קשה שלא לשבת מול לאורה ריבלין ומייד לחשוב על ליאורה, אולי הדמות הכי מפורסמת שגילמה בקריירה שלה. למרות שחלפו 34 שנים מאז שדיירי רחוב ויטק 9 חדרו לחייהם של דורות, ריבלין כמעט לא השתנתה. זו רק תסרוקת התלתלים הקופצנית והמפורסמת שהתכווצה קצת, וגם גזרתה ("גיליתי את היוגה לפני כמה שנים"), ויחד הם מטשטשים את העובדה שריבלין חגגה לאחרונה יום הולדת 72.
אבל להבדיל מליאורה הטלוויזיונית, הנוירוטית והדעתנית, שהתגוררה בשכנות לחנה, לתיקי ולקוזילביץ', לאורה של המציאות שונה לגמרי. היא מדברת לאט, שותקת ממושכות לפני שהיא משיבה, בוררת כל מילה בקפידה, לא מתחברת לתל אביב, אלרגית לבתי קפה, ובאופן עקרוני מסוגלת לשבת בביתה המרווח שבהרצליה פיתוח במשך ימים רצופים בלי לצאת החוצה.
"אני לא אשת חברה", היא אומרת תוך נשיפת עשן סיגריות, שאותן חזרה לעשן למרות המחלה ההיא, שפקדה אותה לפני 16 שנים. "תל אביב מעייפת אותי, אני בעיקר מרגישה בה כמו סוג של עלה נידף. בכל פעם שאני נכנסת לעיר שלא לצורך חזרות או הצגה, אני מרגישה קצת כמו בהתקף חרדה, לא נושמת ומתעייפת. עם השנים למדתי שאני זקוקה לשקט הזה, טוב לי איתו. יש לי את הבמה, ושם האנרגיות באות לידי ביטוי".
ומה עם פריקת מטען רגשי בפני חברים בבית קפה?
"יש לי חברות וידידים, ואני אוהבת לשבת אחד על אחד. ויש לי את בן זוגי, את הילדים, את הנכדים, וגם את השדות והים. קצת לפני שחגגתי יום הולדת 40, הבת שלי נינה (קוטלר; י"א) הביאה לי במתנה מחברת עם כריכה עבה שחורה. אם ילד מביא לך משהו, אתה לוקח את זה ברצינות. אז התחלתי לכתוב שם, בהתחלה במשפטים של קצרנות, קצוות של מחשבות שחלפו בי. כאילו בסתר, בהיחבא, משהו גנוב.
"זה משהו שנתן סוג של קצב לכתיבה. התלבטויות של חיים, חלומות אישיים ומקצועיים, על דמויות שגילמתי, על חלומות, על קונפליקטים עם במאים. גם על מנהלי תיאטרון - שזה מעצבן, מה הם נכנסים לי גם לחלומות?
"עם השנים נהיו 18 מחברות עבות ו־30 קובצי מחשב. אני כותבת בבוקר, איך שאני קמה, אבל לאו דווקא. אפילו לא מחשבות, רק שורות שאני חולמת, הבזקים של תמונות, חצאי קריקטורות מאוד אנושיות, ודמויות. וזה מעורר עוד חיים, כמו פלג מים שמפלס לעצמו פתאום נתיב ומתחבר לעוד. יש בזה גם משהו מנקה, שמאפשר לפרוש את עצמך ולהתבונן פחות בפחד".
• • •
לפני חמש שנים היא פתחה את כל המחברות והקבצים, הוציאה 14 שירים, והפכה אותם, בעידוד בנה, המוסיקאי שאול בסר, למופע להקה "אישה נוסעת", יחד עם חמישה נגנים. השירים שכתבה מבוססים על חלומות וקטעי קישור קברטיים, שקשורים לסיפורים מחייה ומהעמידה על הבמה.
כבר שנתיים שהיא רצה עם ההפקה העצמאית מבמה לבמה ברחבי הארץ, זוכה לשבחי המבקרים והקהל. הצופים מזהים במופע את עצמם - הקשר של האמא עם הבן, הכעסים, ההתפייסות, חלומות על בעל שבוגד באשתו ומתחיל לתפור צעיפים, הורים שהתכווצו לשטרות בארנק, מכתב התאבדות עליז משחקנית צעירה, סבתא שהנכד שהיא שומרת עליו נופל לה פעמיים בשעה (לא לגמרי במקרה), מלחמות בקיץ וחלומות בהקיץ. בימים אלו היא בשלבים אחרונים לקראת הוצאת האלבום של שירי המופע.
"כשכתבתי את המופע גיליתי שמעבר לכל מיני חיבוטי נפש והרבה שטויות שעשיתי כי קראתי כל כך לא נכון את המציאות ואת 'המפה', הפחדים שלטו בהרבה מחוזות ובחירות שעשיתי, עד שזה מפתיע אותי איך בכלל משהו הצליח לי. כנראה זה חלק מההוויה שלי. פסיכולוגית אמרה לי שבכולנו יש יצר חיים ויצר מוות, והיצירה הרבה פעמים קשורה דווקא ליצר המוות.
"בשנים האחרונות, אולי אחרי שחליתי בסרטן השד לפני 16 שנים, משהו בי משחרר ומאפשר יותר. בכל אופן, גיליתי בתוך החומר רישומים של סיפורים ודמויות, שלמרות שהיו דמיוניות, הן בעצם סוג של תעודת זהות שלי בעולם ובמדינה הזאת. ונהייתה הרפתקה חדשה, שלא הכרתי.
"בחיים לא חלמתי לעשות ערב כזה, ואני חושבת שעם הגיל אולי לומדים להיות יותר קשובים לעצמך, להיפגש עם עצמך, למה שהחיים מציעים על הדרך. ופתאום נהייתה לנו להקה של נגנים יוצאים מן הכלל, ויצאנו לנדוד בארץ".
אחרי שנים שאת נדחסת להסעות של שחקנים שחורשות את הארץ, איך זה פתאום לנסוע בהסעה של מוסיקאים?
"כאילו מאוד דומה, אבל הרבה יותר עני ועצמאי. בוואן של שחקנים אוספים אותך, ואתה יודע שיהיו חדרי איפור וקפה וקהל ושכר. אנחנו נוסעים ברכבים שלנו, אני מביאה כל מיני מאכלים, ובאופן כללי, הכל עצמאי. השיווק, הפרסום, לוודא שיש קהל ששמע על המופע, לסחוב ציוד, פייסבוק, ובכל פעם מגלים עוד אפשרויות. באיזשהו אופן זה קצת שוחק, אבל הסיפוק ענק".
בגילך לא בא לך לשבת בתיאטרון עם משכורת קבועה ותפקידים בטוחים?
"לפעמים בהחלט יש לי מין חלום למשהו ברור, בטוח ויציב בקריירה. הייתי רוצה שמישהו יעמוד מאחוריי וייתן לי ביטחון, עצה טובה, חום. אולי יש בי את הצורך הזה בגלל שאיבדתי את אבי ממש בגיל העשרה. אבל עם השנים, אימנתי את עצמי להיות האבא של עצמי.
"בסך הכל, בעשרים השנים הראשונות של הקריירה שלי השתתפתי בהקמת 'במת השחקנים', שהיתה אנסמבל, וגם בתיאטרון חיפה. ויש בי משהו שנטמע כחברה בצוות בכל הפקה שאהיה. מצד שני, ודווקא בגלל שהייתי במקומות האלה, מלחיץ אותי להיות היום בלהקה ולהיכנס לחשבונאות של מי קיבל מה יותר ממני או פחות ממני. אני מרגישה שזה היה אוכל אצלי כל חלקה טובה. אני גם לא מאמינה בעצמי עד כדי כך, ואת החששות האלה הייתי משליכה על מנהלי התיאטראות.
"חוץ מזה, כנראה המקום הלא בטוח, האיום שכל תפקיד הוא האחרון בקריירה שלי והרעב לעשייה מתמדת, הולידו פרויקטים שאולי לא היו קורים אצלי אחרת. כמו כתיבת המחזות 'תמרה' שעלה ב'הבימה', 'כוונות טובות' שעלה בהרצליה, ההצגה המשותפת עם נינה, הבת שלי, שרצה בתיאטרון חיפה כבר חמש שנים, וכמובן ההופעה והאלבום של 'אישה נוסעת'".
• • •
בימים אלו היא קופצת לעוד אתגר מקצועי, במים זרים וקרים, ולראשונה בקריירה מובילה על כתפיה את ההצגה "בישראל ובחזרה" של תיאטרון היידישפיל, המבוססת על סיפור החיים של המשוררת היידית קדיה מולודובסקי.
"הרבה שנים שאני רוצה לשחק ביידיש, השפה שסבתא שלי היתה מדברת בבית והדרך של ההורים שלי לדבר מעל לראש שלי, כדי שלא אבין. בעבר ידעתי קצת יידיש, אבל עם השנים זה די נשכח.
"לא פעם אמרתי לשמוליק עצמון (שהקים את היידישפיל; י"א) ולששי קשת (המנהל הנוכחי), שאשמח להשתתף בהפקה ביידיש. זו שפה נפלאה ומוסיקלית, שמגלמת בתוכה את כל המורכבות וההישרדות והאירוניה והתחכום היהודי.
"כשצילמנו את זה אמרו לנו שהחיים שלנו ישתנו, אבל אף אחד מאיתנו לא העריך שזה יהפוך למה שזה הפך להיות". "קרובים קרובים"
"יום אחד ששי התקשר עם ההצעה המפתה להשתתף בהצגה, שכתבה ומביימת חגית רכבי ניקוליבסקי. הסיפור של קדיה, ילידת סוף המאה הקודמת, שדיברה שש שפות ונלחמה כדי לשמר את השפה היידית כנגד כל הסיכויים, ריתק אותי. היא היתה משוררת יוצאת מן הכלל, ולא רק בשירי הילדים, שזכו לתרגומים הנפלאים של אלתרמן ולאה גולדברג. בעיניי היא משוררת היידיש הגדולה מכולם.
"היא היתה סוציאליסטית, היגרה לארה"ב לפני מלחמת העולם השנייה, הקימה עיתון ביידיש, אבל היה לה קשה עם התרבות הקפיטליסטית של החברה היהודית שם, וכשהזמינו אותה לביקור בארץ ישראל היא מאוד התלהבה מהמדינה. אחרי שהציעו לה במפא"י להקים עיתון ביידיש, היא החליטה להשתקע בארץ. אבל לאט־לאט הוא התחיל להתמלא באג'נדה פוליטית ועסקנית, וכל השירה והספרות שהיו יקרות לליבה נדחקו הצידה. האכזבה שלה היתה מרה, היא החליטה לחזור לארה"ב, הקימה מחדש את העיתון, והמשיכה לכתוב טקסטים ביידיש עד זקנתה. אני מאוד מעריכה את המלחמה התרבותית שלה כנגד כל הסיכויים. בייחוד היום".
נראה שמלחמות תרבות זה משהו שלא מרפה מאיתנו.
"כשהקימו את המדינה הכחידו את כל התרבות שהגיעה לכאן, גם המזרחית וגם של יהדות אירופה, כדי לייצר את הישראלי החדש, הצבר, ולחזק את העברית. אסרו לדבר ביידיש ודחקו הצידה את התרבות המזרחית, ובשני המקרים עשו עוול נוראי לתרבות הישראלית ולגנום הישראלי. זה גם משליך לסוג השחצנות ולקיצוניות ולמשיחיות, שאין לה שום קשר ליהדות.
"אני בטוחה שיש מה לתקן, אבל אין לזה שום קשר לסוג ההתלהמות והשסע שמירי רגב מעוררת, שלא קשורים לתרבות ובטח לא לאמנות. מה לעשות שאמנות טובה מעוררת ויכוח ודיון, מערערת כל מה שנחשב קדוש ובלתי ניתן לערעור. ככה זה היה תמיד וככה זה יהיה תמיד, גם אם היא תעשה שמיניות באוויר".
יש אמנים שחושבים שזה דווקא טוב שהיא מנערת את השטיחים.
"בוא נעשה סדר בדברים: הכעס של אמנים רבים על מירי רגב זה לא על המחשבות שלה או על מהלכים כאלה ואחרים שהיא רוצה לעשות. מותר לה להחזיק בכל מיני דעות ומותר לה לשאוף לבצע תיקונים ושינויים, שלחלקם אולי יש מקום. הכעס הגדול עליה הוא על השליפות, על הכיוון לתרבות פופוליסטית, על חוסר היכרות אמיתית עם הנתונים, עם השטח, ועד כמה חשוב שיהיה חופש ביטוי עם חופש המימון.
"המלחמה הגדולה צריכה להיות להגדיל את תקציב התרבות לאחוז אחד מהתקציב הכללי. אני הכי בעד להקצות תקציבים לתיאטראות יוצרים בפריפריה. אחרי הכל, אני בעצמי הייתי שותפה בניהול תיאטרון הרצליה לצד בעלי, גדליה בסר, וחנה מרון. תיאטרון יוצר בעיר מייצר עוד חיים בקהילה. זה משהו שצריך להיבנות עם הרבה מחשבה, ולא בשליפות של שירה בציבור וזמרים שיעשו שמח. לצערי, אני לא מזהה אצל מירי רגב את הידע ואת העומק לעשות דברים בצורה רצינית".
ואולי אלה האמנים שמנותקים ורואים רק את עצמם?
"איך אתה יכול להגיד? הרי אנחנו מגיעים לכל מקום מדי יום. אנחנו נוסעים לקריית שמונה ולאילת, דרך קיבוצים ומושבים. אנחנו מרגישים את פעימת הלב התרבותית של הקהל ופוגשים את הקהל בירוחם ובירושלים ובחצור הגלילית. אנחנו האחרונים להיות מנותקים מהעם. גם היצירה היא סוג של חיכוך והתבוננות באנשים ובעצמנו.
"שרת התרבות רוצה לדעת מה העם רוצה לצרוך? שתפנה אלינו! שתדבר איתנו, שתחשוב יחד איתנו. היא אמורה לעבוד איתנו".
• • •
קריירת המשחק של ריבלין, בת הזקונים במשפחתה, החלה כשהיתה בת 13. ידיעה שפורסמה בעיתון היומי על אודישנים להצגה חדשה שבה מחפשים ילדה בתיאטרון הבימה משכה את תשומת ליבה, והיא ניגשה למבחנים, ללא ידיעת הוריה, והתקבלה להצגה "חזיונות סימון משאר" של ברכט.
"מעולם לא הייתי שחקנית בבית, וגם לא בבית הספר שבו למדתי ברמת גן. אבל כשראיתי את המודעה הזאת עליתי על אוטובוס ונסעתי לבחינה, בלי לחשוב על זה יותר מדי. דיקלמתי לבוחנים את פרק א' בישעיהו. פעם למדו בעל פה את פרקי התנ"ך, ואני אהבתי את זה. נדמה לי, אגב, שהיום כבר לא, וחבל. כנראה הקרנתי סוג של ביטחון עצמי והודיעו לי שהתקבלתי. רק אז סיפרתי להוריי".
בגיל 15 איבדה את אביה, שהיה בן 56. "היה לו אירוע מוחי שנתיים קודם לכן, שהוא התאושש ממנו בכוח רצון אדיר, ואז הגיע השבץ. השנתיים האלו היו מאוד ארוכות וקשות, ומאוד שינו אותו ואותי. היה לו קשה עם עצמו וקשה איתנו. הוא נפטר די בפתאומיות, ואנשים שהיו לידי אמרו שנראיתי בשוק.
"אבל בתוכי הרגשתי הקלה במשהו, כאילו קיבלתי את חיי בחזרה, כי השנתיים האלו היו קשות מנשוא, עד שלרגעים הרגשתי שדעתי משתבשת.
"אחרי שנה התחלתי להתגעגע אליו ולחלום חלומות. אני חושבת שבמשך הרבה מאוד שנים חיפשתי אותו בכל מיני דמויות שהיו בחיי. לשווא. יש הרבה מה לכתוב עליו. מגיל 10 פירנס את כל משפחתו. היה הבכור. ותאר לך, נולדו שם 22 ילדים.
"אני שמחה עם כל דבר שקיבלתי ממנו - אהבת אדם, ראיית האנשים שסביבו ומחויבות חברתית, שזה משהו שהוא קצת built in, ולא תמיד לטובה".
את לימודי המשחק השלימה ריבלין בגיל 22 באקדמיה לתיאטרון בלונדון, ועם שובה לארץ השתתפה בהצגות תיאטרון רבות דוגמת "חפץ" של חנוך לוין, "נפש יהודי", "פלשתינית", "שלוש אחיות", "השחף", "גן הדובדבנים", "השיבה למדבר", "סטריפטיז אחרון", "העלמה והמוות" ו"לילה טוב, אמא".
הרזומה שלה כולל זכייה בפרסי הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון, מעורבות בהקמת תיאטרון הרצליה, שנסגר אחרי עשר שנות פעילות, וכמובן, "קרובים קרובים" ("כשצילמנו את זה המפיקים אמרו לנו שהחיים שלנו ישתנו, אבל אף אחד מאיתנו לא העריך שזה יהפוך להיות מה שזה הפך להיות").
עם בעלה לשעבר, השחקן עודד קוטלר. "לא בער לי להיות סבתא" // צילום: משה שי
בגיל 22 התחתנה עם עודד קוטלר, שלו היתה נשואה במשך שמונה שנים, והביאה איתו לעולם את התאומים אמנון ונינה (45). לאחר גירושיהם הכירה את גדליה בסר וילדה את בנה שאול (37). לפני ארבע שנים החליטה למסד את הזוגיות עם בסר בחתונה בקפריסין.
"למה חיכינו? אולי כי שנים הרגשנו קצת כמו זוג אסור. כשהכרנו הייתי כבר עם הילדים שלי, והיתה לי תחושה שעשיתי משהו לא בסדר בזה שהלכתי אחרי ליבי. אחרי שנים התחשק לי פתאום לציין את זה בלי חגיגה גדולה, אז עלינו על מטוס והגענו עם עוד זוגות צעירים מכל העולם לקפריסין".
איזו סבתא את?
"לא בער לי להיות סבתא. מאוד נהניתי לבלות עם הילדים בבגרותם, לנסוע איתם, לשוחח. אבל הנכדים מגיעים, וזה עונג גדול. אני אוהבת להיות עם ששת הנכדים שלי (בני 13, 12, 11, 6, 6 ו־4; י"א), אבל אני מודה שאני לא תורמת כמו שהייתי רוצה. אני עובדת הרבה, ובטח לא נותנת עזרה ענקית. אני אוהבת לבלות איתם, בעיקר בלי ההורים שלהם. לטייל בטבע. לפני שנה לקחתי את הנכדים הגדולים למצפה רמון לשלושה ימים, ועשינו טיולי ג'יפים.
"גני שעשועים קצת מכניסים אותי לחרדה ולבדידות. אני אוהבת לשחק במשחקים דמיוניים עם דמויות דמיוניות ושפה דמיונית. אני שונאת משחקים רגילים, ובעיקר משחקי חשיבה ומשחקי קופסה".
למה?
"אולי זה התחיל כשאמנון ונינה היו קטנים ומצאתי את עצמי משחקת סימולטנית בשני משחקים שונים, כי הם לא הסכימו לשחק יחד באותו משחק. וגם כי אני מזהה את התחרותיות שלי ומתביישת בה, ואז אני מפסידה בכוונה. אז מה הטעם?"
את עובדת בצמוד עם נינה בתיאטרון ועם שאול במופע שלך. לא פחדת לערבב משפחה ועבודה?
"החברוּת, ההכלה והערבות שיש בינינו, ובעיקר ביניהם, הן משהו שזכיתי בו. העבודה איתם איפשרה לי ללמוד לתת להם ולעצמי עוד ספייס. האמת שפה אפשר להמשיך את האימרה 'מכל מלמדיי השכלתי, ועוד יותר מתלמידיי, והכי הרבה מילדיי'. למדתי בעיקר לא לנסות להעביר אליהם את החששות והפגמים שבי. אני לא תמיד מצליחה. צריכה להזכיר לעצמי: הפוסל, במומו פוסל".
• • •
לפני 16 שנים התמודדה ריבלין עם מחלת הסרטן. "גיליתי את הגוש בחזה, במישוש אגבי. אני זוכרת שהגילוי, והזמן עד שמתחילים הטיפולים, היו החלק הכי קשה. המוות חי לנגד עיניך, והפחד הוא בתוך הגוף. אין שינה, אין נחמה, גם לא בדברים פשוטים כמו מקלחת טובה או כוס קפה טוב.
"יש בהלה, ולא רק הנפש נבהלת, גם הגוף נבהל, והוא מריע את הבהלה שלו ברעד, בדפיקות לב מואצות, בבכי פתאומי גם בלי שתרגיש עצב. כן הרגשתי שיש אהבה סביבי. חברות אמיצה. צבא שלם עמד מאחוריי. לא הלכתי לשום טיפול, לשום הקרנה או בדיקה, בלי ליווי של בן משפחה או חברה. והכל היה בירושלים. אחד הרופאים אמר: 'היית צריכה להיות כל כך חולה כדי לדעת שאוהבים אותך'.
"וגיליתי את המלאכים והמלאכיות, הרופאים והאחיות שיודעים שהם נוגעים בשביר ביותר. ועבדתי בכל התקופה הזו של הגילוי, שני ניתוחים, כימותרפיה והקרנות. חזרות והצגות של 'שיבה למדבר' בחאן, הצגה שקיבלה את כל הפרסים שאפשר.
"ומה למדתי? את התובנה הרגילה, שאנחנו כאן לזמן מוגבל, וגם זה נצח, ואפשר לתת גז בנינוחות ולהסתכל סביב ולכעוס ולכאוב ולאהוב קצת יותר. אפשר לראות שיש שמיים כחולים ופריחת יסמין והדרים וילדים ונכדים.
"אבל מאז העולם נהיה יותר נורא. וכשאני קוראת ביומנים שלי, אני מרגישה איך כל זה מתערב בתוך ההוויה שלי, ואיזה סוג של עיוות זה חורט בנשמה. אז אני מעריכה, אבל מוטרדת. מאוד מאוד מוטרדת, ורוצה שיהיה פה שקט וטוב, בזמן שהכל קפוא ולא זז. וזה מכעיס. מפוצץ כל יום, כל יום. ועצוב. עצוב לי מאוד".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו