נישקתי בחורה

ראן, מי־רן, ראן: המרחק בין היציאה מהחניון של כיכר הבימה ועד הכניסה לבית הקפה שבו קבענו הוא בקושי עשרה מטרים, אבל למי־רן מנקס נדרשו בערך עשר דקות לעשות אותו. כשהיא סוחבת איתה תיק ורצועה שמחוברת לכלב דודו, ניסתה לפלס את צעדיה בין עשרות ילדים בחולצות של הצופים. כולם, בלי יוצא מהכלל, זיהו אותה מהתפקיד שעשתה בסידרה "תאג"ד" ודרשו סלפי - גם במחיר של לדרוך לכלב על הזנב.

"לא היה לי מושג שזה קורה, זו פעם ראשונה שאני חווה את זה, כי לא הייתי בארץ כשהסידרה עלתה לאוויר", היא מודה בתדהמה ומתיישבת בסופו של דבר ליד השולחן, פושטת את המעיל ומרגיעה את הכלב מהחוויה האינטנסיבית שעברו לפני רגע.

"קוראים לו דודו כי הוא כלב נורא אנושי, אז מתאים לו לקבל שם אנושי", היא מסבירה ומארגנת קערת מים להולך על ארבע שמתיישב מתחתיה. "בכל פעם שהוא רואה אנשים מתחבקים או סתם מדברים, הוא מייד רץ אליהם. דודו אוהב להיות איפה שיש אינטראקציה של אנשים ואהבה. באמת, הוא אוהב אהבה, זה מטורף".

מנקס, 27, מצאה לעצמה את החיים הנכונים, והם מלאים באהבה. "חד־משמעית זה בגלל 'תאג"ד', זה לא היה קודם", היא מבהירה ומייחסת את ההערצה לסידרת הדרמה הפופולרית. "שמנו את כל הלב בדבר הזה, אבל אני לא חושבת שמישהו מאיתנו שיער שזה יגיע למימדים של שבירת שיאים ב־VOD וכאלה". עונה שנייה כבר מתוכננת, אך הצילומים לא צפויים להתחיל בקרוב.

מי־רן מגלמת שם את אוריאן, חיילת־תצפיתנית לסבית. "הבאתי לדמות קשיחות. בתכלס, ביומיום שלי אני נורא חמודה וכיפית. כשמשהו בא לי לא בטוב, אני יודעת לטפל בדברים באופן ענייני, קונקרטי וקריר. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה די נראה כמו אוריאן ברגעים האפלים שלה".

עוד קודם שיחקה בסידרת הנוער "שוברי גלים" והשתתפה בתוכנית "הבנים והבנות" בערוץ הילדים. לאחרונה עשתה תפקידי אורח ב"אורי ואלה" ובעונה החדשה של "החברים של נאור" והגישה את "חדשות הבידור". במקביל היא מגישה פינה בתוכנית "הצינור" של ערוץ 10. היא גם הפרזנטורית החדשה של "זיפ", וצפויה לשחק בסידרה חדשה בערוץ 10 ובפרויקט חדש עבור ערוץ הילדים של yes. או כמו שהגדירה אותה אשת יחסי הציבור שלה: הפרצוף הזה שכולם כל הזמן רואים, ואף אחד לא זוכר מהיכן.

מי־רן מדגמנת היום לסוכנות יולי. בחצי השנה האחרונה היתה על הקו תל־אביב־ברצלונה, בעקבות הצעות עבודה בדוגמנות, וגם כיכבה בפרסומת חג המולד של חברת האופנה הבינלאומית דזיגואל.

"זו היתה פרסומת ממש מגניבה. קונספט סופר־ליברלי של איך מפתיעים אחד את השני עם מתנות חג המולד. שיחקתי לסבית שחברתה מציעה לה לעבור לגור יחד. מאז אני עובדת איתם באופן קבוע, ועם עוד כמה חברות ספרדיות מקומיות. אני לא מספיק גבוהה כדי להיות דוגמנית מסלול, אז אני עושה את כל השאר - ביוטי ופשן.

"זה מקרי לחלוטין שקיבלתי שני תפקידי לסבית בזה אחר זה", היא ממהרת להתנער מטייפקאסט אפשרי. "אני חושבת שהבחירה של הבמאי ציון רובין להציג ב'תאג"ד' דמויות לסביות היא בחירה גאונית ומרעננת, וגם התגובות מדהימות.

"היו בנות ממש מקסימות שהתחילו איתי בפייסבוק, זה היה מאוד מחמיא, אבל הסברתי להן שאני לא בקטע. המון בנות מספרות לי שהן החליטו לצאת מהארון אחרי הצפייה בסידרה. אני חושבת שהסידרה נתנה פתח וחופש לבני נוער, חיילים וחיילות, להיות מה שהם באמת, וזה דבר מדהים ומבורך. לעונג לי. ההורים שלי ראו את הסידרה, והם ממש נהנו וממש לא אכפת להם שהתנשקתי עם שירה (השחקנית שירה נאור; נ"ו)".

1.72 מ' של גוף רזה, שיער מסודר בקפידה, איפור עדין ועיניים ירוקות שממגנטות אליהן מבטים. היא מנסה להיות נחמדה לכל מי שפותח איתה בשיחה או סתם מבקש ללטף את הכלב. "האנשים בברצלונה נורא חברותיים, לכן זה הרגיש לי כמו בבית", היא מעדכנת, "יש שם אחלה וייב, וכולם פתוחים כזה ורוצים לעזור לך.

"זה לא מרגיש לי כמו צעד יוצא דופן, במיוחד בתחום חובק עולם כמו הדוגמנות. וברגע שזה מתניע אז זה מתניע, מטיילים רגע בעולם, וזה אחלה. אני תמיד לוקחת בחשבון שזו בסך הכל עוד תקופה בחיים".

בתום שהות של כמה חודשים בברצלונה, פינו היא ובן הזוג רום ברנע את דירתם בברצלונה והתמקמו מחדש בבית השייך למשפחתו במושב במרכז הארץ. כרגע הם כאן, אבל ממש לא פוסלים מעבר אפשרי נוסף, אם הקריירה תוביל לשם.

*    *    *

למה "מי־רן", אתם שואלים את עצמכם? "אמא שלי המציאה את השם הזה, מי שמחה, כי היה לה חשוב שיהיה לי שם מקורי עם משמעות".

היא נולדה וגדלה בחיפה, אחות בכורה לגילי בת ה־24 ולשירלי בת ה־16. "הייתי ילדה מאוד ביישנית, מאוד חסרת ביטחון", היא מעידה על עצמה, "הרגשתי תמיד קטנה ונעלמת. רזה נורא. תלמידה בינונית כזאת".

אביה אבי עובד בהייטק ("מנכ"ל כזה של משהו של שבבים, זה רחוק אלפי שנות אור מהעולם שלי"), אמא אתי מרצה לשפה העברית באוניברסיטה. "היא מוסיקאית־על לא מוכרת, מנגנת במלא כלים, וגם היתה לה הצגה בתיאטרון עכו לפני כמה שנים. עכשיו היא התחילה ללמוד עיצוב פנים. אמא שלי עפה על החיים שלה ומגשימה חלומות".

חוויית התיכון הראשונה שלה היתה מכוננת. "הייתי עדיין בתודעה של הילדה הקטנה, השטוחה והרזה מהיסודי, עד שיום אחד בהפסקה ניגשה אלי אחת הילדות המקובלות ואמרה שהחתיך של השכבה מאוהב בי. אני בכיתה ז', בחיים לא דיברתי עם הבן אדם, איך יכול להיות שהוא מאוהב בי? והיא כזה, 'רוצה להיות חברה שלו?'. עניתי שלא, ומאותו רגע התחיל עלי טרור בבית הספר.

"הבחור הזה גייס את כל החברים שלו מהשכבה, ולאן שלא הלכתי הם סיננו לעברי 'סנובית'. זה הלך והסלים. ניסיתי כזה לדבר איתם, אבל אף אחד לא שם עלי. ואז ביום שישי אחד כשכל בית הספר - מכיתות ז' עד י"ב - מסיים באותה שעה וכולם עולים יחד את רחוב וודג'ווד כדי לתפוס אוטובוסים הביתה, אני רואה שלאורך כל הרחוב נכתב 'מי־רן הזונה' עם ספריי צבע או גיר", היא משחזרת בקול שבור, "על הפחים כתבו 'הבית של מי־רן הסנובית' ועל הספסלים 'כאן ישנה מי־רן'. מה זה השקיעו. גייסו המון אנשים בשביל זה, ואני נשברתי.

"זה לא נראה לי הגיוני שאנשים יכולים להיות כל כך רעים. הם לא מכירים אותי, הרי מעולם לא החלפתי מילה עם אף אחד מהאנשים האלה. איך הם מסוגלים להתנהג ככה? רגשית, זה היה קשה ונורא מדכא לגלות שאנשים יכולים לשנוא אותי על כלום".

מה למדת על עצמך מהחוויה הזאת?

"זה הרגע שבו הבנתי כמה אני יפה. לפני זה היו מחמיאים לי על המראה, אבל לא ידעתי להכיל את זה כי לא זיהיתי את היופי הזה בעצמי. כשדיברתי עם אמא והחברות, הן אמרו לי: בנות שיש להן פרצוף סבבה והן ביישניות, לרוב זה מתפרש כאילו הן סנוביות. ואני כזה, אז ככה העולם עובד? איזה באסה. בערך מאותה נקודה לקחתי על עצמי את המשימה להוכיח לאנושות שבנות עם פרצוף יפה הן לא בהכרח סנוביות ויכולות להיות ממש חמודות וממש סבבה.

"עברתי את הנעורים שלי בשלום. זו תקופה שהיתה קצת יותר דארקית, לשבת בחדר, לשמוע מוסיקה עצובה, ממש אהבתי את פורטיסהד". אבל עם כל הכבוד למרד הנעורים, את מרבית הזמן הקדישה לתנועת הצופים, היתה חניכה בולטת והמשיכה להדרכה, הלכה לחוגי מוסיקה ובילתה עם אחותה בבית סודי שבנו בחורשה מרפסודות עץ.

"בתור ילדה בכלל לא האמנתי שאני יכולה לעשות דברים מסוימים. לימדו אותי שחוגים של כדורגל וכדורסל הם יותר גבריים. אז הלכתי לשיר במקהלה של בית הספר, למדתי אורגנית ופסנתר והייתי שנה בחוג ג'אז כי זה דברים של בנות. היום אני מבינה שההבדל היחיד בין גברים לנשים הוא היכולת ללדת.

"אם כילדה היתה לי את התודעה שלי היום, אז סביר להניח שהחיים שלי היו נראים אחרת. הייתי פועלת מתוך יותר ביטחון ומשיגה דברים מעבר. לא הייתי הולכת על תחביבים שהם אובייס לילדה. דוגמנות, למשל, זה הכי אובייס".

בתיכון בחרה במגמת תיאטרון, וכשניסו לגייס אותה לסוכנות דוגמנות מקומית, הגיבה בשלילה מוחלטת. "הייתי מין סמי־טום־בוי, ילדת צופים, הכי ערכית, אז מה פתאום שאלך לדגמן?". לקח לה יותר משנה להרים את הטלפון ולחייג למספר שעל כרטיס הביקור שנציג הסוכנות השאיר אצלה. "פתאום זה התחיל לסקרן אותי. התעניינתי בצילום וחשבתי שזה יכול להיות מגניב לראות עולם, לעשות כסף ולפגוש אנשים".

אחרי שירות צבאי כעוזרת משפטית ביחידת בתי המשפט של יו"ש וכמה חודשי דוגמנות בארץ, עלתה על מטוס ונחתה בלונדון. "בחורה בת 20 שעוברת לגור ולעבוד בחו"ל זה לא קל, וזה לא שטיילתי הרבה וראיתי עולם בצעירותי. עברתי ממש בית ספר לאיך מסתדרים בעולם. נזרקתי למים. שכרתי דירה, נפגשתי עם סוכנות גדולה והתחלתי את מסלול הדוגמניות הרגיל של אודישנים, פגישות עם צלמים, מפגשים עם לקוחות ולהתאפר כל יום. והיום, איפה שלא תזרוק אותי בעולם, אני אסתדר בזכות החוויה ההיא.

"לפגישה הראשונה הגעתי בג'ינס וטי־שירט, אז אחת הבוּקריות לקחה אותי לשיחת הבהרה. 'כשאת הולכת לפגוש לקוחות וצלמים, כדאי שתהיי לבושה כמו שצריך'. כאילו קחי את האידיאולוגיות שלך מהצופים ותדחפי אותן את יודעת לאיפה. הן יצאו איתי למסע שופינג בלונדון, וזו היתה חוויה מוזרה. קניתי עם הבנות מהסוכנות בגדים, שבסופו של דבר לא לבשתי. לקחו אותי לחנות איפור ולימדו אותי להתאפר. אף פעם לא השקעתי בנִראות שלי, אז במובן הזה קיבלתי בוקס למציאות והחלטתי למנף את זה.

"אני נורא לא מתערבבת עם דוגמניות אחרות ויחצנים. אף פעם לא הייתי בסיטואציות האלו שתמיד מדביקים על עולם הדוגמנות. בתכלס אני די חננה, לא ביליתי בחיי לילה מטורפים, יציאות וסמים, ואף פעם לא הייתי בלופ הזה".

כמעט שנה התגוררה בלונדון. לאחר מכן חזרה לישראל, שבה ללונדון, ומשם נדדה לתקופות קצרות בגרמניה ובאיטליה. "כל הסיבוב הרגיל של הדוגמניות", היא מסכמת. בשלב מסוים נרשמה ללימודי רפואה סינית באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל המשיכה לחפש את עצמה והחלה ללכת לאודישנים לתפקידי משחק.

"ממש סיפור קלאסי ונדוש של דוגמנית שרוצה להתפתח, לבחון מחדש את הגבולות ולראות מה עוד היא יכולה לעשות. וכמובן, הסיבה הרגילה, להוכיח לעצמי ולעולם שאני לא רק פרצוף יפה וכל הקלישאות הללו".

היא הגישה במשך כשנה ב"חדשות הבידור", על תקן המחליפה של ירדן הראל, אך לאחרונה החליטה שלא להמשיך לעונה החדשה של התוכנית ונפרדה ברגשות מעורבים. 

"לא התאים לי לעבוד עם תכנים כאלה", היא מודה. "כשמתעסקים בחיים של אנשים אחרים, צריך להיות בן אדם מאוד ספציפי כדי לרצות לעשות את זה. בכל פעם שהגשתי את זה הייתי בקונפליקט, ניסיתי להכניס לזה את הרוח שלי, אבל זה לא תמיד עבד".

*    *    *

כבר קרוב לשנתיים היא צמודה לשחקן רום ברנע - הבן של השחקנית איריס ("לגעת באושר") והאח הצעיר של השחקנים איתי ועומר. רום בן ה־27 הופיע עד היום בסדרות דוגמת "ילדי ראש הממשלה", "יומני החופש הגדול", "המדרשה" ו"גאליס".

"רום הוא יזם, איש עסקים, שחקן, איש טבע, נגר ואמן. והוא הפרטנר הכי מגניב וכיפי שיכולתי לבקש לכל ההרפתקאות שקורות לי עכשיו בחיים. יש משהו דומה מאוד ביצר ההרפתקנות שלנו, בערכים שאנחנו חולקים, באהבה שלנו לטבע וברצון לבחון כל הזמן מחדש את הגבולות שלנו.

"חוץ מזה שהוא מגיע מאחלה משפחה. אחלה שושלת. איריס היא שחקנית מצוינת ואישה מדהימה, עומר שחקן־על, גם איתי, גם רום, והאבא המדהים שלהם עומד מאחורה ומפקח על הכל כמו מלך. הם משפחה של אנשים חמים וטובי לב, שקיבלו אותי הכי באהבה".

עם בן הזוג, השחקן רום ברנע. אח של עומר, הבן של איריס // צילום מתוך אינסטגרם

לאחרונה העבירו רום ומי־רן כמה שבועות במחנה הפליטים סודאה, שבאי היווני קיוס. "רום התחיל לכתוב סרט שמתרחש במחנה פליטים, אז אמרנו, למה שלא ניסע לראות מה באמת קורה שם?" היא מעדכנת. "הגענו לשם, דרך ארגון מתנדבים Cherst, וגילינו באי הקטן הזה 2,000 פליטי מלחמה שמחכים לאישור בקשות המקלט שלהם באירופה, חלקם ממתינים כבר 11 חודשים באי.

"ראינו בעיקר פליטים מסוריה, שברחו מהמלחמה במטרה להתחיל חיים חדשים. גילינו אנשים כמונו, שהיו להם חיים מלאים, עבודה, משפחה וילדים, ועכשיו הם תקועים במחנות הזמניים אחרי מסעות בסירות גומי רעועות ויערות. הרגש הכי נפוץ במחנה הוא רגש הייאוש. האנשים לבביים ומקסימים, אבל יש תחושת ייאוש קשה, ואפשר להבין אותם.

"הרבה מהאנשים שם נכנסו לי ללב ברמה שאני לא יכולה לחכות לפגוש אותם שוב. למשל, משפחה בת שמונה נפשות מאפגניסטן, הורים ושישה ילדים, הבת הקטנה בת שנה וחצי, הגדול בן 12. ולמרות שהם לא מדברים אנגלית ולא ערבית, אלא רק פרסית, נרקמה בינינו מערכת יחסים מרגשת. 

"הסתובבתי הרבה עם הילדים, ורום בנה להם מדף גבוה באוהל כדי שהעכברים לא יאכלו להם את האוכל. הם ברחו מהטליבאן - אשר איימו על חייהם, לאחר שהרגו את בנם הבכור שלא הסכים להפוך לשאהיד - ושילמו הון תועפות למבריחים כדי לעלות על הסירות. למרות כל מה שהם עברו, המשפחה הזו כל הזמן מחייכת. דווקא באוהל הקטן והרטוב שלהם, פתאום הם מצאו איזה שקט זמני.

"צעירים סורים הכניסו אותנו לאוהל שלהם, ושתינו תה. סיפרנו שאנחנו מישראל, והם קיבלו אותנו באהבה. וכולם היו הכי מדהימים, אמרו שבחיים לא פגשו אנשים מישראל ולא האמינו שישראלים יכולים להיות חמודים. הצלחנו לשבור עוד מוסכמה. זה דבר שחוצה פוליטיקה וגבולות, כי מדובר בעבודה הומניטרית וביחסים אנושיים, חוויה משנה חיים. לדעתי הצלחנו להביא לשם קצת חמלה ואהבה, ואני מתכננת לחזור לשם בפעם השלישית".

מה עוד את ורום אוהבים לעשות יחד?

"לטייל בטבע למקורות מים, חולים על זה. אנחנו גם מתקלטים יחד, אפילו ניגנו מוסיקת טרופיקל־בייס במסיבות באיסלנד ובשווייץ. אנחנו אוהבים לשמוע דברים נורא אותנטיים עם השפעות אלקטרוניות, בעיקר מוסיקה ברזילאית וערבית, מוסיקה מזרחית ישנה, טורקית או מצרית. זה מאוד רקיד, מאוד מסיבתי.

"אנחנו אוהבים לרקוח יחד כל מיני דברים: משחות שיניים, מסיכות פנים, דאודורנטים טבעיים. למשל, את הבושם שלי, שאני משתמשת בו שנים, אני רוקחת בעצמי מחומרים ומשמנים טבעיים ולכן הוא נורא עדין. אין בן אדם שלא מגיב אליו, תגובות מטורפות, ותמיד מבקשים לקנות אותו ממני. ואני לא מוכנה. יש משהו אינטימי בבושם, וזה כיף שיש לי בושם עם ריח ייחודי שאין לאף אחד אחר.

"אני רוקחת כל מה שאני יכולה. אני לא מתיימרת להיות רוקחת מקצועית של קרם פנים, בשביל זה צריך לדעת כימיה וזה ממש לא הקטע שלי. אבל האינטרנט מפוצץ במידע, ומספיק שאני מערבבת שמן קוקוס וסוכר חום ועושה איתו פילינג עדין לפנים, אז אני רואה את האפקט.

"אני קוראת המון - תרכובות איך לעשות כל דבר, ביקורות וחוויות אישיות של אנשים - ובסוף מנסה את זה על עצמי. והכל מחומרים ביתיים כמו אבוקדו או שמן תפוזים. הפנים שלי מגיבות רע לתכשירים כימיים, הן אוהבות דברים טבעיים".

את לימודי הרפואה הסינית טרם השלימה, כי "בשנתיים האחרונות לא התאפשר לי להתייצב ארבע פעמים בשבוע ללימודים. אני יודעת לטפל, אבל בשביל להיות מוסמכת לדקור אותך אני צריכה להשלים עוד כמה קורסים. הרפואה הסינית יכולה להעניק איכות חיים ולשפר הרבה מאוד בעיות שיש לאנשים ושהם לא מצליחים להיפטר מהן הרבה מאוד שנים. כאב ראש, כאב גב, בעיות שקשורות לבטן או לאיברים פנימיים, בעיות עור. זה מאוד שונה מהרפואה המערבית, שכבודה במקומו מונח. לדעתי הכי טוב לשלב".

*    *    *

כבר שמונה שנים היא מתרגלת יוגה, ועם הזמן פיתחה לעצמה שיגרת בוקר מיוחדת. לאחר תרגול היוגה היומי היא מתיישבת וכותבת שלושה עמודים של מחשבות. "זו סדנה עצמית, שיטה שפיתחה היוצרת ההוליוודית ג'וליה קמרון (גרושתו של מרטין סקורסזה; נ"ו). יש משהו בלשפוך על הבוקר את כל המחשבות שלך על נייר ולהשאיר את זה שם. אני מרגישה שזה ממלא לי מקום לרעיונות חדשים, למחשבות חדשות. זה זמן כזה בבוקר, בלי אייפון, בלי מחשב, רק אני והרגע שלי עם עצמי.

"גם אם אני מצטלמת מוקדם בבוקר, אקום שעה וחצי לפני כדי להספיק לעשות יוגה. אף אחד לא יזיז אותי מזה. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, היוגה עוזרת לי להיות מפוקסת יותר, חדה ורעננה. אני מרגישה חיונית ובריאה, משוחררת יותר. חזקה יותר, גמישה יותר, וכל הדברים הם גם פיזיים וגם פנימיים". 

היא מגדירה את עצמה כ"צמחונית עם אורח חיים די טבעוני. אני מקשיבה למה שהגוף שלי צריך". היא הפסיקה לאכול בשר על רקע אידיאולוגי, והתמידה בגלל הבריאות. "אבל אם יתחשק לי לאכול איזו גבינה, לא אעצור את עצמי, למרות שביום־יום אני אעדיף להכין לעצמי תבשיל קינואה וירקות עם טחינה".

ברצלונה היא ממש לא עיר ידידותית לצמחונים.

"שם היה קצת יותר קשה. בכל מקום תלוי לך חזיר שמגלפים ממנו נקניק. ישראל זה המקום שהכי קל להיות בו טבעוני. מלא ירקות טריים, מלא קטניות, מלא אגוזים. בברצלונה היה מאתגר יותר, אבל יש להם אבוקדו כל השנה, ואי אפשר להתחרות בזה".

מה את חושבת על הניסיון להמיר אוכלי בשר לצמחונות באמצעות סרטונים ותמונות מדממות?

"הגעלות ומלחמות זה ממש לא הקטע שלי, ואני לא חושבת שזאת הדרך הנכונה. בחיים לא אשכנע אף אחד להפסיק לאכול בשר. עם זאת, יש עובדות, וכשבן אדם מחליט להתפכח הוא נכנס לאינטרנט וקורא את העובדות - איזה נזקים יוצרות הרפתות המסחריות ותעשיית החלב ומה תעשיית הביצים עושה לעולם. אני מנסה לא להיות מיסיונרית של הדבר הזה.

"אם יש אנשים שהמירו אותם מאוכלי בשר לטבעונים בעקבות זה? סבבה, אבל זה בעיקר מעורר הרבה אנטגוניזם. זה מעצבן. ויש דרכים יותר מגניבות לעשות את זה".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו