החלום האמריקני

אומרים שחלומות הם, בין השאר, תוצר של מה שאכלת במשך היום. לא ברור בדיוק מה השתנה אצלי במזון, אבל יש מצב שהיו לי בתפריט כמה המבורגרים עסיסיים וטבעות בצל, כי בשבועיים האחרונים פרצו לי לשלב ה־REM בשינה כמה חלומות יצירתיים בענייני ארה"ב.

בחלום הראשון אשתי רצה לנשיאות ארה"ב, ואני כמובן תומך בה מהצד. המועמד המתחרה, שנראה כאילו חמוס מת לו על הראש, משמיץ אותי וטוען ש"בעלה של יריבתי עשה דברים איומים". מכיוון שלא ברור מהחלום אם גם אני הייתי בעבר נשיא ארה"ב, כמו בעלה של הגברת קלינטון, לא הבנתי אם הוא מרמז למעשים אסורים שעשיתי עם מתמחות בבית הלבן, לכך שחיטטתי באף בזמן נהיגה או ל"שיר המנגל".

לחלומות שלי מתלווה לפעמים פסקול, ובחלום הנשיאותי התנגן ״רוב הזמן את אשתי״ של שלמה ארצי, שבו מופיעה גם השורה ״כל פירוש לחלום הוא מעל לכוחי״. צודק.

לצערי אין לי זכות הצבעה באמריקה, ולכן לא אזכה לחבילת ההטבות האטרקטיבית שמדונה הציעה למי שיצביע להילארי (ושבאופן מעניין, כללה את מה שמוניקה לוינסקי עשתה פעם לבעלה), אבל יפה לראות ששם הבעת דעה ותמיכה במועמד מסוים, ואפילו יציאה פומבית כנגד מועמד אחר, לא נראות כמו חיסול הקריירה עבור זמרים ושחקנים, כמו אצלנו.

•••

גם סערת בוב דילן עשתה לי נעים השבוע. נהניתי מהוויכוח העולמי אם מגיע לו או לא, ובעיקר נהניתי מהחוצפה האמיצה שלו לא להחזיר טלפון לחברים הנכבדים מפרס נובל. השבדים לא חוו עלבון כזה מאז שהחזרתי להם שולחן של איקאה. זה טבעי שהסופרים מתבאסים לראות שהרוקרים המרעישים האלה עם השיער הארוך, שהורסים חדרי מלון ושותים חשיש, ושכבר לקחו לעצמם את התהילה, את הבחורות ואת הכסף הגדול, גוזלים מהם עכשיו גם את הכבוד העצום של פרס נובל לספרות. הרי הדבר הכי רוקנרול שסופר יכול לפנטז עליו זה מפגש עם גרופית תולעת ספרים בגיל הזהב, שמציעה לנקד לו נובלה בבק סטייג' של סטימצקי.

אהבתי גם לראות איך, מהרגע שהוכרז כזוכה, הפך בוב מאמריקני מוזר לאחד משלנו. זרקנו הצידה בלי למצמץ את התקוות של עמוס עוז לזכייה בפרס, שכחנו לבוב את ההופעות המעצבנות שלו בארץ, שבהן ביצע שירים שגם הוא ודני ליטני לא מכירים, ומיהרנו להזכיר שהוא בעצם רוברט צימרמן, שהיה פעם מתנדב בקיבוץ.

למי שרק הסכים לשמוע הזכרנו שגם ללאונרד כהן מגיע, וגם הוא משלנו, על שמו יש את רשת מלונות לאונרדו, והוא שאב הרבה השראה מבני משפחתו, שגם להם מגיע פרס - רענן כהן, חיים כהן ויעקב כהן.

לא ברור איזה מזון אחראי לזה, אבל גם הנובל נכנס לי לחלומות הלילה ולנמנומי הצהריים שהצלחתי לגנוב בגלל שבתוני סוכות. באחד מהם אני קיבוצניק צעיר בצפון הארץ בשנות השישים, בוב דילן מתנדב אצלנו בפלחה, ואנחנו מנכשים יחד עשבים בשדה אספסת (כלומר, הוא מנכש ואני נותן לו הוראות מהטרקטור). אני מספר לו על שרה גיבורת נילי, ולמחרת הוא מגיע עם השיר "שרה".

באחד הבקרים אני משכנע אותו להישאר איתי בחדר האוכל לעוד כוס קפה לפני שאנחנו הולכים לנקות קקי של תרנגולי הודו. בערב הוא כותב את "One More Cup of Coffee" ומשמיע לי. אני לא מתלהב, אומר לו שהשיר לא משהו, ושהקפה שהוא הכין לי בכלל זוועה.

בפלחה יש לנו מנהל קשוח בשם אורי, שלא מוכן לקבל תשובה שלילית. בוב כותב עליו את השיר "אורי כן", שמתורגם בטעות בחו"ל ל"Hurricane".

בוב מתאהב בישראל ומחליט להישאר. הוא מנסה להשתלב בתעשיית המוסיקה המקומית וניגש לאודישן לגבעטרון, אבל שם אומרים לו שעם הזיופים והקול החורקני שלו הוא יכול מקסימום לגרש שקנאים מבריכות הדגים. הוא מנסה להופיע עם להקת ליווי בשם The Band וגם להתקבל לסרט "הלהקה", אבל לא מתקבל בגלל היעדר כימיה עם ששי קשת. מלהקת פיקוד מרכז מבקשים ממנו לכתוב את ״אני עומד על החומה״, אבל יוצא לו "All Along the Watchtower", וזה לא נכנס לתוכנית.

הוא כותב את "צעיר לנצח", אבל אומרים לו שזה נשמע כמו קאבר לרמי קלינשטיין. אחרי שהוא מתייאש מענף המוסיקה הישראלי הוא פותח שלושה צימרים ליד ראש פינה בשם "צימר־מאן", שמציעים בריזה משובחת ומפורסמים בסלוגן "החופשה, ידידיי, נישאת ברוח".

בכל בוקר הוא ניגש לאורחים עם מגש של ארוחת בוקר גלילית ו"לחם שאנחנו עושים פה" ומנג'ס עם השירים שלו. האורחים נמלטים, הצימרים נסגרים, בוב מנסה לפתוח טמבורייה וכותב בהשראתה את "מיסטר טמבורין".

בשלב הזה אשתי העירה אותי ואמרה שצעקתי מתוך שינה "רק באתי לשכפל פה מפתח".

•••

למחרת חלמתי שאני כתבת של גיא פינס, ששואלת את שרת התרבות איזה שיר של דילן היא הכי אוהבת. היא עונה לי ״רגע רגע רגע״ ואומרת "רק בגלל הרוח", כנראה שהיא מתכוונת ל"Blowin' in the Wind". אני שואל אותה על "Like a Rolling Stone", והיא עונה שלא יעלה על הדעת ששיר שמשבח זריקת אבנים באינתיפאדה יושר על ידי הראפר תאמר נפאר באירוע ממלכתי.

התעוררתי שטוף זיעה. אני חייב לשים לב למה שאני אוכל.