תרנגול, ברווז וכבשה טסים בכדור פורח. לא, זו לא התחלה של בדיחה, אלא של ניסוי שהתרחש במאה ה־18 וגרם לראשונה לחתיכת בד להתעופף גבוה באוויר, ולשני האחים הצרפתים לבית מונגולפייה לעשות מהפכה והרבה כסף. בעשור האחרון, הכדור הפורח עושה קאמבק. הפעם לא כאמצעי תחבורה, יותר כסוג של פאן.
חמש בבוקר, חושך, ואני בדרך מתל אביב לעפולה (כן, ביוזמתי) כדי לפגוש את אמיר שמר (30), טייס כדורים פורחים, שהחליט להקים את בית הספר הראשון בארץ להטסת כדורים פורחים. הוא מצא אותי בגוגל, כשהקליד "סכנת נפשות". בחורה עם פחד גבהים מעל הממוצע ויכולות טכניות מתחת לכל ביקורת תטיס כדור פורח?
בתחנת הדלק בעפולה אני פוגשת את צוות הקרקע של החברה, שלוקח אותי בטנדר לעבר שדה נטוש. לרגע מתגנבת לליבי התחושה שחוטפים אותי, אבל אז אני נזכרת שאין שום סיכוי שמישהו ישלם עבורי כופר.
שלב ההכנות
באמצע השדה הפסטורלי (עד כמה שהיה אפשר לראות בשעה הזאת) מחכה לי דרור גינת (50), נשוי ואב לשלושה ממושב רמות השבים. דרור הוא המדריך שלי להיום. כרגע הוא גם המדריך היחיד בארץ להטסת כדור פורח, והוא הולך לטוס איתי. לזה אני קוראת אומץ.
אנחנו פורסים מפות כדי לעבור על המסלול. הרעיון הוא להתחיל בעפולה ולברוח ממנה כמה שיותר מהר, לכיוון עין חרוד. סך הכל מרחק טיסה ממוצע: 15 קילומטרים. איזו היסחפות. בשביל זה להרים בלון, ציוד וצוות קרקע? אפשר פשוט לתפוס טרמפ.
אני מחזיקה את המפה כדי להבין את השטח ולהכין אפשרויות מילוט. "אפשר לנחות בתוך הבריכה הזאת?" אני מתעניינת.
"זאת בריכת דגים", עונה דרור. "ואת מחזיקה את המפה הפוך".
לאט לאט אני מתחילה להבין את העניין. בניגוד למפת ניווט רגילה, כאן לא מחפשים מעיינות ואגמים, אלא בעיקר מקומות שבהם אפשר לנחות. בדרך כלל מדובר בקרקע חקלאית ללא גידולים, למרות שפעם אחת כבר יצא לדרור לנחות באמצע שדה בצל. הוא בהחלט בכה, בגלל התשלום לחקלאי על הנזק.
דרור שואל איך אני בקשרים. "עד עכשיו לא משהו", אני אומרת. "אבל אני עובדת על זה. בזמן האחרון אני נותנת יותר צ'אנס לגברים". "דיברתי על הרוח", הוא אומר.
קשר אחד שווה 1.852 קילומטרים לשעה, למקרה שממש משעמם לכם ואתם רוצים לדעת. בניגוד לטיסה במטוס, בכדור פורח אתה תלוי לגמרי ברוח. אם אין רוח, הכדור יעמוד במקום. אם יש יותר מדי רוח - נניח, מעל שמונה קשרים - אתה עלול לאבד שליטה ולסטות מהמסלול. היום, לפי התחזית, צפויה רוח חלשה יחסית, שני קשרים. טוב לשיעור ראשון כטייסת שלא משתוקקת להגיע לאיזשהו מקום בחיים.
אחרי הניווט והחזאות מגיע האקשן האמיתי: הטמפרטורה. דרור מנסה להעביר לי שיעור קצר במטאורולוגיה, ואני מנסה להבין איך אומרים מטאורולוגיה. עקרון ההפעלה של כדור פורח הוא פשוט: הוא מתרומם באוויר בתנאי שהטמפרטורה בכדור גבוהה מהטמפרטורה בחוץ. בדיקת תחזית מגלה שהיום צפויות 25 מעלות צלזיוס, מה שאומר שאנחנו צריכים לטוס בערך על 80 מעלות ולטפס לכל היותר עד 130. מעבר לזה הבלאי שנגרם לבּד של הבלון מתחיל להיות משמעותי.
אני רגועה.
אין מצב שאני עולה על זה!
טוב, די עם המשחק המקדים. הגיע הזמן לדבר עצמו: הכדור. זאת אומרת, הסל והבלון. כשאני אומרת סל, אני מתכוונת לאשכרה סלסילת קש, שנשכחה בשדה בביכורי שבועות.
"אין מצב שאני עולה על זה!" אני מודיעה לדרור. "סליחה, יש לי עוד כמה חלומות שאני רוצה להגשים בחיים. עוד לא אכלתי טוסט עם נקניק".
"אל תדאגי", אומר דרור את שתי המילים שהכי מדאיגות אותי בעולם.
אין לי מושג איך סל נצרים, במידות של מטר ושלושים על מטר, שאליו קשורים ארבעה מוטות אלומיניום וכמה חבלים, אמור להחזיק אותי ואותו באוויר. "כמה את שוקלת?" הוא מתעניין. "אני שלמה עם עצמי", עניתי.
ניסיתי להבין אם הוא מנסה להתחיל איתי, אבל אז התברר שזה נתון קריטי לכדור. המשקל משפיע על המידה שבה נצטרך לחמם את הכדור כדי להמריא. ככל שאכלתם יותר ג'חנון בשבת, כך יהיה צריך לחמם יותר, ואני, ברוך השם, תקעתי.
בואו נדבר רגע על בלוני הגז. שניים. חמישים קילו כל אחד, שממריאים יחד איתי בסל נצרים. די, נו, זה לא אמיתי. שמישהו יצעק כבר "קאט, אכלתם אותה!"
אני מנסה לחבר את הבלונים לצינורות שמיועדים להם בקרקעית הסל. נכון אומרים שנשים יכולות הכל? אז זה לא נכון. כי ניסיתי, באמת, אבל מי יכולה להזיז לבדה חמישים קילו חוץ מירדן ג'רבי?
טוב, אז אולי אני פשוט אדחף את הבלון עם הרגל. או עם שתי הרגליים. או עם הגב. או שאני פשוט אשכב עליו ואתפוצץ.
"סער, בוא הנה!"
פמיניזם, שתדעו, זה לצעוק על איש הקרקע (המושבניקים האלה כל כך חתיכים!) שיבוא לעזור לי.
מחליטים לטפס קצת בחזרה כדי לחשב מסלול מחדש לקראת הנחיתה. דרור ואני // צילום: אנצ'ו גוש / ג'יני
סער בא ואנחנו מחברים יחד את הבלון. אני פותחת ממש קצת את הברז שלו כדי לוודא שיוצאת ממנו טיפת נוזל, מה שאומר שהבלון מלא.
משם אנחנו עוברים לפרוס את הבלון עצמו ולנפח אותו בעזרת מאוורר. הבלון, שעשוי מבד מיוחד ועמיד, מחובר לסל בעשרות רצועות. הזהירו אותי שאסור לגעת בחבל האדום בשלב הזה, כי הוא פותח חריץ בבלון, כדי לרוקן אוויר ולסייע בנחיתה. בבלון מהסוג שלנו אי אפשר לסגור בחזרה את החריץ. אז כל הטיסה היו לי סיוטים שאני מושכת את החבל האדום ואף אחד לא בא להלוויה שלי, כי כבר אין לי חברים.
כשאני אומרת בלון, אני מתכוונת ליריעת בד ששוקלת בערך 350 קילו ומתפרסת על גובה של 22 מטרים ורוחב של בערך 20. בלון בינוני יכול להטיס בערך שלושה נוסעים. יש גם כאלה שיכולים עשרים.
מבט כולל על הכדור הבהיר לי איך עובד הקטע של ההתאבדות. או שנופלים מהסל למטה, או שעפים ממנו למעלה, ישר לתוך הבלון. דווקא מגניב שיש אופציות.
אין חגורות. טיסה נעימה!
רגע האמת מגיע. אני קופצת לתוך הסל, ועדיין מחכה שיגאל שילון יציץ מאחוריי ויגיד, "סתומה, באמת האמנת שאפשר לטוס בתוך סל?" אבל דרור בטוח שאנחנו בטוחים. אני מסתכלת עליו, דווקא נראה שיש לו מה להפסיד בחיים.
טוב, אין ברירה. אני לובשת כפפות כדי ללחוץ על מתגי המבערים. נותנת לחיצות קצרות של עשר שניות כדי להעלות בהדרגה את הטמפרטורה בבלון.
הבלון מתחיל להתרומם, והלב שלי נופל. "תלחצי חזק, אל תפחדי", אומר דרור.
בכל כמה שניות אני מחליפה בין שני המבערים, עד שאני מתרגלת לתחושה ומפסיקה לפחד מהאש. מהגובה, לעומת זאת, אני קרובה להתעלף.
התנתקנו.
בלי קסדה, בלי חגורת בטיחות, בלי שמישהו יחזיק אותי, פתאום אני קולטת שהגוף שלי כולו באוויר. תזוזה קטנה ומיותרת שלי, ואני מאבדת שיווי משקל ישר לתוך הרפת של קיבוץ תל יוסף.
דרור מציע לי להסתכל החוצה. אני לא צוחקת. מנסה להמשיך ללחוץ על המבערים תוך כדי עצימת עיניים.
מאחר שהטבע לא חנן אותי ביותר ממאה ושישים ס"מ, אני נאלצת לעמוד על קצות האצבעות כדי ללחוץ על מתגי ההפעלה. וכל זה באמצע הסל, בעצימת עיניים. מילא להיות מחוברת לצנחן בצניחה חופשית, מילא להטיס מטוס כשאני סגורה בתוך שתי דלתות. לזה - החיים לא הכינו אותי. פתאום אני מקבלת מכה בברך. הנה, התרסקנו! פחות כואב ממה שדמיינתי.
"אודליה!"
אלוהים?
"זה דרור. תפסיקי ללחוץ על המבערים. אנחנו עוד שנייה בתוך העננים".
עם הראש בעננים
כל החיים אמרו לי שהראש שלי בעננים. בקיצור, היי חנה, המורה שלי מכיתה א', תאכלי אבק. כשאני פותחת את העיניים, אני מגלה שאני אכן בתוך ענן. ליתר דיוק, אני לא בעננים, אני מעליהם!
פתאום נהיה לי קר ממש, כי ככל שעולים למעלה, כך הטמפרטורה בחוץ צונחת. מה זה קר, קפוא. 16 מעלות. אפשר להקפיא פה ביציות.
שש בבוקר, ואני בתוך גלויה. האוויר קר וצלול, הנוף - שווייץ. אפילו שכחתי מפחד הגבהים, מהפחד שאני בתוך סל, ומהפחד שהחברה הכי טובה שלי תתחתן לפניי. מה רבו מעשיך, אלוהים!
יופי, עכשיו אפשר לרדת?
יש לי פיפי
בלי לשים לב, מתברר שכבר טיפסנו ל־4,600 רגל (קילומטר וחצי, בערך). דרור מודיע לי שזה הכי גבוה שלנו להיום, כי אם נמשיך עוד קצת אנחנו עלולים להיסחף לרשות הפלשתינית, ואז אולי יהיה לי סוף סוף קצת אקשן בחיים.
בהדרגה אני נחשפת שוב לנוף. מימיני החרמון, משמאלי הר תבור, למטה קיבוץ עין חרוד איחוד, ולצידו מאוחד (למה שלא תתאחדו?). לידם בית השיטה, תל יוסף (ליתר דיוק, בית הקברות שלו - קטן וחמוד כמו מתוך ספר של דבורה עומר. ולא, לא בא לי להיקבר כאן), והנה כפר יחזקאל (יש באמת מקום כזה).
דרור מצביע על מבנה קטן ומכוער לשמאלנו, דווקא נראה מקום עם פוטנציאל, הייתי מסדרת לי פינת זולה בחצר ועוברת לשם. "מה זה?" אני שואלת. "כלא שאטה", הוא אומר.
אני עדיין נדהמת מהרעיון שאפילו במטוס רגיל, כשהנוסעים סגורים בתוך קופסה, יש כל כך הרבה אמצעי בטיחות, וכאן זה רק דרור, אני והשטויות שיוצאות לי מהפה. אני מנהלת עם דרור סמול טוק על נושא שמרתק אותי במיוחד: תאונות בכדור פורח. כמו כל ספורט שמוגדר אקסטרים, גם כאן היו כמה "נפילות". בארץ - שלוש תאונות בעשור. בחו"ל - הרבה יותר.
רק לפני חודש התרחשה תאונה קטלנית בארה"ב, שבה נהרגו 16 נוסעים, כי הטייס החליט לצאת לטיסה למרות שידע על ערפל שמונע שדה ראייה. פה ושם היו גם כמה נחיתות לא מוצלחות ואנשים ששברו יד או רגל, כי מי צריך שתיים.
רוב התאונות, יעיד דרור, תלויות בגורם האנושי. אבל לא אצל דרור או ב"סקיי טרק", טפו טפו, חמסה שום בצל. לא משנה כמה אני מתחננת שנגיע ל־5,000 מטרים, הוא לא רוצה להשוויץ. כזה בחור צנוע. הוא גם לא מסכים שנטוס לירדן, למרות שעדיין לא יצא להיות בפטרה.
פתאום אני קולטת שאנחנו כבר ארבעים דקות בתוך הסל, ועדיין לא עשיתי פיפי, עוד פונקציה שחסרה בכדור. מצד שני, כבר יצא לי להתאפק לילה שלם. נניח, פעם ראשונה בדירה של גבר.
תגיד, מאיזה גיל ילדים יכולים לעלות לכדור?
"5 עד אינסוף. אבל אני לא ממליץ לילדים קטנים לעלות, כי הם לא יכולים לראות כלום בגלל גובה הסל, ולהרים אותם על הכתפיים זה לא ממש רעיון מוצלח".
אחרי כל עלייה באה ירידה
אנחנו מתחילים לאט לאט להנמיך. איך? קבלו שוס: בדיוק כמו שהמראנו, בלחיצה על המבערים. מבולבלים? גם אנחנו. לחיצה על המבערים היא ששומרת שלא נצנח בבת אחת לקרקע. ולכן במקום פשוט לנחות בבום, נותנים מדי פעם קטנה במבער, כדי לשמור על ירידה הדרגתית. ההבדל בין המראה לנחיתה הוא בכמות ובאורך הלחיצות.
כמו שעלינו, עכשיו אנחנו יורדים בגובה. בכל כמה דקות אני לוחצת על אחד המבערים ומתפללת שאגיע למחוז חפצי בלי למשוך בחבל האדום. מלבד האדום, מחוברים לבלון כמה חוטים, שמסובבים אותו ימינה ושמאלה. אני מתחילה למשוך בחוט הכחול, והכדור מסתובב ימינה. חשבתי שהכחול מסובב שמאלה, אבל אז התברר שאת זה עושה השחור. למה לבלבל? אתם יודעים שמאז שאין לי שעון על היד קשה לי.
מלמעלה, הברושים של העמק נראים יפים וזקופים, שזה סתם ביטוי. בתכלס, הם פשוט ברושים. אני צופה בהנאה בחיי הכפר השלווים וחושבת לעצמי כמה רגוע ושקט כאן, ושהעמק זה מקום מעולה לגדל בו ילדים. בחיי שהייתי גרה כאן אם זה היה בתל אביב.
שמישהו יצעק כבר "קאט, אכלתם אותה!". אודליה פורחת // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
מסתבר שכרגע הרוח היא מערבית. הייתי מסבירה לכם מה זה אומר, אבל אני לא רוצה להלאות אתכם בפרטים, וגם לא הבנתי.
הכדור קצת מסתובב כדי לקחת זווית לפנייה, כדי שנוכל סוף סוף להפסיק לעמוד במקום ולתפוס טרמפ על איזו רוח. רק שזו שמה עלינו פס. אז בינתיים אנחנו מחכים ולא קורה כלום (מישהו אמר הומאז' לחיים שלי?).
דרור ואני מחליטים לטפס קצת בחזרה כדי לחשב מסלול מחדש לקראת הנחיתה.
טוב, אפשר כבר לנחות?
כמו בשוק הרווקים התל־אביבי, גם כאן האופציות תמיד באות עם קאץ'. אם נמשיך להתרחק ימינה, יש סכנה שננחת מעל חוטי חשמל, מה שאומר שאין צורך לחכות לרופא שיגיע ויקבע מוות. אם ננחת בתוך השדה החקלאי שמימין, הלכה הכותנה, ואיך לעזאזל אני אסיר מעכשיו איפור מהעיניים? ואם נבחר לנחות באמצע השדה החרוש שמשמאל - הטנדר שאמור לבוא לאסוף אותנו לא יוכל להיכנס פנימה, כי זה שטח חקלאי חרוש. בקיצור, תמיד אמרו לי שאני מרחפת, אז כנראה אני אמשיך עוד קצת.
אחרי עשרים דקות של עמידה באוויר, אמיר עולה מולי בקשר ונותן לי עצות איפה לנחות, כי הוא כבר הנחית את הכדור הגדול יותר, שאותו הוא הטיס לידנו. אני עונה לו שאין בעיה ושואלת אם סער פנוי. סער עולה מולי ועונה שכן.
"דרור, שומע? אני נותנת משיכה קטנה בחבל האדום, סבבה?" דרור לא זורם.
אני מעדכנת בקשר את סער שאנחנו, כלומר 4X-BLJ (כי לכל כלי טיס אווירי יש מספר ואותיות זיהוי, ומתברר שגם סלסילה נחשבת כלי טיס), עומדים לנחות בקצהו של שדה שאליו אפשר להיכנס בטנדר.
אנחנו מתחילים להנמיך. במקביל ללחיצות קצרות על המבער, דרור מתדרך אותי איך להיעמד בנחיתה. פשוט מאוד, מחזיקים באחת הלולאות בסל, כשאנחנו עם הגב לכיוון הנחיתה. כי לא הכל בחיים צריך לראות.
כמה דקות אחרי ההנמכה השנייה והאחרונה אנחנו כבר על הקרקע, בנחיתה רכה יחסית, שכוללת קפיצה קטנה במקום, היגררות של הסל על הצד בגלל מהירות הרוח והחזקת כל שרירי הבטן (שאין לי) בפנים.
מתקפלת
אני יוצאת מהסל, רק כדי לגלות שהחלק הקשה לפניי. מילא הפחד, הקור, החום וההמתנה לנחיתה. אבל להוציא מהבלון את האוויר ולקפל אותו בחזרה לשק? עד כאן! סליחה, אני הטייסת, יקפלו הנערים לפניי.
רק שאז דרור שובר לי את המילה וניגש לעזור לצוות הקרקע, כי כאן כולם עושים הכל יחד. כל כך הרבה ניסיון חיים, והוא לא הבין אותם עדיין.
מאחר שכמעט הדיחו אותי מקורס קצינות בצה"ל על אנוכיות, אני מחליטה לעשות חוויה מתקנת ולתת יד, כתף, ירך וגב כדי לקפל את הבלון, עניין לא פשוט. מתברר שבמקום סתם לזרוק אותו לאיזה שק, כמו שאני עושה עם הבגדים שלי בבית, יש שיטת קיפול מיוחדת, שמוציאה ממנו את כל האוויר (וממני את כל הנשמה) ומוודאת שהוא נכנס בשכבות לשק.
המטרה היא שביציאה לטיסה הבאה יהיה אפשר לפרוס שוב את הבלון, לפי אותו הסדר. פייר, פחות התחברתי. למה אני צריכה לדאוג ממה שיהיה אחר כך? אני חיה בהווה.
במקביל, אנחנו גם מפרקים את בלוני הגז מהברז שלהם, את ארבעת מוטות האלומיניום מהסל, ואת הגב שלי מהמקום.
שמישהו כבר יפתח בקבוק
סוף סוף הרגע שכולנו חיכינו לו. מנהג מקובל בכל העולם הוא שבסיום כל טיסה בכדור פורח פותחים בקבוק שמפניה. אם אתם בצרפת. בארץ זה יותר יין מבעבע "שלושה ב־10", אבל היי, כאילו אני מבחינה בהבדל. על הקרקע החרושה, הצוות (סער ונתי) מניח שמיכה, עם בקבוק בתוך סל נצרים (שוב?), תחת השמש הקופחת של שלהי הקיץ. אני טופחת לעצמי על השכם. פייר, הייתי יכולה לעשות הכל גם בלי דרור. כאילו, עד ההמראה.
"את יודעת למה שותים יין מבעבע בסיום כל טיסה?" דרור שואל.
"כדי לברך שאנחנו עדיין בחיים?"
"בצרפת של המאה ה־18, האחים מונגולפייה תהו איך יגיבו תושבים תמימים למראה כדור שנוחת להם באמצע השדה. כדי להימנע מתקיפת הנוסעים, הם החליטו לשמח אותם על הקרקע עם בקבוק שמפניה".
נראה לי שזה היה סוף הסיפור, כי בשלב הזה כבר סיימתי את הבקבוק. מפה לשם, אין לי מושג איך אני חוזרת עכשיו הביתה.
"תגיד, דרור, נשאר עוד גז בבלונים?"
odeliayakir@gmail.com-------------------------הטייסת היתה אורחת של חברת "סקיי טרק". עלות "טייס ליום אחד": 3,450 שקלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו