחנו רוצים מהם.
"שנייה אחרי שסיימנו את 'השיחה' הם טיפסו על המיטה, עלו על אנלי, סירקו לה את השיער, שהיה בעצם פאה, וצחקו. למחרת ניסיתי, שוב פעם, לדבר איתם לבד ולהסביר להם שמדובר במחלה מאוד קשה. ניסיתי לרמוז להם", הוא עוצר, לוקח נשימה עמוקה, והעיניים שלו נוצצות. "זה מטורף אפילו להיזכר בזה. אלו היו רגעים מאוד קשים עבורי, ומן הסתם רגעים לא טבעיים עבור אבא לילדים קטנים. ניסיתי לגונן על הילדים שלי מהנורא מכל, ולא היה לי איך ומה לעשות.
"למזלי, הם ילדים בוגרים עם אינטליגנציה גבוהה, שמצליחים להמשיך הלאה. לקח להם בערך שנה וחצי להפנים סופית שאמא מתה ולא תחזור, ועברתי איתם שלבים רבים של הבנה, אכזבה, כעס ותחושת נטישה. אבל היום הם חזקים מאוד ובוגרים מאוד".
• • • • •
את החודשים האחרונים לחייה העבירה אנלי הרפז, שחקנית טלוויזיה ותיאטרון ובתו של שחקן התיאטרון שרגא הרפז, בחפיפת תפקידים לבעלה. הפעם לא לתפקידים שהכיר מעולם המשחק.
"זאת היתה חפיפה סמויה מבלי לדבר על זה. פתאום היא התחילה להסביר לי איך מפעילים את מכונת הכביסה ואיך תולים כביסה ומקפלים אותה, היא קנתה קופסה עם כרטיסיות וכתבה מתכונים לעוגות גבינה ושוקולד, פשטידת תרד, קציצות וכל מיני סוגים של עוף שהתחלתי לתרגל ולהכין.
"היה ברור לנו מה קורה, למרות שלא דיברנו על זה. בחודש האחרון לחייה היא קנתה גם מחברת גדולה והתחילה לכתוב כל מיני הוראות הפעלה, הנחיות ובקשות, כמו איך היא רוצה שהחדרים של הילדים ייראו אחרי מותה. הילדים באותה התקופה היו בחדר אחד, והיה ברור שבשלב מסוים הם יעברו לחדרים נפרדים, והיא רצתה לקבוע איפה יעמוד השולחן ואיפה המיטה וכו'", הוא מחייך חיוך של געגוע ומשתתק. "היא לא הספיקה לסיים לכתוב את כל ההנחיות".
עם אנלי. "היתה החצי השני שלי" // צילום: מאיר פרטוש
את הבשורה על מות אשתו האהובה, שנפטרה בבית החולים, הוא קיבל כששהה בבית עם אחותה. "הייתי בבית עם הילדים, ולמרות שזה היה ברור לאן זה הולך, זה היה כמו לקבל שוק חשמלי. פתאום החיים מתהפכים ומשתנים, ומאותו רגע נכנסתי למצב של תפקוד ופתאום הבית התמלא באנשים ובבני משפחה שחלק ידעו, וחלק פשוט קיבלו את זה בהפתעה מוחלטת".
לדבריו, העבודה בתיאטרון ובטלוויזיה, כמו גם הצורך לדאוג לילדים, עזרו לו להמשיך בחיים. בשנים האחרונות הוא הופיע ברצף שלאגרים תיאטרליים, שכללו את "סוסים על כביש גהה", "החולה ההודי", "קפה ערבה" ו"דולפינים", ובסדרות טלוויזיה כגון "חדר מלחמה", "הבורר", "טקסי דרייבר" ו"תמרות עשן". הסידרה "חטופים" ("קשת") הביאה אותו כמעט לכל בית בארץ ונמכרה לשידור בעשרות מדינות בעולם.
"זה מדהים מה שקורה עם 'חטופים', שמשודרת בעברית עם כתוביות או מדובבת לשפות כמו צרפתית או גרמנית, וזה מדהים לגלות את האפקט שלה. פעם אחת זוג אוסטרלים עצר אותי בטיול בחוץ לארץ וביקש לדבר איתי על הסידרה", הוא אומר.
"בעולם התיאטרון יש שני מצבי קיצון: או שאתה משחק בשלאגר שרץ בכל הארץ, כל יום ולפעמים פעמיים ביום, או שאתה משתתף בפלופ, ואז אתה רעב ללחם ואוכל את הציפורניים שלך. אין אמצע אף פעם. או שאין לך במה להאכיל את הילדים שלך או שיש לך שפע, אבל אין לך זמן להיות עם הילדים שלך או למצוא זוגיות.
"למזלי, מאז שסיימתי לימודי משחק ב'בית צבי' לפני כמעט עשרים שנה לא הייתי במצב של חוסר עבודה. אבל הפחד, למרות הכל, תמיד קיים, והמחיר האישי שאני משלם הוא גבוה מאוד. אין שום בלאנס, אין באמצע, ומדובר בחיים על רכבת הרים מטורפת".
אז איך אתה מנהל את הבית עם עבודה מסביב לשעון?
"הרבה בטלפון, אמא של אנלי, סבתא של הילדים שלי, גרה קרוב אלינו והיא עוזרת לנו הרבה, ויש מטפלות. אפשר להגיד שאני עובד קשה על מנת לממן את כל השעות שבהן מגבים אותי, ולמעשה אני מפרנס עוד שתי משפחות, שהן המשפחות של המטפלות שלנו. עכשיו הילדים קצת גדלו והם יותר עצמאיים, ופה ושם הם יכולים להישאר שעתיים או שלוש לבד. אבל לרוב הם מלווים במישהו".
חשבת להוריד הילוך בקריירה? להתפרנס, לדוגמה, כמורה למשחק על מנת להיות נוכח יותר בבית?
"החיים לקחו ממני את החצי השני שלי. אם הם ייקחו ממני את החצי הראשון שלי, שזה האהבה שלי למשחק - מה יישאר לי? נכון שיש לפעמים קושי טכני להתנהל עם הכל, אבל בסך הכל אני אוהב את העבודה שלי, ואם לא אשחק אני מניח שאגרד את הקירות מרוב שעמום ושיגעון".
יש לפעמים רגעים שבהם אתה חושב שאנלי בעצם העניקה לך מתנה בלכתה? בלית ברירה אתה צריך לעבוד ללא הפוגה והקריירה שלך פורחת מתמיד.
"זאת מחשבה שחודרת לתודעה מעת לעת. האם זה מנחם? לא ממש..."
• • • • •
את האהבה למשחק גילה טולדנו, בן לאב קבלן ואמא עקרת בית ("אמא שלי נפטרה שלושה חודשים לפני אנלי, וזה בטח לא הוסיף לתקופה ההיא"), בתקופת לימודיו בתיכון בטבריה. "הייתי בחוג דרמטי והעלינו במסגרתו כמה הצגות. זה עשה לי טוב על הנשמה ומאוד נהניתי מזה, אבל לא חשבתי שזה יהיה החיים שלי".
אחרי השירות הצבאי בנח"ל והטיול המתבקש למזרח, הוא מצא את עצמו תוהה מה הלאה, ונזכר בבמה. "ניגשתי למבחנים ב'בית צבי' ולא התקבלתי. זהרירה חריפאי ז"ל לא קיבלה אותי והמליצה לי להירשם למכינה של בית הספר. בדיעבד, באמת לא הייתי מספיק אפוי ובשל והמכינה עשתה לי טוב.
"אגב, לימים עבדתי איתה בהצגה 'אבודים ביונקרס' והיא כל הזמן היתה אומרת לי, 'איזה מתוק אתה! איזה מוכשר!', עד שהזכרתי לה שהיא בכלל לא קיבלה אותי לבית הספר למשחק. היא אפילו לא זכרה את זה".
בימים אלה, כאמור, משחק טולדנו בהצגה "הר לא זז" מאת גלעד עברון ובבימויו של עירד רובינשטיין. עלילת המחזה מתרחשת בתקופה היסטורית של יפן שבה שלטו השוגונים והשליטים. מנהיג צבאי גדול (טולדנו) נפצע במלחמה פציעות אנושות, והיועצים שלו מקבלים החלטה למצוא לו כפיל כדי לא לטלטל ולזעזע את האומה שנמצאת בתקופה רגישה.
הם מוצאים כפיל, גנב פשוט, שדומה לו חיצונית (טולדנו בתפקיד כפול), ומחליטים ללמד אותו להעמיד פנים שהוא המנהיג. הוא עובר חונכות בכפייה במטרה לתפקד כבובת מנהיג ומצליח להתל באומה ואפילו באשתו ובבנו של המנהיג עצמו. בשלב מסוים המסיכה הדמיונית משתלטת על הכפיל שמתבלבל ויוצא למסע מטורף שמוביל לסוף טרגי.
"מדובר במחזה מבריק שנכתב בתחילת שנות התשעים ועוסק במנהיגות, פוליטיקה, שחיתות, בני אדם ומסיכות שאנחנו עוטים על עצמנו. אני חושב שההצגה מעלה המון סוגיות, כמו מי באמת מושך בחוטים, מקבל את ההחלטות, ומי מוביל את העגלה".
מה ההצדקה, בימינו, להעלות מחזה שמתרחש ביפן ההיסטורית?
"זה אמנם מתרחש ביפן הרחוקה, אבל אפשר להשליך את זה באותה המידה על מנהיגים בני ימינו. זה עוסק באני העצמי של כל אחד ואחד. לכולנו יש תיק עם מסיכות ואנחנו עוטים אותן. מסיכת הבית, מסיכת העבודה, מסיכת הציבור וכו'.
"אני לא רוצה לספר את סוף ההצגה, אבל אחד הדברים שרואים לקראת סופה זה ההשפעה האלימה של המבוגרים על הילדים. אני חושב שזה אחד הדברים שכל אחד צריך לקחת איתו הביתה. מה אנחנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו מאיתנו, מה יהיה על הדור הבא, מה אנחנו בעצם מלמדים אותם על ידי ההתנהגות שלנו ואיך נוצרת חברה אלימה".
אז למה לא פשוט לדבר בצורה ישירה על האירועים שקורים בארץ וברחבי העולם?
"היתה לי שיחה עם גלעד עברון שאמר - ובצדק - שאם הוא היה כותב מחזה פוליטי אקטואלי, זה היה גורם לאנשים להירתע ולא להתחבר. לפעמים, כשזורקים סיפור על זמנים רחוקים ומנהיגים אחרים, יותר נוח לקבל את המסר ולהסתכל על זה מהצד. אני מאמין שכל אחד שיראה את ההצגה יעשה את ההשלכות והמחשבות על הפוליטיקה בת זמננו. יש משהו במרחק ובחוסר ההגדרה שלא הופך את המחזה לימני או שמאלני, אלא למחזה שהוא פשוט מעורר מחשבה".
אז בוא נחזור רגע לימינו. כשחקן משמעותי בעולם התרבות הישראלי, מה אתה חושב על שרת התרבות מירי רגב, שנדמה שכל אירוע שהיא נוכחת בו וכל אמירה אגבית שלה מצליחים לייצר מהומה?
"להגיד לך את האמת? זה לא מעסיק אותי. באמת שלא. מבחינתי שר או שרת תרבות הם אנשים שיושבים רחוק ממני ומקבלים החלטות שלא קשורות אלי".
ודאי שהן קשורות אליך. הרי רגב יכולה להחליט מחר בבוקר שהיא מקצצת בתקציב בית ליסין לטובת התזמורת האנדלוסית, למשל.
"ומה דעתי הצנועה תעזור, למה אני צריך להתעצבן? למה אני צריך להטריד את החרדות שלי בעוד סוגיות? זה לא שאני לא שומע מה קורה מסביב, אלא שאני בוחר לשמור על עצמי ולא רוצה להכניס אל תוך אזור השקט הנפשי שלי דברים שאפשר להשאיר בחוץ. אין לי שום עניין ושום רצון לבחוש בדבר הזה".
אני מניח שכל השיח המזרחי שעלה שוב לכותרות לא חולף מעל ראשך. מה אתה מרגיש כלפי זה?
"זה לא ממש נוגע בי. מה אני אמור להגיד על זה? שאני מזרחי ומזדהה עם זה? באופן אישי, אף פעם לא הרגשתי פער עדתי. או שהוא לא קיים, או שהוא לא נגע בי. אני באמת לא יודע איך להתייחס לזה".
בהצגה "הר לא זז" בתיאטרון בית ליסין. "שכל אחד יעשה את ההשלכות על הפוליטיקה בת זמננו" // צילום: רדי רובינשטיין
אחד השחקנים בהצגה הוא הנער עמית מורשת בן ה־18, שמגלם את בן הזקונים של המנהיג. אתה יכול לדמיין שיום אחד, אחד הבנים שלך יהיה שם? בכל זאת, הם נצר לשושלת שחקנים מפוארת.
"הבן הגדול שלי מתחיל השנה ללמוד בחטיבת הביניים, והוא בחר ללכת למגמת קולנוע. אני רואה אצלו סימנים של יכולות ורצונות, ולא מעודד אותו במיוחד. ליתר דיוק, אני לא מתנגד ולא מעודד. זה מקצוע לא קל ופשוט, ואני לא דוחף אף אחד מהילדים ללכת לעולם הזה, אלא אם כן הם יעשו זאת מרצונם המלא וירצו בעזרתי. ואז, כמובן, אשמח לסייע במה שאוכל".
הם מגלים עניין בחומרים של אמא?
"בוודאי. הם ראו לא מעט פרקים של סדרות שעשתה, ומתרגשים לצפות בה. יש לנו זיכרון נהדר ממנה".
הזכרת קודם שקט נפשי. למקום של שקט בכל הנוגע לניהול הקריירה שלך כבר הגעת?
"ממש לא! אני שחקן, ולא משנה כמה עשיתי ומה עומד על הפרק העתידי. אני מסתכל קדימה ובאותה המידה די מבוהל ומפוחד כמו שחקן שרק עכשיו סיים בית ספר ויצא לשוק. יש בי משהו שכל הזמן שורף אותי מבפנים ולא נותן לי לנוח, ואני תמיד חושב על הדבר הבא. כל הזמן יש גם את הפחד הזה של 'הנה עכשיו אני אפול ואתרסק' או 'הנה, יש הצגה מצליחה, יש לי עוד שנה של חסד במקצוע'.
"בשנים האחרונות, הפחדים המקצועיים זזו הצידה ונכנסו הדאגות לפרנסת הילדים ולעתיד שלהם. זה שינה הרבה מאוד דברים בהתבוננות שלי על המקצוע".
אתה מוצא את עצמך עושה דברים שלא היית חושב לעשות בעבר?
"אני שחקן והתפקיד שלי הוא לשחק, ואני עושה הכל ולא בוחל בשום דבר. מובן שאם יהיו לי ביד שני פרויקטים שאחד מהם פחות רווחי אבל מאתגר ומעניין, אלך עליו. אבל כשאין ברירה אין ברירה, ואני לא יכול להתפנק ולשבת בבית. לשמחתי, ברוב המקרים מגיעות אלי הצעות מעניינות ומאתגרות שמשמחות אותי".
מצד שני, לדעתי לא ראינו אותו אף פעם בקמפיין, למשל. למה?
צוחק: "להגיד לך שזה מעניין אותי? לא, אבל אם תגיע הצעה ראויה, אבחן אותה ואלך על זה בכיף אם אתחבר לזה. אני לא פוסל כלום".
אז אתה כבר מחייך יותר?
"יש לי מנטרה שאני חוזר עליה כל הזמן, במדיטציות, בעקבות הטיפול, והיא 'החיים יפים, מותר ליהנות, הכל בסדר'. אני מאוד מנסה ליהנות מהחיים כמה שאני יכול, ועם זאת יש את הקושי של ההישרדות, הפרנסה, גידול ילדים לבד, ואני מנסה למצוא את הרגעים לרקוד את החיים.
"אני יודע שלפעמים כל הקולות והתחושות הקשות הם רק בראש. הרי בראש שלנו אנחנו יכולים להיות בהימלאיה או בחופשה ולא באמת צריכים להיות פיזית בחופשה. אני יודע שהתקופה הלא פשוטה שאני חווה היא זמנית. עוד מעט הילדים יגדלו ויהיו עצמאיים יותר, ואני לאט לאט אחזיר לעצמי את הכל.
"היתה לי גם מערכת יחסים אחת של שנתיים, ושמחתי לגלות שאני יכול להתאהב מחדש. האישה שיצאתי איתה בשנתיים האלה התעסקה באמנות, היתה גרושה עם ילדים, והיו לנו הרבה נקודות השקה. אבל זה לא צלח. אני חושב שהחיים הנוכחיים שלי מורכבים מדי".
חשוב לך למצוא זוגיות חדשה, אתה מקדיש לזה זמן?
"חשוב לי, אבל לצערי אין לי הרבה זמן פנוי וכאן בדיוק המלכוד. פה ושם אני יוצא לדייטים, אבל זה לא מתקדם למקומות רציניים מדי.
"בחיים שלי איבדתי שלוש נשים יקרות ומשמעותיות, והן אנלי, אמא שלי ואחותי, שנהרגה בתאונת אופנוע בזמן שישבה מאחור. אני הייתי אז בן 16, והיא היתה בת 27 במותה.
"אובדנים שכאלו מעצבים ומעציבים, ולפעמים אני צוחק על עצמי שהחיים שלי גדולים ודרמטיים ושהכל אצלי בגדול. גם הקריירה. אבל אני לא מתלונן ליקום ולא מרחם על עצמי, ואני מבין שזאת החבילה שלי ושהחיים, בסך הכל, יפים. זה גם המסר שאני רוצה להעביר לילדים שלי שרק התחילו את החיים שלהם.
"יש בי ידיעה פנימית שזה רק עניין של זמן עד שאחזיר לעצמי את הכל ואחזור לחיים. כרגע אני בוחר כל בוקר מחדש בחיים. אם לא בשבילי, אז בשביל הילדים שלי".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו