"נס לא קרה לנו", התרברב המשורר. "פך שמן לא מצאנו. לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו". הוא לא ממש התכוון ללילה שבין שלישי לרביעי השבוע, אבל כן. כל התייחסות אל תוצאות הבחירות כאל נס ופלא ולהטוט של מומחי בחירות, היא שגויה לגמרי. כל ניסיון לייחס את התוצאה לקונסטלציה שפגשה קונסטרוקציה שהשתלבה עם אסקלציה הוא אידיוטי. נס לא קרה לנו. אין שום דבר לא טבעי בתוצאה. אלה הן "תוצאות האמת" במובן הפשוט של המילה. תוצאות המשקפות מציאות אמיתית.
למרבה האכזבה, גם הפעם, כמו בשלל מערכות בחירות קודמות, לא כולל ארבע האחרונות - התקיים והונצח כלל האצבע הנודע, הקובע שהגוש המנצח הוא הגוש שיש לו הכי הרבה מצביעים. מפתיע, אה? אבל המציאות הפשוטה הבסיסית הזו, שאם היינו חברה נורמלית היינו אמורים להסתגל אליה בטבעיות, קועקעה לגמרי בארבע השנים האחרונות. אם אתם קוראים את הטור הזה באופן קבוע, אתם כבר יודעים מה אני רוצה לומר: היא קועקעה בגלל "התרגיל". בין 2017 ל־2020 נכנס לחיינו תרגיל פוליטי ערמומי, מיותר ולא מוצדק שקרע אותנו מבפנים, הדגיש וחידד את כל חילוקי הדעות, מחק את המרכז הישראלי ואת כל האזורים האפורים, והעמיד את הכל על שאלת יסוד שגויה אחת, שסביבה, ורק סביבה, ניתן היה לייצר תיקו.
אני מתכוון כמובן לתרגיל ששם את שאלת נתניהו במרכז ואת דמותו בלב הקונפליקט. זה היה תרגיל נורא, לרגע הוא אפילו הצליח, והשבוע הוא גווע וייאסף אל עמיו. כך נאה וכך יאה.
ועכשיו, עכשיו חזרנו לזירה נורמלית. זירה שבה יש רוב ומיעוט, אבל יש גם ליבה מאחדת שאין בלתה. זה אולי מוקדם מדי וצריך לתת קצת זמן לרגשות לבעבע, לזעם להתנקז ולדם הרותח להירגע, אבל המשימה העיקרית היא לחזור לריב נורמלי. כזה שאין בו "תרגיל". זו דרישה מיידית מהצד המפסיד, כמובן, שלא יעלה בדעתו לצאת לרחובות ולהמשיך עם הפרשה הזו. אבל זו דרישה לא פחות קריטית מהצד המנצח. זה שהשיב עטרה ליושנה והצליח למחות את כתם התרגיל - שלא יעוף על הניצחון. שיצליח לשכוח מהתרגיל הזה ושיתאמץ להכיל את הכאב והפחד של הצד השני. גם אם מקור הפחד הוא בהסתה, וכל שכן אם יסודו ברגשות אמיתיים מהבית. זה הפרויקט של כל ימני עכשיו. עד ליום שלישי זה גם היה נכון, אבל פחות רלוונטי, מפני שזו פריבילגיה של מנצחים: להיות ער לכאבו של היריב, במיוחד כי מדובר בבן משפחה.