בשבוע שעבר התחוללה ברשתות החברתיות רעידונת אדמה קלה, כשהסטנדאפיסט תם אהרון הוזמן ל"אולפן שישי" כחבר בפאנל. גילוי נאות: אני מכירה ומחבבת את תם, אבל הטור הזה לא יהיה עליו - הוא יהיה עלי, כי תם כבר קיבל להופיע ב"אולפן שישי", וכל מה שאני קיבלתי זה את החולצה הזאת.
רבים מהמלינים כתבו שתם אינו עיתונאי, שזה רק עוד שלב בהזניית המקצוע ובהידרדרות של "אולפן שישי" לכדי מהדורה מורחבת של גיא פינס. על זה יש לי רק דבר אחד לומר לכל עורכי החדשות: אני פנויה בשישי בערב, ואני נראית מהמם בחליפה.
אמנם לא ישבתי בהרבה פאנלים, ובדרך כלל אני רק מנקה אותם, אבל כולם מסכימים שיש בטלוויזיה הרבה יותר מדי גברים שלא מבינים על מה שהם מדברים, ושהגיע הזמן להביא גם נשים שלא מבינות על מה שהן מדברות. ואני, ברוך השם, לא מבינה בהרבה דברים, אבל כפי שקוראי טור זה כבר יודעים היטב, זה לא עצר אותי בעבר.
כמה דברים שכדאי לזכור, אם שוקלים להזמין אותי:
אני גרה בתל אביב, שזה אומר שהמונית לא תעלה לכם הרבה כסף.
הצבעים שמחמיאים לי הם כתום, אדום וכחול רויאל.
אני יכולה להתאפר לבד, אבל אני כן צריכה פן.
אם חסר לכם אקשן, פשוט שימו אותי ליד עוד גבר שאומר ש"מי־טו הלך רחוק מדי".
ועכשיו ברצינות? ברור שמבחינת המדיה תם אהרון הפך להיות דמות מעניינת יותר ברגע שהצהיר שהוא כבר לא שמאלני. ברור שמבחינת לא מעט שמאלנים תם אהרון "איבד את זה", ואני מודה שגם לי היו כמה בדיחות בנושא ששמורות עדיין בטיוטות בטוויטר. אבל יהיה הרבה יותר מעניין להקשיב לתוכן של מה שאשכרה נאמר, לפני שמודיעים לכולם ולעצמנו ש"הכל מהפוזיציה".
הימנים צועקים ש"התקשורת שמאלנית". השמאלנים מתלוננים "תפסיקו לתת להם במה". הרשתות החברתיות הרגילו אותנו לצרוך תוכן שמותאם לנו אישית וכולל רק אנשים שאנחנו מסכימים איתם ממילא, או אנשים שיעצבנו אותנו עד כדי כך שנכתוב תגובה זועמת. אנחנו מפספסים את מי שאנחנו מסכימים איתו בחלק מהנושאים וחלוקים ביתר. אנחנו מפספסים את מי שעשוי לאתגר את התפיסה שלנו ואת ההזדמנות לנהל שיחה.
מהתקופה הקצרה שבה הסתובבתי במסדרונות הכנסת, למדתי שגם מי שאני לא מסכימה איתם על כלום הם בני אדם, ורוב בני האדם הם יצורים מורכבים. העולם היה מקום הרבה יותר מעניין לפני שצבענו את כולם בשחור־לבן והפכנו אותם לדמויות בעובי מילימטר.
בנימה אופטימית זו אני מבקשת למסור לתם אהרון: אל תפסיק לחשוב.
ובפעם הבאה - חליפה במידה אחת פחות, למען השם, אתה לא בן 200.
