אין במה להתגאות: דווקא הלהט"בים בוחרים להנציח את הסטריאוטיפים

מקבץ סלבס, אנשי קולנוע, אנשי תקשורת וגם רוכשי כרטיסים הגיעו בשבוע שעבר לאירוע הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הגאה ה־17 בסינמטק תל אביב. אחרי שהתמנגלו ושתו קצת, הם נכנסו לטקס החגיגי. "עופרה מקבלת פרס, לא נבוא?" שמעתי בכניסה.

"עופרה" הוא הכינוי הפמיליארי של די.ג'יי עופר ניסים, מהסמלים המוכרים ביותר של הקהילה הגאה בישראל ומהאמנים המצליחים בתעשייה המקומית, שכל מופע גרנדיוזי שלו הוא סולד אאוט מוחלט, וזאת על אף ביקורת חוזרת ונשנית על מחירי הכרטיסים הגבוהים. גם במקרה הזה - אם עופרה מגיעה, אז הקהילה מגיעה. רק שעופרה לא הגיעה. אמנם ניסים כתב את המוזיקה לסרט הפתיחה של הפסטיבל שהוקרן מייד לאחר מכן, אך לטקס עצמו "נבצר ממנו להגיע", כך לפי דוברי הפסטיבל.

פתיחת פסטיבל קולנוע היא אירוע גדול וחשוב. בירושלים היה זה "משולש העצבות", זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן; בחיפה היה זה "אל תדאגי יקירתי", בכיכובם של הארי סטיילס ופלורנס פיו; ולפסטיבל הקולנוע הגאה נבחר "כאילו אין מחר" עם הסלבס המקומיים ישראל אוגלבו ודין מירושניקוב. עד כאן הכל טוב.

אלא שאז התחיל הסרט, ומתחילתו ועד סופו כל מה שקיבלנו על המסך היה אוסף של סצנות שנשענות על פעלים חוזרים ונשנים ונמוכים מאוד מעולם המיטה, פריימים מרובים של ישבנים בכל תנוחה אפשרית ומכל זווית שלא תרצו, ולקינוח - עוד ועוד ועוד סמים קשים מסוגים שונים, כי איך אפשר בלי זה כשמדברים על הקהילה הגאה?

מישהו אמר עלילה?

"הסרטים יותר עוסקים בחיים ובדילמות יומיומיות של אנשים", אמר בראיון לתקשורת המנהל האמנותי של הפסטיבל, יאיר הוכנר, ערב פתיחתו. "אנחנו באמת מנסים להביא סרטים שראויים לצפייה על ידי כל אוהב קולנוע איכותי". אם לשפוט על סמך סרט הפתיחה, בוודאי כבר הבנתם שהקשר בין הדיבורים למעשים קלוש.

האירוע הזה היה לא פחות ממביך, שלא נאמר מקומם, ובעיניי מדובר בתמצית הרעות החולות במאבק הלהט"בי. רוצים שוויון זכויות? רוצים לנפץ את המיתוסים, את הסטיגמות ואת הדעות הקדומות? רוצים לחיות פה בשקט ובשלווה כמו יתר האזרחים ה"נורמלים"? תתחילו בגיבוש אמירה עדכנית ובועטת שתסמן את המאבקים העתידיים הבוערים, ולא את קלישאות העבר המאוסות.

לא ייתכן שמי שמחזק, מנכיח ותולה על שלטי חוצות את הדימוי ההומואי הפרוע והמתהולל - זה שאורח חייו כולל רק סקס, סמים ועופר ניסים - הוא זה שגם "עוסק בחיים ובדילמות יומיומיות של אנשים". מה אותם "אוהבי הקולנוע האיכותי" היו אמורים לחשוב ביציאה משם, שלא נגוע בסטריאוטיפים שרבים מחברי הקהילה מנסים לעצור? זה החזון שלכם? והאם גם כל אותם להט"בים שהגיעו לאירוע כדי לתת כבוד לקולנוע ולא לעופרה, היו אמורים להזדהות עם הייצוג הזה?

בעוד להט"בים תופסים עמדות מפתח בפוליטיקה, במשרדי הממשלה, בהייטק ובצבא, הבחירה להנכיח את הדימוי הסטריאוטיפי שנבחר על ידי אנשי הפסטיבל חוטאת להישגים האמיתיים שכל אחת ואחד מהם השיגו בעמל רב. הרי הם אלו שמגלמים בחייהם את השינוי ואת הקדמה. יש קשת רחבה של זהויות להט"ביות, והגיע הזמן להביא גם את הלא פרובוקטיביות בהכרח אל קדמת הבמה. אחרת איך נתקדם, ולאן בדיוק?