המשבר הגדול תפס את עידו מוסרי לא מוכן. זה התחיל פתאום, באמצע ההצגה המי־יודע־כמה של "כנר על הגג", שבה הוא שיחק את מוטל החייט הנישא לטייטל, אחת מבנותיו של טוביה החולב. לפתע הרגיש דפיקות לב מואצות, הזעה, ערפול חושים - והכל מול מאות צופים.
"בשניות הראשונות הייתי בטוח שזה עניין של כמה רגעים. חשבתי שאולי זה בגלל שהגעתי להצגה אחרי אימון קשה בחדר כושר, ולא ממש אכלתי או שתיתי בצורה מסודרת אחרי האימון. אבל זה לא הפסיק, רק הלך והתגבר. חשבתי שאני הולך למות.
"פחדתי ליפול על הבמה מול הקהל ולחשתי לאחד השחקנים שאני לא מרגיש טוב. ברגע שהסתיימה הסצנה וירדתי מהבמה, הורדתי את מעיל החתונה הארוך שלבשתי ורצתי במהירות לחדרי ההלבשה כדי לחפש משהו מתוק. חשבתי שאולי זאת נפילת סוכר.
"התיישבתי על הכיסא הראשון שמצאתי ופשוט לא הצלחתי לנשום. הרגשתי שהכל סוגר עלי. הייתי במצב כל כך גרוע, שלא יכולתי לחזור לבמה. נאלצו להקפיץ את המחליף שלי, שהוא חלק מהקאסט של ההצגה ונמצא בתיאטרון, כדי שהוא יעשה את המערכה השנייה.
"הלכתי הביתה, ורק אחרי כמה שעות התאוששתי קצת. זה היה משהו חדש שמעולם לא חוויתי קודם לכן, ומאוד הלחיץ אותי.
"אחרי כמה שבועות, באמצע הקלטה של דיבובים לסידרה מצוירת, שוב הרגשתי פתאום לא טוב בצורה קיצונית. התקשרתי לאחי, טל, שמייד אמר לי לעזוב את האולפן ולבוא אליו הביתה. שם אשתו והוא הרגיעו אותי ועזרו לי להסדיר את הנשימה.
"דיברתי עם טל על מה שעובר עלי. הוא לא מרבה לייעץ לי, אבל כשהוא כן מייעץ, אלה תמיד דברי זהב. הוא אמר לי: 'רק תדאג שהחוויה המדהימה בהוליווד לא תהפוך להיות הסיוט שלך'.
"פתאום קלטתי שהתקפי החרדה התחילו כמה חודשים אחרי שחזרתי לארץ מצילומי הסרט 'אל תתעסקו עם הזוהן', שם היה לי תפקיד גדול יחסית, ואחרי צילומים של סרט נוסף עם אדם סנדלר, 'באקי לורנס', שלא יצא בארץ אבל משודר מדי פעם בכבלים. וזה היה אחרי שאנשים בלוס אנג'לס כל הזמן פימפמו לי בראש שהחיים שלי עומדים להשתנות בעקבות ההשתתפות שלי ב'זוהן'.
"ואז, אחרי כל הטוב הזה והחוויות המטורפות שחוויתי, חזרתי חזרה לחיים ולשיגרה, שהיתה טראומטית ומפתיעה בעוצמתה. פיזית, הכל הרגיש לי קטן וחונק. ארבעה חודשים חייתי בבית גדול ששכרו לי בלוס אנג'לס עם רכב פרטי, קרוואן למנוחה, כיסא עם השם שלי רקום עליו ליד הכיסא של הבימאי, ומשחק לצד אדם סנדלר ורוב שניידר. כמו בכל הקלישאות.
"בלוס אנג'לס הכל כל כך גדול. בשביל לקנות חלב לוקחים את הרכב ונוסעים חצי שעה. אני זוכר שנכנסתי לסניף של בסט ביי לקנות ג'י.פי.אס לרכב, והחנות היתה בגודל של קניון בישראל.
"ואחרי כל הדבר הגדול הזה, שהוא חלום של כל שחקן, חזרתי לתל אביב, ושוב עליתי על האופניים ונסעתי לקאמרי באותה דרך שעשיתי כבר 11 שנים. הרחובות של תל אביב פתאום סגרו עלי. הדירה שלי שאהבתי וגרתי בה במשך תקופה ארוכה היתה לי לפתע קטנה, והתיאטרון היה שוב העבודה.
"שוב נכנסתי לבגדי המלך ב'עוץ לי גוץ לי', שעשיתי מאות פעמים. ושוב להזיע בהם שלוש פעמים ביום, ושוב לחזור על אותו התפקיד. זה הפיל אותי לרצפה.
"לזה הצטרפה אי ודאות. האם אטעם שוב את טעם העבודה בהוליווד ואת ההתרגשות העצומה שאחזה בי באותה תקופה, אחרי שני עשורים של עבודה קשה ויומיומית בתיאטרון ובטלוויזיה בארץ?"
גם השכר השפיע על מצב הרוח?
"זה לא שקיבלתי שם מיליונים על הצילומים, אבל בהחלט תוגמלתי בצורה מאוד יפה, מכובדת ונעימה, ביחס למה שמוכר לי. הכל היה כל כך גדול ובלתי נתפס, שבדיעבד היה לי קשה להכיל את זה.
"תחשוב שרוב שניידר, בוגר סאטרדיי נייט לייב, מתקשר אלי לארץ ואומר לי 'בוא לבית החדש שלך בהוליווד'. נסעתי לפרמיירה אחרי כמה חודשים, כשהסרט היה מוכן, והוא הזמין אותי לישון אצלו. וזה אחד הקומיקאים המוערכים בעולם, שעשה לא מעט סרטים מצליחים, ואני ישן אצלו, ובקושי הכרתי אותו אז.
"כמה חודשים אחר כך הוא בא לחופשה בישראל, ישן אצלי בדירה. צעדנו על חוף הים של תל אביב ודיברנו על פרויקטים עתידיים אפשריים. זה היה עצום. אני אפילו לא יודע מה היתה כמות הסרוטונין שהופרשה לי למוח באותה התקופה, אבל היא בטוח היתה עצומה. חייתי בלה־לה לנד, פיתחתי ציפיות. ואחרי אופוריה תמיד באה הנחיתה אל הקרקע.
"היתה תקופה לא קצרה שהתקפי החרדה תפסו אותי בכל מיני מצבים בחיים שפשוט הרגשתי פתאום מחנק, עד שהבנתי שאני צריך ללכת לטיפול".
דיברת עם קולגות מהארץ שהגיחו להוליווד?
"באותה תקופה לא. כנראה שפחדתי לשמוע את האמת - שההמשכיות לא ודאית. לא רציתי שיורידו אותי אל הקרקע. מצד שני, המציאות הורידה אותי אל הקרקע. העבודה, החזרות, השיגרה. אחרי שהייתי בקשר עם אדם סנדלר במשך תקופה מסוימת, הפסקתי לשמוע ממנו. רק סימסתי לו בחגים 'חג שמח', והוא היה משיב בברכה קצרה.
"האודישנים ששלחתי ללוס אנג'לס לכל מיני פרויקטים לא התקבלו, וגיליתי כמה באמת קשה לשחק שם וכמה כמעט בלתי אפשרי לשבור את מחסום השפה. אחרי הכל, התפקיד שהיה לי בסרט הראשון הוא של ישראלי לשעבר שהגיע לארה"ב, כך שלא הייתי באמת צריך להתאמץ עם המבטא.
"אגב, מאז אני לומד עם מורה לאנגלית ועובד על המבטא, להגדיל את הסיכוי שלי לעבוד שם. כמובן שאשמח לצלם שם שוב, אבל אני הרבה יותר מפוכח ומבין שזה משהו שאמור להשתלב עם החיים שלי ועם העשייה שלי פה, צריך לעבוד בשביל זה מאוד קשה".
• • • •
כמה זמן לקח לך להשתחרר מהירידה לקרקע?
"בערך שנתיים של טיפול, עד שהשלמתי עם המצב ושיחררתי את כל הלחץ והציפיות שהיו לי. רק אצל הפסיכולוג עיבדתי את כל מה שעברתי בארה"ב, שהיה באמת גדול מהחיים. חבר אמר לי פעם משפט: 'לאלוהים יש את הדרך לשמור את כולנו צנועים', ואני חושב שזה מה שקרה לי.
"כל שבוע אני נוסע לפסיכולוג ברעננה. עומד שעה בפקקים, חושב מחשבות לקראת המפגש שלנו, מעבד דברים ומגיע אליו כדי לסדר את הראש".
יש בארץ נטייה לזלזל בשחקנים ישראלים שמופיעים בסרטים אמריקניים.
"השיח בטוקבקים וברשתות החברתיות הוא נוראי. 'כולה שיחק גופה', או 'נסע וחזר'. אנשים לא מבינים איזה הישג זה להצטלם אפילו לסצנה אחת, בתחרות האינסופית שיש שם. הרי השחקנים הכי טובים מכל העולם מגיעים לשם בתקווה לפרוץ דרך.
"ראיתי את זה סביב גל גדות, שלהצלחה שלה אין תקדים. אז מה יש לאנשים להגיד? שזה בגלל החיצוניות שלה. נתקלתי בה בארץ כמה פעמים, והיא בחורה מקסימה. בולט מאוד שהיא עם הרגליים על הקרקע, וזה מה ששומר עליה.
"צריך להעריך את האומץ של אנשים שעוזבים את הבית ואת השפה ואת המקום הבטוח שבו הם יכולים לעבוד לטובת מקום זר, שבו אף אחד לא מכיר אותם. תחושת הזרות והמרחק היא מאוד גדולה, אין עם מי לחלוק את הרגעים הקשים וגם לא את רגעי האושר. דרוש אופי מאוד חזק בשביל מהלך כזה. אתה חי ברכבת הרים קיצונית, בלתי נגמרת. הוליווד קשה גם לאמריקנים, אז היא בטח קשה לישראלים".
בסרט "אל תתעסקו עם הזוהן". "מבטא ישראלי"
כמו בקלישאות הכי גדולות, ברגע שמוסרי (38) נפרד לשלום מהחלומות על הוליווד, הוליווד צילצלה. בחודשים האחרונים הוא הספיק להצטלם לשלושה סרטים זרים בארה"ב ובאירופה: הראשון הוא סרט צרפתי שהצטלם בפאריס ובאמסטרדם, "גנגסטרדאם" - קומדיית גנגסטרים רומנטית, שבה הוא מגלם מנהל מועדון חשפניות. "זה מעין פיתוח של הדמות שגילמתי ב'זוהן'. הבימאי הצרפתי, רומן לוי, שהוא יהודי חובב ישראל, ראה אותי בסרט ההוא וכתב עבורי תפקיד. הוא שלח מכתב לסוכנות שלי, והם חיברו בינינו".
בזמן הצילומים באמסטרדם, באביב האחרון, צילצל המפיק של אדם סנדלר. "הוא אמר לי שיש סרט חדש שאדם מצלם עבור 'נטפליקס', ושהוא רוצה אותי לצילומים בחודש הבא'. בתוך כמה ימים מצאתי את עצמי על מטוס ללוס אנג'לס".
מוסרי התאחד שוב עם סנדלר ואמר 'נייס טו מיט יו' לפרטנרית זוכת האוסקר ג'ניפר הדסון. הסרט החדש, "סנדי וקסלר", שאמור לצאת בחודשים הקרובים, עוסק בסוכן שחקנים (סנדלר) בהוליווד של שנות התשעים. מוסרי מגלם את יורי, צלם פורטרטים של שחקנים. הוא הצטלם לסרט במשך כמה ימים וניסה לג'נגל בין לוח טיסות צפוף לפאריס, אמסטרדם, תל אביב, לוס אנג'לס, וחוזר חלילה.
"החלק שלי בסרט היה אמור להיות יותר גדול, אבל בגלל שהייתי תפוס בצילומים באירופה, ומצד שני, אדם התעקש שאהיה בסרט, הוציאו אותי מכמה סצנות ותיקנו את התסריט. אני מאוד מעריך את זה, כי באותה מידה הוא היה יכול לוותר עלי לגמרי ולקחת מישהו אחר".
בתוך כל הבלאגן הזה נפתחה גם דלת לסרט עצמאי של המפיק הישראלי דני איי, על המאפיה הישראלית בברוקלין. מוסרי לא אמר לא.
עכשיו הצילומים מאחוריו, והוא מפוכח יותר, בוגר יותר, נטול ציפיות של ממש ביחס להוליווד. ההתרגשות החדשה בחייו היא החזרה לתיאטרון גשר, שפתח לו את הדלת המקצועית מייד עם סיום לימודי המשחק בניסן נתיב. אחרי 11 שנים של עבודה בקאמרי, הוא החליט לחזור הביתה.
"גשר ואני זה סיפור אהבה ישן. כשיצאתי מניסן נתיב הם חטפו אותי ביחד עם חצי מהכיתה שלי, ומייד שיחקתי שם. אפילו ביימתי הצגה בשם 'שאריות של אהבה'. הייתי באופוריה גדולה, אבל אחרי כמה הצגות שונות שעשיתי שם התחלתי להרגיש שאני לא מקבל תפקידים מספיק גדולים לטעמי.
"החלטתי שאני פונה לשאר התיאטראות, שבחלקם שיחקתי בתור ילד, ומנסה להשתלב. מהר מאוד קיבלתי שתי הצעות, אחת מהן מהקאמרי. עזבתי את גשר. תפקיד רדף תפקיד, קיבלתי חוזה שכיר וביטחון מקצועי וכלכלי, שמאוד נדיר להשיג במקצוע הזה.
"אבל במשך המון שנים קיננו בי הגעגועים לגשר. ניקרו בי מחשבות שאולי עזבתי מהר מדי, שהיו לי עיניים גדולות מדי ושנסחפתי לתוך עולם של פנטזיות וציפיות שמגיע לי יותר, בזמן שהייתי בסך הכל בתחילת הדרך. מדי פעם הייתי קופץ לראות הצגות שם ורואה איזו קריירה מדהימה פיתחו חברים שלי כמו אלון פרידמן ומיקי ליאון, שצעדו שם דרך ארוכה במשך שנים וקטפו את פירות ההתמדה.
"ורציתי לחזור לעבוד עם יבגני אריה, שהוא בימאי ומנהל אמנותי אדיר, ואני פשוט מאוהב בבחירות שלו".
ובקאמרי חסרה אמנות?
"לא, יש שם הצגות נפלאות ולא מעט אמנות. אבל הקאמרי הוא מפעל. מייצרים עוד הצגה ועוד הצגה ועוד הצגה, ולפעמים אתה משחק במקביל בשתיים או שלוש הצגות, נוסע כל יום מצפון לדרום. יש חודשים שאתה מופיע 35 פעמים בארבע הצגות שונות, בבוקר ובלילה ובשישי־שבת, וזה גומר אותך.
"כשאתה מופיע בתיאטרון שיש בו עשרות שחקנים ועשרות תפקידים לאייש, לא תמיד הרצון הפרטי שלך בא לידי ביטוי. לפעמים אתה צריך להתפשר ולעשות תפקיד שמשרת הצגה, קאסט או שחקן אחר שאתה צריך לתמוך בו. אני מכיר תודה לקאמרי על כל יום שהייתי בו, אבל הרגשתי שאני חייב שינוי, ובאיזשהו מקום תמיד ידעתי בלב שיום אחד אחזור לגשר, בוגר ומנוסה יותר. גם פה, אגב, הטלפון הגיע ברגע ששיחררתי את ההתעסקות שלי ב'אני מרוצה בקאמרי' או 'אני לא מרוצה בקאמרי'".
מי צילצל?
"מיכאל קרמינקו, מעצב התפאורה של גשר. הוא הזמין אותי להשתתף בהצגה בשם 'תל חורף', שהוא ביים. זה עיבוד למחזה אמריקני בשם 'סיפורי אהבה', והעלילה הועתקה לתל אביב של שנת 2025.
"העיתוי היה מדהים, כי בדיוק ירדו הצגות שהשתתפתי בהן בקאמרי, ואמרתי מייד כן. זאת היתה עבורי חוויה מרעננת ומקסימה, תהליך עבודה ארוך על הצגה שהיא אמנותית ואיטית, ומאוד שונה מקצב העבודה ומהתוצאות שהייתי רגיל אליהן בשנים האחרונות.
"ואז פתאום הגיעה הצעה מגשר לתפקיד ראשי בהצגה חדשה ומרתקת בשם 'המנהרה', והיה ברור לי שהגיע הרגע לעשות את המהלך ולחזור לשם".
• • • •
ההצגה "המנהרה", שתעלה בשבוע הבא, היא סאטירה עכשווית על המנהרות בעזה, שמבוססת על סרט סרבי מצליח בשם 'שטח הפקר'.
"הבמה מחולקת לשניים, יש את המנהרה ויש את מה שקורה מעליה. אני משחק חי"רניק בן 20, שהוא חייל מורעל עם דעות ימניות, וביחד עם חייל נוסף (מיקי ליאון וגלעד קלטר לסירוגין) אני מנסה לעצור מחבל שרץ לתוך המנהרה. במקביל, החיים ממשיכים מעל המנהרה. יש שם התעסקות בכל עולם התקשורת והפוליטיקאים שמנצחים על הקרקס, בזמן שכולם כלואים בתוך מנהרה אינסופית ולופ שלא נגמר".
זאת אמירה על המדינה?
"כל אחד יפרש את זה כרצונו, אבל ברור שאי אפשר להתחמק מתחושת הקיפאון המדיני שיש פה כבר שנים. באופן אישי, אני מאוד עצוב על המצב הפוליטי והמדיני ועל זה שכל שני וחמישי מתגלה פה פרשת שחיתות אחרת. מצד אחד זה נהדר שהדברים נחשפים, מצד שני זה מאוד עצוב שהם מתקיימים. אני לא מבין גדול בפוליטיקה, ואני לא רוצה להגיד סתם דברים שיקוממו אנשים, אבל אני מקווה שאיכשהו נתעורר מהמצב שבו אנחנו נמצאים ונבקש עזרה מהעולם. אנחנו והפלשתינים כמו זוג שרב מיליון שנים, ופשוט צריכים מתווך".
ואחרי ההצבעה האחרונה במועצת הביטחון, העולם נראה לך מתווך הוגן?
"כן. אני בטוח שיישובים שחוטפים קסאמים מרגישים שלא מבינים אותם, ואני בטוח שגם חלק מהפלשתינים מרגישים שלא מבינים אותם. אין ספק שזה נושא מורכב וסבוך, ואין פתרון קל. אבל נראה לי שאירופה וארה"ב היו רוצות למצוא פתרון. אני חושב שארה"ב, למרות הביקורת האחרונה על ההתנהלות שלה, היא ידידת אמת של ישראל. לא הופתעתי מהחלטת האו"ם.
"מה שאני מתחבר אליו מאוד בהצגה הוא העובדה המצערת שאנחנו עדיין נאלצים לשלוח ילדים בני 18 אל שדה הקרב, שזאת מציאות שלא תשתנה כנראה גם בשנים הקרובות. אנחנו משלמים על זה מחיר מאוד כבד בחיי הילדים שלנו, בלי קשר לדעה פוליטית.
"בסופו של דבר, גם הצד הפלשתיני וגם הצד שלנו יוצאים עם קורבנות, ויש תחושה שזה לא משתפר בדור הצעיר, בטח לא בדור הצעיר שלהם, שנולד לתוך מציאות של שנאה ואלימות. כך שצריך לפעול לשינוי הלך הרוח. אני לא מגלה את אמריקה כשאני אומר שהפערים רק הולכים וגדלים, וצריך לדאוג לצמצם אותם".
הנהלת הקאמרי קיבלה בהבנה את העזיבה שלך?
"זה היה קצת מורכב, כי בכל זאת עבדתי שם מעל עשור וקיבלתי תפקידים יפים ופרנסה יציבה. אבל בסופו של דבר, נעם סמל (המנכ"ל הפורש; י"א) ועמרי ניצן (המנהל האמנותי) נתנו לי את ברכתם. פגשתי את נעם לפני כמה ימים בגשר, בחזרות ל'חיי נישואים', שהיא הצגה משותפת של הקאמרי וגשר עם איתי טיראן ואפרת בן צור. הרגשתי שהוא שמח בשבילי".
בהצגה "המנהרה" בתיאטרון גשר. "חלק מהשחקנים שאלו אותי למה חזרתי" // צילום: זיו קורן
לפני כמה חודשים יבגני אריה סיפר לנו בראיון שעתידו של התיאטרון לא ברור, ושהעיסוק המרכזי הוא גיוס כספים להמשך פעילות. מירי רגב אפילו מדברת לאחרונה על איחוד בין הבימה לגשר.
"חלק מהשחקנים בגשר שאלו אותי 'למה חזרת?', כמו ששואלים מישהו שעלה לארץ 'למה באת לפה?'. אני מודע למצב הכלכלי של גשר, והשכר שלי ירד. אבל זה היה מבחירה, ואני מאושר בכל בוקר כשאני מתעורר ובכל לילה כשאני הולך לישון. השנים האחרונות לימדו אותי כמה חשוב ללכת אחרי צו הלב, ושבסופו של דבר, זה ישתלם לי. בשנים האחרונות הרגשתי שחוק ולא מספיק פורח, ועכשיו אני כולי בחדוות יצירה.
"אתה יודע מה? גם העובדה שאני לא מופיע במקביל בארבע הצגות והלו"ז שלי לא מלא עד הסוף עושה לי טוב. פתאום יש לי ערבים שאני יכול לשבת עם חברים, בבית או בחוץ, והיומן שלי הרבה יותר גמיש לכל מיני אופציות שנכנסות מהטלוויזיה או מחו"ל".
אפרופו פוליטיקה, איפה אתה בסערות מירי רגב?
"נאמר כבר כל כך הרבה על הרעש והאמירות המיותרות שלה. אני מודה שאני מסתכל על זה בצורה דואלית. מצד אחד, את באה להיות שרת התרבות של האמנים ואת יוצאת נגדם? מצד שני, טוב מאוד שנעשה בדק בית ושהיא פותחת תיבות פנדורה שלא נגעו בהן שנים ומורידה את האבק מעל כל מיני ועדות, שמחלקות תקציבים ומקבלות החלטות".
והאג'נדה המזרחית?
"היא מיותרת לגמרי לדעתי. אין שום קיפוח של מזרחים, ואם יבחנו לעומק, יגלו שמי שמקופח הם האשכנזים. הייתי שמח אם הדרך של השרה לייצר כותרות היתה ביותר מעשים ופחות מילים ופרובוקציות מיותרות. שתשאיר לנו את הדרמה".
• • • •
מוסרי נולד בתל אביב כילד שני מתוך שלושה. אחיו הגדול, טל, בן 41. האחות הקטנה, שני, בת 35. האב צחי הוא מהנדס מיזוג, האם רחלי היתה אמונה על גידול הילדים. "גדלנו בצהלה, במשפחה מאוד נורמטיבית. מה שבלט מהרגע הראשון היה החיבה של טל ושלי לתיאטרון ומשחק. מגיל אפס היינו מופיעים בבית.
"זה גם מה שמאוד מאוד חיבר בינינו כאחים. היו לנו מיקרופון ישן ומערכת הקלטה ישנה, והיינו מקליטים תוכניות שהיינו ממציאים. טל היה משחק את מני פאר ושלמה ניצן, ואני הייתי מחליף דמויות ומשחק את הבדרנים שמתארחים אצלו בתוכנית - טוביה צפיר, ספי ריבלין. היינו מחשיכים את החדר ומשחקים כאילו זה תיאטרון, הופכים כל מיני חפצים להצגות. בכיתה א' כבר בחרו בי להיות סולן להקת בית הספר, עם בנות מכיתה ו'".
עם האח טל. "הוא לא מרבה לייעץ לי"
הוא עמד לראשונה על הבמה בגיל 8, בהצגה "המלך ואני" ("באו לבית הספר שלי לחפש שחקנים צעירים, ואיתרו את טל ואותי"). משם המשיך לטלוויזיה והופיע בתוכניות "תופסים ראש" ו"צעירי תל אביב" בימים שבהם הערוץ הראשון היה גם היחיד. בין ההופעות והצילומים למד בבית ספר לאמנויות ואחר כך בתיכון תלמה ילין, ומשם המשיך לתיאטרון צה"ל ולצוות הווי ובידור. אחרי הצבא החל ללמוד משחק אצל ניסן נתיב.
מוסרי הופיע באינספור הצגות (בהן "כפר", "עלובי החיים", "המלט") וסדרות ("המכון", "השיר שלנו", "מועדון החנונים", "הפיג'מות", "פולישוק" ועוד), ודיבב סדרות וסרטים ("בוב ספוג", "צבי הנינג'ה", "תזיזו ת'רגליים").
עם זאת, במשך שנים, ולמרות העשייה העשירה, הוא תמיד מקוטלג בתור "האח של".
"בגלל שטל מבוגר ממני בשנתיים, והוא הגיע לפניי ל'צעירי תל אביב', הוא היה המפורסם יותר. היחסים שלנו תמיד היו טובים, וכל אחד מצא מהר מאוד את מקומו: הוא איש טלוויזיה, מנחה ואמן ילדים, ואני בתיאטרון. כך שגם לא דרכנו אחד לשני על הרגליים. אבל מהצד זה תמיד היה 'טל מוסרי' ו'אח של טל'.
"אני מודה שבמשך שנים היה לי עם זה איזה עניין ביני לבין עצמי. הרבה פעמים תהיתי מתי יפסיקו לקרוא לי 'אח של טל מוסרי', וכל הזמן אמרתי בלב, חכו, חכו, אתם עוד תבינו שאני ישות עצמאית. זה באמת קרה בסוף עם ה'זוהן', שהביא המון חשיפה והתעניינות, ומשם כבר הגיעו פרויקטים שהצליחו למקם אותי בראש של הקהל".
לפני שבע שנים הוצאת אלבום בשם "משחקי פחד", שלא תפס. התאכזבת?
"יש איזה חוט מקשר בין כל החוויות הגדולות שעברתי בחיים - הוליווד, גשר והמוסיקה. בכולן היתה ציפייה מאוד גדולה - והתפכחות. אני מנגן ושר מגיל 9, ולמדתי בבית ספר לאמנויות עם מוסיקאים כמו בן ארצי ושלומי שבן, ועם עוד הרבה נגני ג'אז.
"במקביל לעבודה הראשונה בגשר, 'הד ארצי' החתימו אותי על חוזה הקלטות של שמונה שנים, והייתי בטוח שעוד שנייה אני הופך להיות אביב גפן. אפילו הלכתי למאיר קוטלר, הסוכן שלו, כדי שייצג אותי מול חברת התקליטים, והוא אמר לי: 'יהיה לך קשה להצליח גם כשחקן וגם כזמר. צריך להתמסר לדבר אחד. אפילו ריטה ויתרה על המשחק בשביל המוסיקה. אין חיות שעושות גם וגם'.
"אמרתי לו: 'אני אוכיח לך שאני החיה הזאת!', ויצאתי לדרך. התחלתי לעבוד על הדיסק, לצד המשחק, עם המפיק המוסיקלי משה לוי. ואז, שנייה לפני שלב המיקסים הסופי, קיבלתי את ההצעה לשחק ב'זוהן' והודעתי למשה שאני צריך לנסוע לארבעה חודשים. זה כמובן לא היה טוב ליציאת האלבום.
"במקביל, NMC קנו את 'הד ארצי', ולמרות שהם הבטיחו שלא יהיה שינוי בתוכניות, הרגשתי שנפלתי בין הכיסאות במעבר הזה. הדיסק, שנקרא 'משחקי פחד', יצא כשחזרתי מהצילומים בארה"ב, וכל מה שעניין את התקשורת היה לשמוע על אדם סנדלר ולא לדבר על הדיסק. זה היה אפילו קצת קפקאי. אני מודה שנעלבתי ונפגעתי, למרות שפה ושם קיבלתי ביקורות מאוד טובות. אבל הדיסק נעלם כלא היה".
אז נגמר הרומן עם המוסיקה?
"לא, אני מאוד אוהב לעשות מוסיקה. לכתוב, להלחין, לשיר ולהקליט. אני אוהב לעשות את זה עם שני החברים הכי טובים שלי, מיכאל מושונוב וליאור פרלה, ליאור גם הפך לשותף המוסיקלי שלי. את מיכאל הכרתי לפני עשור בהצגה 'יומן חוף ברייטון', שיחקנו שם ביחד, וזאת היתה אהבה ממבט ראשון. פרלה הוא החבר הכי טוב שלו, וככה הפכנו גם אנחנו להיות החברים הכי טובים שיש. יש בינינו הרבה אהבה ופרגון.
"בשנה האחרונה שיחררתי שלושה שירים שהלחנתי בעצמי, שניים מהם למילים של נתן זך. אחרי האלבום הראשון קצת חטפתי חוסר ביטחון לגבי כתיבת מילים ואני קצת באיזה מחסום כתיבה, אז בחרתי טקסטים של זך שאני מאוד אוהב.
"אני מאמין שהשנה אמשיך להקליט ואוציא אלבום שני, אבל השלמתי עם זה שאני שחקן בפול טיים ג'וב, והמוסיקה היא משהו שאני עושה ללא ציפיות. בשביל להצליח במוסיקה צריך להתמסר לזה, כמו שעשה תומר יוסף, שעזב את המשחק והסטנד־אפ ועבר לבלקן ביט בוקס, ומצליח בענק".
בקרוב יחזור להצטלם לעונה השלישית של "היהודים באים" בערוץ הראשון. "זו מתנה אדירה, אני ממש שמח להיות חלק מזה. הצילומים אמורים להתקיים בתחילת מאי, וככל שהבנתי, הם לא מושפעים מסגירת הערוץ ופתיחת התאגיד".
אתה בעד התאגיד?
"מאוד. עושה רושם שזה הולך להיות משהו מעניין, עם הרבה קולות, ותיקים וצעירים".
לא בא לך לשחק בסרט ישראלי?
"יש לי תשוקה גדולה לזה, לא פחות מהתשוקה שיש לי לשחק בהוליווד. זה משהו שעוד לא ממש עשיתי ברצינות, למעט תפקידים קטנים פה ושם.
"הקולנוע הישראלי של העשור האחרון עושה עבודה מעולה ופורצת דרך בעולם. רק לפני כמה ימים קראתי ב'וראייטי' ביקורת על הסרט האחרון של אבי נשר, וכתבו שם שנלי תגר וג'וי ריגר לא נופלות מהשחקניות של אלמודובר. אני חושב שהקולנוע הישראלי הוא כרטיס ביקור מעולה לשחקנים ישראלים".
בעוד שנה וחצי תהיה בן 40. מה תאחל לעצמך?
"עם כל המשברים שעברתי בשנים האחרונות, נראה לי שהקדמתי את משבר גיל 40. בסך הכל אני מאוד מרוצה ומאושר מהמקום שבו אני נמצא מקצועית. יש לי קריירה מגוונת, ואני מרגיש שהמעבר לגשר והעובדה שאני פרילנסר יפתחו לי הרבה מאוד אופציות.
"יש רק גיזרה אחת שלא מטופלת כהלכה ואני עובד על זה, בין השאר עם הפסיכולוג שלי - וזאת הזוגיות. במשך יותר מדי שנים הייתי נשוי לעבודה ולקריירה, ולא היתה לי שום זוגיות, למרות שאני טיפוס רומנטי שכותב שירים. במשך שנים לא הפריע לי שאני לבד ונהניתי מהצמיחה של הקריירה שלי והיה איזשהו שלב שהתחלתי לחשוב על זה יותר ברצינות.
"בערך לפני ארבע שנים, אחרי שכל כך הרבה אנשים אמרו לי 'איך אתה לבד?', התחלתי להרגיש שאני צריך לדבר על זה במסגרת הטיפול שהתחלתי לעבור. באמת נפתחתי לאפשרויות. אני מדבר עם חברים על בחורות, פוקח עיניים, מסתכל מסביב. לפני שנתיים הגיעה זוגיות (עם השחקנית אלה רוזנצווייג; י"א), אבל היא לא היתה מספיק מדויקת לשנינו. לא מזמן נפרדנו, באהבה ובהבנה, אחרי שהגענו למסקנה שזה לא זה.
"כרגע טוב לי עם הלבד, למרות שאני שואף להקים משפחה ולעשות ילדים. אני מקווה שהזוגיות הבאה תהיה יותר בשלה ומדויקת. לראשונה בחיים, אני מרגיש מאוזן בין הקריירה לחיי האישיים, ומבין שאת הדרמה ואת היצרים צריך להשאיר למצלמה ולבמה. בחיים אני שואף לשקט, למתינות ולשפיות. אני מרגיש שאני מתקרב לשם, ואין לי ספק שגם הזוגיות הנכונה תגיע. זו יכולה להיות מתנה נהדרת לגיל 40".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו