הפעם הראשונה שחנה גולדברג הוציאה תחת ידיה שיר היתה בגיל 12. היא, שמעולם לא קראה קודם לכן שירה, כלל לא ידעה שהמילים שבקעו ממנה ללא שליטה, ושהתחברו להן מעצמן על הדף, יצרו שיר.
"זה פשוט השתלט עלי ברגעים לא צפויים. תחושות עזות ורגשות לא ברורים מכל מיני דברים שחוויתי וראיתי. הייתי יושבת בבית הספר בחיפה וכותבת בסוף מחברת החשבון מילה שהתחברה לעוד מילה ולעוד אחת - ופתאום יצא משהו. לא ידעתי שהמשהו המתפרץ הזה שבקע מתוכי הוא למעשה טקסט של ממש".
היא חוזרת במנהרת הזמן הפרטית שלה כמעט 50 שנים לאחור, לצעירותה בחיפה, אז נתקלה באחד מספריו של המשורר דוד אבידן, דמות מדוברת ושנויה במחלוקת באותם ימים בישראל.
"הייתי בת 16 כשקראתי אותו. הרגשתי שמצאתי תאום נפש ושאני חייבת לדבר איתו. ביקשתי במוקד 144 את מספר הטלפון של דוד אבידן בתל אביב, והתקשרתי אליו. אמרתי לו שגם לי 'יש את זה' ושאני 'סובלת מאותה הבעיה של מילים שמשתלטות עלי'.
"אבידן ביקש ממני לצטט לו משהו, והתחלתי לדקלם: 'אני חיה על פני אותו קטע של הפלנטה/ שבו יש לשמור על דריכות מתמדת./ אין להשעין את הרגש על איש מפחד רכילות/ יש לרדת למכולת באיפור מדויק/ לשאת את הגוף ברישול הנכון / אין לדעת מניין תבוא הישועה/ זהירות קבועה הכרחית".
טקסט עמוק לנערה בת 16.
"וזה נכתב בכלל כמה שנים קודם לכן, כשהייתי בת 13 או 14. בכל מקרה, אבידן שאל אני אם רוצה להיפגש איתו. אמרתי שכן ונסעתי לתל אביב, עיר שהייתי בה עד אז אולי פעמיים־שלוש".
לא חששת?
"לא! הוא היה בן איזה 50. ממה היה לי לחשוש?"
בדיוק מזה.
"מי בכלל חשב על משהו מיני? הייתי נערה תמימה שלא ידעה בכלל מה זה סקס. הייתי בעיקר נסערת מהמחשבה שאני הולכת לשבת עם המשורר המפורסם מתל אביב, זה שקראתי שירים שלו בבית הספר. לא היה בזה שום דבר שקשור למשהו רומנטי, ומבחינתי הוא היה החבר הגדול שלי מתל אביב. יכול להיות שבכלל בניתי לי סיפור בראש שעניינתי אותו".
ההורים שלך ידעו שאתם בקשר?
"לא. אבל הם לא ידעו עלי עוד הרבה מאוד דברים. הייתי ילדה מאוד פרטית. הקשר ביני לבין אבידן היה און ואוף. הלכתי ובאתי והתגייסתי, ופה ושם הוא היה מתקשר ומקריא לי שיר, או שאני הייתי משתפת אותו בטקסט שלי. נוצרה בינינו חברות שנמשכה על פני כמה שנים, שבהן היינו מדברים על כתיבה ועל החיים.
"ואז הוא פשוט מת. דווקא בתקופה שהוא הידרדר הייתי מאוהבת, כהרגלי, במישהו, ושכחתי ממנו. במפגשים שהיו לנו לאורך השנים למדתי מאבידן הרבה, והוא היה דמות משמעותית שהשפיעה על הכתיבה שלי. הוא אמר לי לא פעם: 'הכוח שלך זה להגיד את האמת. גם אם יגידו לך שזה לא לעניין, תכתבי מה שאת באמת מרגישה. אל תוותרי ואל תיישרי קו. רוצה לכתוב 'להזדיין'? תכתבי. אל תהפכי את זה ל'לעשות אהבה'. אל תיתני שירככו אותך. תגידי את זה מלוכלך ומטונף. אל תיתני לעורכים ולחיים לדרוס אותך. תגידי את הדברים במדויק, כפי שאת מרגישה אותם, ותני ליצירתיות לחיות בך'".
כמי שהיתה קרובה לאבידן, מה את יכולה לספר עליו?
"אני הסתכלתי עליו כעל משורר רוק סקסי שנוי במחלוקת, שהאדם ברחוב כמעט שנא. באחת הפעמים שהגעתי לתל אביב הוא אסף אותי מהרכבת, בחיפושית טרנטה הישנה שלו, וכשהוא עצר ברמזור נהג מונית אמר לו: 'אני לא זוכר מאיפה אני מכיר אותך, אבל אני לא סובל אותך'.
"אבידן היה אדם מרתק, ולפעמים היה נדמה לי שהוא נהנה מזה שהוא שנוי במחלוקת. היתה לו תוכנית ברדיו שבה אנשים היו עולים לשידור, משתפים אותו בסיפור חייהם, ואם הם היו משעממים אותו הוא היה מנתק להם את השיחה. הוא ניתק כמעט את כל השיחות, אמר לאנשים שהם משעממים. זה עיצבן אותם, ונראה לי שזה שיעשע אותו".
• • •
בעשורים שחלפו זרמו מגולדברג (61) הרבה מאוד מילים, אותיות וסימני פיסוק בנהר היצירה שלה. מאחוריה ארבעה רומנים, 12 ספרי ילדים ויותר מ־400 פזמונים שחלקם הפכו ללהיטי ענק על־זמניים: מ"נאחז באוויר" בביצוע גידי גוב ו"אש" ששר רמי קלינשטיין, דרך "אני לא רוצה לזמביה", "אמסטרדם", "גבר שר באמבטיה", "חברים בכל מיני צבעים", "אין סוסים שמדברים עברית", "בואי נתחבק" ועוד ערימת שירים שזיכו אותה ב־2015 בפרס מפעל חיים של אקו"ם על שפע יצירתה.
השבוע היא השיקה את ספר הילדים החדש "אילו הייתי אריה" (הוצאת עם עובד), אבל לפני שנגיע אליו, אי אפשר שלא לתהות לאן נעלמה מכונת להיטי הפופ של שנות השמונים והתשעים. מה קרה שהפסיקה למסור טקסטים לזמרים ולזמרות?
גולדברג משתתקת. שצף הדיבור הבלתי פוסק שלה נהיה לפתע איטי, והיא מתחילה לחשב מילים ומחשבות. מהססת אם לדבר, אבל לבסוף מתרצה.
"תהליך יצירת שיר הוא מאוד מאוד אינטימי. אני כותבת טקסט פרטי על חוויה שעברתי בחיי, ואז מעבירה את זה למישהו אחר שמתחיל להלחין ולהתדיין על מילה כזו או אחרת שמשתלבת או לא משתלבת בלחן. אנחנו מנסים, בודקים, מתווכחים, רבים, מתפלפלים - ובסופו של דבר מולידים יצירה משותפת. זה תהליך מאוד אינטימי שבמהלכו הכרתי לעומק את כל הזמרים והזמרות ששרו את הטקסטים שלי. ישבתי איתם שעות על שעות, שמעתי את הדברים הכי כמוסים ששמורים איתי ורק איתי, וניסיתי לדייק את עצמי כמה שיותר עבורם.
"ואז מתרחשת תופעה מוזרה של התנתקות מהטקסט, שמתחילה בזה שהשיר יוצא לרדיו והטקסט הכואב שכתבתי על גבר שהאהבה שלי כלפיו נגמרה הופך להיות נחלת הכלל ומושמע בכל מיני הקשרים שלא תמיד קשורים. השיר מקבל חיים משלו. בתהליך הזה, הזמר או הזמרת הופכים להיות הפרונט של השיר, ומאותו רגע השיר הופך להיות שלהם ורק שלהם.
"אני פותחת את הרדיו ושומעת 'שירו של רמי קלינשטיין' או 'שיר של אלון אולארצ'יק', או 'קורין אלאל שרה על...' - ופתאום אני נמחקת כלא הייתי. כל בחירת המילים, כל הרגשות, כל התחושות, כל העבודה נשארת מאחור. הייתי חווה כך, בכל פעם מחדש, פרידה כואבת ממשהו שיצרתי. בכל פעם הייתי צריכה להתרגל לזה מחדש, וכבר הבנתי שזה המצב.
"אני זוכרת שפעם הוזמנתי, כנראה בטעות, לאירוע הענקת 'תקליט זהב' למישהו שכתבתי לו שירים. הזמנתי חברה להצטרף אלי. הגענו למועדון בתל אביב, התלבשנו יפה ושתינו מהטקילות שחילקו שם. ואז קראו לזמר לבמה ונתנו לו תקליט זהב, קראו למפיק ונתנו לו תקליט זהב, וקראו לעוד בעלי תפקידים, אפילו לנהג שהיה מסיע אותו להופעות. לכולם נתנו תקליט.
"החברה שלי שאלה אותי, 'ולך לא קוראים?' והאמת שעד לאותו רגע לא חשבתי שאולי צריכים לקרוא גם לי. כבר התרגלתי שכותבת הטקסטים נשארת מאחור, ספק מוסתרת. פתאום זה היכה בי שכשהזמר או הזמרת רוצים טקסט - הם זקוקים לי ויעשו הכל כדי שאכתוב להם. אבל ברגע שיש להם את השיר, הם ינסו למחוק אותי, שמא המעריצים שלהם יחשבו שהיצירה היא לא רק שלהם. מובן שלא כולם התנהגו בצורה כזאת, אבל היו רבים וטובים שגרמו לי להרגיש כאילו הם לוקחים ממני את כל הזהב שיש ומנכסים זאת לעצמם".
נעלבת?
"נעלבתי זאת מילה קשה מדי. הרגשתי אי נוחות. תחושת העלבון האמיתית הגיעה בערך לפני עשור, כשחברת תקליטים מסוימת פנתה אלי והציעה לי להוציא אלבום אוסף כפול עם כל השירים שלי, כך שיגוללו ברצף את סיפור היצירה והחיים שלי. מאוד התרגשתי מהרעיון, וחברת התקליטים התחילה לפנות לחברות השונות כדי לקבל אישור להשתמש בהקלטות המקוריות.
גולדברג בצעירותה. "הייתי ילדה מאוד פרטית. ההורים שלי לא ידעו עלי המון דברים"
"הרעיון היה להכין אלבום עם 34 להיטים גדולים. התחלנו לעבוד על הכל, והיה חסר לנו באוסף שיר אחד מאוד משמעותי, שהפך גם לאחד הלהיטים היותר גדולים. שיר שיש לו משמעות מאוד עמוקה עבורי, בגלל הרגע שבו הוא נכתב. חברת התקליטים פנתה לחברת תקליטים של זמר מסוים כדי לקבל את אישורו - והוא סירב. הוא אמר להם, 'אם תאשרו להם לשלב את השיר באוסף, אני עוזב אתכם'.
"בהתחלה חשבתי שהיתה אי הבנה, אז התקשרתי אליו כי רציתי להבין מה מקור הבעיה. יש אמנים שלא אוהבים שמשלבים את השירים שלהם בכל מיני אוספי קיץ לא משמעותיים, כי הם מרגישים שזה פוגע להם במכירות של האלבום המקורי. היה חשוב לי להסביר לו שהשיר הזה מאוד מאוד חשוב לי, ושהוא מרכיב את סיפור היצירה שלי - אבל הוא נשאר בשלו.
"אמרתי לו: 'אתה רציני? אתה יודע שהשיר הזה הוא לא רק שלך. יש פה מילים ויש פה לחן, ובלי המילים מה היית שר? נה, נה, נה?'. אבל הוא נאחז בסירובו. הייתי בהלם. אני עובדת מספיק שנים עם אנשים מעולם המוסיקה ויודעת שחלק מהם מרוכזים בעצמם, אבל כזה דבר עוד לא ראיתי קודם לכן. הוא טען ששכפול השיר יפגע בהכנסות ממכירת האלבום שלו.
"אבל בוא גם ניכנס לפרופורציות. הרי אף אחד לא חשב שהאוסף הזה הולך להיות שלאגר שכל המדינה תקנה. זה יותר מחווה לחובבי המוסיקה האדוקים ולי. המפיק של האוסף ניסה לנחם אותי ואמר לי, 'לא נורא, נקליט גירסת קאבר חדשה ומקורית לשיר'. אבל הייתי כל כך פגועה, שפשוט אמרתי שאני מוותרת על האוסף - והרעיון נגנז".
קשה לי שלא לחוש את הפגיעה שחווית.
"תשמע, אני עדיין המומה כשאני מדברת על זה. איך הוא התבלבל לחשוב שזה שיר רק שלו? ורק באלבום שלו? בסופו של דבר הוצאתי ספר בשם 'אין סוסים שמדברים עברית', שריכז את השירים שכתבתי, כולל הסיפורים שמאחורי השירים. וכן, גם השיר המדובר הופיע בו.
"החוויה ההיא שברה אותי, ופשוט אמרתי, 'די, עיזבו אותי כולכם. אני לא רוצה יותר זמרים וזמרות, לא רוצה חברות תקליטים ולא רוצה לדבר על צלילים ומלודיה'. מחקתי מהפייסבוק את כל מי שהיה חבר שלי מעולם המוסיקה אבל לא היה באמת חבר שלי, וזהו".
מפעל הלהיטים שלך, אני מניח, הניב לך לא מעט הכנסות.
"אז עברתי לכתוב רומנים למבוגרים וספרים לילדים. היו לי גם המון הופעות שבהן הופעתי עם השירים שלי והסיפורים שמאחוריהם. לא היתה חסרה לי פרנסה או עשייה. הספר 'חברים בכל מיני צבעים' הפך ללהיט, וגם לדי.וי.די לילדים, והכל היה בסדר".
אבל בתקופה האחרונה התחילה גולדברג "להתגעגע להתחברות למוסיקה", כהגדרתה, להתחבר מחדש לדיאלוג עם המלחינים שהלחינו את הטקסטים שלה ולעבודת הצוות.
"לכתוב רומן או ספר ילדים זאת עבודה מאוד בודדה. יושבים כמו כלב בודד מול המחשב וכותבים וכותבים וכותבים. יצירת שיר היא קצת כמו סקס. זאת חוויה חושנית שבמהלכה מתרגשים וכועסים ומתווכחים, ובסופו של דבר מולידים שיר.
"פה ושם היו אלי פניות, חברים אמרו לי 'תחזרי', והרגשתי שהתגברתי על הכאב ההוא. לאט לאט התחלתי לתת טקסטים שלי, ובקרוב אמורים לצאת שירים חדשים. האמת היא שאני מאוד מאוד מתרגשת".
ואיך תתמודדי שוב עם להיט שינוכס למבצע שלו ולא לך?
"הממ... שתיקה... אני לא יודעת מה אני ארגיש. אני לא רוצה להתגונן מול זמרים, מבצעים ומלחינים, אחרת לא נתערבב. אני בוחרת לסמוך ולהאמין ולאהוב את המוסיקאים שאני עובדת איתם. זה לא קרה לי כל הזמן עם כל הזמרים. זה כמו לשאול אותי 'את לא פוחדת להתאהב?', כי אני עלולה להתרסק וליפול ולכאוב. יש סיכוי שזה יקרה לי שוב. אבל אני לא רוצה לעמוד ולהתחבא מהחיים בגלל הפחד להיפגע".
גם הרדיו השתנה. יש מחשבות מסוג "אולי אני כבר לא רלוונטית היום"?
"האמת היא שתמיד כששיר שלי מצליח, אין לי שום מושג למה זה קרה, וכששיר לא מושמע - גם אין לי שום מושג למה. אני נורא משתדלת לא לחשוב על זה. אני לא יודעת אם הרדיו יחבק או לא. אני לא חושבת שהבנתי אי פעם למה מכל השירים שכתבתי דווקא אלה שהצליחו - הצליחו. זה מאוד חמקמק. אני באמת לא יודעת".
• • •
עד שתחזור לכבוש את הרדיו השיקה גולדברג לאחרונה הופעה בשם "לא רוצה לזמביה", יחד עם ערן לוי (שירה וגיטרה) ורות נודלמן (פסנתר ושירה). יחד הם מבצעים את להיטיה הגדולים ומפרטים את הסיפורים שמאחוריהם.
"אומרים שאמנים הם אנשים נרקיסיסטים, שעסוקים מאוד בעצמם, אבל עושה רושם שבגלל הפייסבוק והרשתות החברתיות כולם היום נהיו נרקיסיסטים. תמונות של הילד ביום הולדת, תמונה של עוגת השוקולד, סבון חדש שקניתי ושיר חדש שהוצאתי. הכל באותה חשיבות תהומית והכל באותו רצף.
"נוצר מצב שכולנו מותקפים מכל עבר בחלונות ראווה, ומציגים את חלונות הראווה שלנו. ההיא עשתה סלט אגוזים, אז גם אני אעשה סלט. ההוא היה באיביזה, אז אנחנו חייבים לנסוע לשם. ואם ההיא הוציאה ספר - אז גם אני אוציא ספר. אנחנו מותקפים בכל האפשרויות מכל עבר".
מה רע בזה?
"אפשרויות הן דבר מצוין, אבל גם יכולות לבלבל נורא ולאכזב עוד יותר, אם לא תצליח להשיג את הדברים שאתה רואה מסביב. תחשוב על ילד קטן שרואה את כל השפע המבלבל הזה, וחושב לעצמו שהוא רוצה להיות הרבה מאוד דברים אחרים שהגוף הקטן שלו עדיין לא יכול להיות.
"כאן נולד הספר 'אילו הייתי אריה', שהמטרה שלו לצמצם את כל הרעש מסביב ולהגיד לילד: זה בסדר לרצות להיות אריה או כריש או ג'וק, אבל גם ממש בסדר להיות מי שאתה. רציתי להעניק לילדים מתנה קטנה בצורת ליטוף ספרותי. המלאכה בספר ילדים היא מאוד מאוד גדולה, מכיוון שכמות המילים מאוד מאוד קטנה, וצריך להעביר רעיון ועולם ומלואו. מבחינתי, זה בדיוק כמו לכתוב שירה. כל מילה במקומה".
ראית את הסרטון של אדיר מילר, שלעג לספר ילדים של מיריק שניר?
"ראיתי וזה, כמובן, צרם לי. כשאני רואה מישהו בעולמנו כותב ספר, שיר או סרט, מפסל פסל, מצייר ציור ואפילו מכין עוגת גבינה - הלב שלי ישר יוצא אליו באופן אוטומטי, רק משום שהוא ניסה לעשות משהו.
"אני חושבת שאדיר מילר הוא אדם מאוד מוכשר, שמבין בכתיבה, וכשראיתי את הסרטון היה ברור לי מה הוא חושב ואומר. אבל אני חושבת שהיה ראוי יותר שלא ישתף את כולם במחשבה הזאת, אלא ישאיר את זה בינו לבין הילד שלו. באופן כללי, ובלי קשר לאדיר, אני לא אוהבת מבקרים שמושכים המון תשומת לב לעצמם על מנת להראות כמה הם מבריקים, מתוחכמים וכמה טוב טעם יש להם.
"רואים את זה בשנים האחרונות בהמון ביקורות שבהן המבקרים שמים את עצמם במרכז הכתיבה, ולא את היצירה. בעבר כתבתי באחד האתרים באינטרנט טור על ספרי ילדים, ובחרתי להצביע על ספרים שאני אוהבת וממליצה, ולא על אלה שלא ראויים בעיניי. אתה יודע מה? זה מתחבר לכל העניין של חלונות הראווה והרשתות החברתיות, שכולם נהיו מבקרי המדינה ומביעים דעה בקלות שכזאת.
"הייתי שותפה בקריירה שלי לכמה אלבומים של זמרים שהיו על סף התאבדות, ללא הגזמה, בגלל ביקורות מרושעות. מה הם כבר עשו שהם ראויים לקטילה? ניסו! ניסו לגרום לאחרים עונג. הרוע הזה בביקורות הוא מאוד מאוד ישראלי, ואתה לא תמצא אותו במגזינים הכי נחשבים למוסיקה שמכבדים את עצמם בעולם. למה לכתוב על מישהי שהכינה עוגת גבינה שהיא מטומטמת, בזמן שאפשר לכתוב לה בפשטות 'תוסיפי עוד סוכר בפעם הבאה'?"
• • •
בשנים האחרונות גולדברג, שנשואה כבר 30 שנה לרוני, ואמא של תום (29) ומאיה (26), בחרה לא רק להתרחק מסצנת המוסיקה המקומית, שאליה היא שבה אט אט, אלא גם החליטה להיפטר מהבית הפרטי בן שלוש הקומות בשכונת רמת חן שברמת גן, למכור את המכונית ולעבור לאורח חיים פשוט ונקי מהיסחים ומרעשים.
"לפני כחמש שנים, כל החיות שהיו לי מתו בזו אחר זו. כלב, חתול, שני שרקנים, הדג והציפור. במקביל, הילדים שלי עזבו את הבית. החלטתי שאני לא רוצה יותר לטפל באף אחד, ושאני רוצה להיות חופשייה ולא להיות כבולה לבעלי חיים, לעצים שצריך לטפל בהם בגינה, או לרכוש".
"לכתוב רומן או ספר ילדים זאת עבודה מאוד בודדה. יושבים כמו כלב מול המחשב וכותבים וכותבים וכותבים". גולדברג // צילום: אפרת אשל
גולדברג מעידה שהיא אוהבת להסתובב בעולם, וכל פעם מחדש, כשהיא טסה להודו, היא מוצאת את עצמה מופתעת מהעובדה שהיא יכולה לחיות חודש שלם עם תרמיל אחד על הגב.
"אני כל הזמן שואלת את עצמי: 'איך זה שלא חסר לי כלום פה, ובבית אני זקוקה לכל כך הרבה חפצים?'
"ברומן 'דיבה', שיצא ב־2007, כתבתי בקיצוניות על אישה שעוברת לגור ברחוב וחווה שחרור מאוד גדול. התחלתי להרגיש שאני זקוקה לזה גם בחיים שלי. מה אני צריכה מאות ספרים? למה אני צריכה לדאוג להם ולנקות אותם מאבק? מה הם עושים למעני? ולמה אני צריכה כל כך הרבה צלחות, קערות, סירים, מצעים ומגבות?
"אמרתי להם 'לכו ממני'. פתאום הרגשתי שאני רוצה לעבור לדירה קטנה יותר, ושאפילו לא נצטרך לקחת משאית אלא רכב בשביל להעביר את הדברים. אחרי הכל, מה אדם כותב צריך חוץ מלפטופ? כלום. אני גם לא צריכה יותר אולפן הקלטה בבית, כי היום אפשר להקליט הכל לתוך הטלפון. עייפתי מכל השיח שיש בתקשורת ואצל החברים על נדל"ן ודירות ובתים ומשכנתאות".
איך בני הבית הגיבו לרעיון שלך?
"בהתחלה הם שנאו אותי וכעסו עלי. הילדים לא הבינו איך אני מוכנה לוותר על הבית הגדול עם עץ הזית ועץ הלימון, עם המרחב והזיכרונות. גם רוני שנא את הרעיון.
"אמרתי להם שאני רוצה שיהיה לי מרחב ציבורי עצום. שאוכל לרדת לים או לפארק הירקון, ושאחרים ידאגו לגזום ולנקות ולהשקות. לקח לי כשנתיים לשכנע את רוני לעשות את השינוי הזה, למכור את הבית שלנו, להיפטר מתשעים אחוזים מהרכוש שלנו ולעבור לדירה קטנה יותר ליד פארק הירקון.
"בהתחלה החברים שלנו חשבו שאנחנו עוברים לאיזה מגדל יוקרתי מול הפארק, וזה הצחיק אותי, כי למתווכים שפניתי אליהם אמרתי 'חמש דקות הליכה מהים וכמה רגעים מהנחל. מעבר לזה, לא מעניין אותי כלום. הדירה יכולה להיות קטנה ומתפוררת'. היה לי חשוב גם שתהיה מרפסת מערבה, ויש לנו את זה.
"בשלב מסוים נפטרתי גם מהרכב. תל אביב לא אוהבת מכוניות, והיא מענישה את מי שמכניס רכב לעיר ומזהם אותה. היום נדמה שלכל משפחה יש שמונה רכבים. הייתי חוזרת בלילה ומחפשת חניה במשך שעה, ובסוף מחנה שלושה קילומטרים מהבית, לא זוכרת איפה חניתי. כשהייתי מוצאת את הרכב הייתי מגלה עליו מרבץ קקי של ציפורים ועטלפים. אז נפטרתי מהרכב, עברתי לדירה קטנה שמספיקה לי, בבניין עם שכנים עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים. כולם אומרים 'שלום' ויש אינטראקציה. אני מרגישה כמו רווקה בת 25".
זה שינוי מאוד קיצוני. על איזה צורך פנימי הוא ענה?
"פשוט הרגשתי מחנק. כל היום לתחזק את הבית הגדול ולטפל בעצים ובחיות ובתקלות של הרכב. פשוט עייפתי. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני יוצרת, ושאני זקוקה למקומות חדשים ולתחושות חדשות על מנת למלא את עצמי במטענים חדשים שאוכל להוציא החוצה.
"התחלתי למצוא את הזיקנה בתוך כל החפצים, באינספור הסדינים ובהיאחזות בפריטים מהעבר. ולא שזה היה שיקול, אבל גם החיים נעשו זולים יותר. אין תחזוקת בית, אין תחזוקת רכב וההוצאות הולכות לחיים עצמם".
אין רגעים שבהם את מתגעגעת לחייך הקודמים?
"אתה יכול להשוות את פארק הירקון, את השקיעה ואת הים לגינה שהיתה לי? אתה יכול להשוות את מקורות ההשראה של הטבע לקירות של הבית שלי?"
נשמע משבר גיל קלאסי, לא?
"אני כזאת מגיל אפס. תמיד היה לי עניין עם חפצים, וזה רק הקצין לפני כחמש שנים. אני רוצה לנדוד. להיות במצב שבו אם מחר ארצה להיות במקום אחר - אוכל להיות במקום אחר. חוץ מזה, פיזרתי את כל החפצים שלי - ואפילו את הבגדים - בין חברות וחברים, כך שאם אני מתגעגעת למשהו, אני פשוט יכולה לקפוץ לחברים ולבקר את החפצים".
מבוגרים רבים מחפשים בערוב ימיהם דווקא את הביטחון הפיזי, לימים שבהם אולי לא תהיה להם פרנסה.
"ומי אמר שבכלל אגיע לגיל 70? ההורים שלי נפטרו צעירים ממני. אני חושבת שהכל התחיל לפני 15 שנים, בערך, כשאיבדתי את הוריי ממחלות שונות. הרגשתי שאין יותר מה שחוצץ ביני לבין המוות. כשאתה צעיר אתה חושב 'יש לי עוד הרבה זמן. זה קודם יגיע להורים שלי'. אבל כשזה מגיע להורים, אתה מתחיל לראות את המוות.
"אז זה לא שאני בחרדות מהמוות, אני פשוט רוצה להיות משוחררת מכל מיני חובות ומחויבויות. ואתה יודע מה? מאז שנפטרתי מכל הקירות והחפצים והטיפולים והתחזוקות אני מרגישה משוחררת יותר ויצירתית יותר מתמיד - ואף פעם לא הייתי בתקופת של חסימת כתיבה.
"הנה יצא ספר ילדים, ואני כבר עובדת על ההמשך לספר הזה. ויש, כאמור, כל מיני שירים שמצאו להם מבצעים וממש ממש בקרוב הם ייצאו לרדיו. נפטרתי מהחפצים ובדרך התחברתי יותר לעצמי.
"בעוד כמה שבועות עומד לצאת שיר מחאה שכתבתי לרדיו. התגובות בינתיים טובות. אז נראה: או שכל המדינה תשיר אותו, או שחצי מהסביבה שלי לא תדבר איתי יותר".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו