חמש בערב. יום חמישי. היישוב שיטים שבערבה. אני מגיעה לאשרם במדבר, הידוע כבית של "הרוחניקים הישראלים". לפה באים לעשות סדנאות נשימה, מדיטציה וליטופים. בקיצור, סקס. סדנת "התהוות", שאליה נרשמתי, מיועדת לכל מי שרוצה לפגוש את עצמו באמת, באותנטיות וללא מסיכות, ומשתמשת בטכניקות ריפוי מגוונות. או כמו שאביב קורא לה: "מסע קבוצתי ללידה מחדש".
המפגש הראשון מתחיל בישיבה במעגל עם עוד 30 אנשים זרים, שאולי כמוני, תוהים מה הולך לקרות פה או אם עדיין אפשר להתחרט. אביב שטרית (42), יוצר פרויקט "דרך האהבה" ומנחה סדנאות תרפיה חווייתית, פותח את הסדנה בת שלושת הימים ומבקש מכל משתתף לקחת קלף מחפיסת קלפי הטארוט זן שפרוסים על הרצפה ולספר למה הוא הגיע לסדנה. לא עוברת דקה, ומגיעה לה החפירה הראשונה. במקרה יצא שזאת בחורה. היא מבולבלת. לא מוצאת טעם לחיים. לא מוצאת את עצמה. אני לא מאמינה שאני מוצאת את עצמי איתה. בא לי להעיר לה שאביב ביקש "לספר בקצרה", אבל מאחר שהרגע הגעתי לסדנה שכולה הקשבה והכלה, אני נושמת לתוך הכאב שלה, וזה מביא לי עצבים.
לאט לאט נחשפים הסיפורים של שאר המשתתפים. אלה שכבר חשבו לוותר על החיים, אלה שבאו לעשות שלום עם ההורים, ואלה שרק רצו לברוח מהאישה ומהילדים. וואו, אני ממש נורמלית!
"בסך הכל רציתי לשנות אווירה מתל אביב", אני מצהירה כשמגיע תורי, וחושפת את הקלף שיצא לי: "הנאהבים". זמן טוב לסקור את המשתתפים ממין זכר. נמוך מדי, מבוגר מדי, נשוי מדי. וחוץ מזה, אני בכלל יוצאת עם מישהו. הוא פשוט לא יודע עדיין.
חמישה שלבים יש בתהליך ההתהוות שלנו כאנשים בריאים נפשית, בסדנה ובחיים. הראשון הוא החופש להיות. אז בתום מעגל השיתוף, שנמשך בין שעתיים לנצח, אביב והצוות שלו - אסתי, דרורית, רונן ואייל (לשעבר חבר בלהקת היי פייב, אז נתתי לו חתימה שלי) - מקימים אותנו לרקוד, כלומר להביך את עצמנו.
תוך כדי הריקוד אני מקבלת הנחיות לחייך ולהתחבק עם אנשים שאני לא מכירה, רק אם אני מוצאת לנכון. אני לא. אבל אני זורמת, כי אני פה בשביל לגדול.
אחר כך מתחיל תרגיל זוגות. אני עומדת מול גבר אקראי ומסתכלת לו בעיניים בלי להשפיל מבט, כשהמשימה היא לראות אותי באישונים שלו. כעבור כמה דקות אני עדיין לא רואה אותי. מה שכן, בא לי לפוצץ לו את הפצעון בין הגבות.
אביב מבקש מכל מי שמרגיש נוח לפשוט מעליו בגד אחד, כסמל לבגידה שלנו בעצמנו. מוזר, לא זוכרת שהיה כתוב בתוכנייה שתהיה אורגיה. אני מורידה גרביים. הגברים - חולצה. הופה, יש פה כמה שמתרגלים רוחניות בחדר כושר, וזה נחמד. אני משתדלת לא להשפיל מבט בזמן שאני שואלת את עצמי מה עצמי עושה פה. הרי כבר עשיתי את כל הסדנאות האפשריות, פתחתי את הלב, חפרתי לפסיכולוגית. מה כבר ייתן לי להסתכל לאנשים זרים בעיניים ולמה זה כל כך קשה?
בעיניים של הבחור הבא אני עדיין לא מוצאת את הבגידה העצמית שלי, אבל אני בן אדם שהולך עד הסוף, רק כדי לגלות שכמו סתומה, נפרדתי במכה אחת משני הגרביים, אז אין לי ברירה אלא להישאר בחזיית הספורט שלי. טוב, אין יותר ג'חנון בשבת.
אני סוקרת את כולם. מי שנשאר בבגדים מלאים, ומי שנשאר רק בבגדים תחתונים (למקרה שתהיתם, ותהיתם, הסדנה לא מעודדת עירום מלא, וחבל. ציינתי זאת תחת "דברים לשיפור" במשוב הסיכום). הנה ההוא עם הכרס, וההיא שעומדת שפופה כאילו אבי ביטר על כתפיה. לרגע החיים נראים לי מאוד עצובים. החיים שלהם. אצלי הרי הכל בסדר.
ואז אביב עושה תרגיל מוסיקה נוסף, שבו אנחנו מסתובבים בחדר, עד שאנחנו נעצרים מול מישהו כשהמוסיקה נפסקת. "תגידו שלום לַבאדי שלכם", אביב מודיע בחגיגיות. "זה הבן־זוג שלכם עד סוף הסדנה, אתם יכולים להיכנס לכיתה רק יחד איתו. אתם אחראים אחד על השני".
עם המזל שלי, נפלתי על הבחורה שאיתה הייתי אמורה להגיע לפה בטרמפ, והצליחה לעלות לי על העצבים כשביקשתי ממנה שנצא רבע שעה מאוחר יותר. "את מעמידה אותי במקום לא נעים", היא סימסה לי. כתבתי לה שתשב, ומצאתי טרמפ אחר.
מצד שני, אולי יש כאן הזדמנות לתיקון. הסתכלתי לה בעיניים, והיא נראתה לי פתאום חמודה כזאת. נתתי לה חיבוק גדול, זו לא אשמתה שהיא עשתה יותר מדי סדנאות מודעות בחיים.
* *
בדרך לארוחת הערב באשרם (מעין קומפלקס של חדרי סדנאות, אוכל ולינה) אני חושבת על המנטרה של אביב, שרוב האנשים מחפשים את התשובות לשאלות בחיים מכאן לשם, כשהמסע שלנו הוא בעצם פנימה, כלומר משם לכאן. מה שמביא אותי לשאלה, איפה כאן האוכל?
בזמן שאני מעמיסה על הצלחת עדשים בכל מיני וריאציות, אני סוקרת את האנשים שמתארחים באשרם בתוכניות השונות ומגלה ישראלים ותיירים, שבאו להתנתק מקצב החיים המהיר, וגם מסכין הגילוח ומהדאודורנט.
בתום ארוחת הערב (הצמחונית, איך לא), לרגלי תמונתו של הגורו הרוחני אושו, שנפטר בשנות התשעים כשהוא מתרגל מדיטציה עם נוף של 20 רולס רויס בחצר, אני מספרת לכמה חבר'ה מהקבוצה שאיכשהו, רבע שעה לפני שכל תרגיל נגמר, אני כבר לא יכולה להכיל יותר את הקהל.
"אולי את אגואיסטית?" זורקת לי אחת המשתתפות. שתקתי. מישהו חכם אמר לי פעם שאנשים תמיד מדברים על עצמם.
בראד פיט הישראלי. עם אייל מ"היי פייב" // צילום: אריק סולטן
ויהי לילה, ויישארו כולם לפטפט בחוץ עד מאוחר. חוץ מאודליה, שתפרוש בחצות כדי לתפוס מקום ראשונה במקלחת, לפני שהבנות שאיתן היא חולקת חדר - שש במספר - יגיעו גם. להירדם, לעומת זאת, אודליה היא האחרונה. בכל כמה דקות נכנסת לחדר מישהי אחרת, שאמנם הכילה אותי בסדנה, אבל כאן חשבה שזה לגיטימי להדליק את האור. שבע נשים, בגילאי 27 עד 50, מנסות לישון בחדר אחד. מלחמות פרצו על הרבה פחות מזה.
בשש בבוקר, אחרי בקושי שלוש שעות שינה וכשאני חושבת שכבר אי אפשר לשבור אותי יותר, מגיע השיא. אחת הבחורות, במקרה זאת שקראה לי אגואיסטית, החליטה שהיא רוצה לקום לסדנת מדיטציה, ולצורך העניין היא זקוקה למגפי בוקרים, שבהם היא הולכת מהחדר לשירותים, מהשירותים למקלחת, מהמקלחת למיטה שלה, ומהמיטה שלה למראה. כשמישהי מעזה להעיר לה בעדינות, היא עונה: "אהה, הערתי אתכן?" "לא, מה פתאום", אני אומרת, "התעוררנו מציוץ הציפורים".
אחרי עשר שניות בדיוק מתלקח בינינו קרב החתולות, עד שהגברת יוצאת מהחדר בהפגנתיות. "אני נושמת לתוך זה", אני ממלמלת לעצמי במקלחת ותוהה אם הייתי צריכה להעיר לה בצורה יפה יותר, למה הייתי צריכה להתעצבן עליה דווקא בסדנה של חיבוקים, מה השיעור שמסתתר כאן, ואם גם בארוחת הבוקר יש עדשים.
אנחנו נפגשות שוב בכניסה לתרגיל "המטוטלת", שבודק נתינת אמון באחר, וההיא פתאום מחייכת אלי. "מרוקו, למה התעצבנת ככה?"
"כי את מעצבנת", אני עונה תוך כדי חיוך שמתפלק לי גם. יאללה, שיחררתי, החיים קצרים מדי, תכלס היא גם די חמודה - והיחידה שהביאה איתה נשנושים.
כשאחד הגברים נכנס למעגל, אני מגייסת את כל כוחותיי לבלום את הנפילה שלו. המטוטלת // צילום: אריק סולטן
איש איש בתורו אנחנו נכנסים פנימה למעגל, עינינו קשורות. "הקורבן" צריך בכל פעם לזרוק את עצמו מצד לצד, וכל מי שמקיף אותו אמור לגונן עליו בגופו כדי שלא ייפול. כשאחד הגברים החסונים נכנס למעגל, אני מגייסת את כל כוחותיי לבלום את הנפילה שלו ותוהה מה עדיף, שאני אקבל פריצת דיסק או הוא. הפור נופל עליו.
ניתוח זריז מעלה שהוא נוטה ליפול בעיקר שמאלה, אז אני מחליפה מקום עם זה שלימיני. מייד אחריו נכנסת אישה למעגל, מטר שמונים של בלונד וציצי. אני מגיעה לה בדיוק עד אליהם, והם נעימים. באסה שלא עשני גבר.
ואז מגיע תורי. אני כל כך נהנית להתמסר, שהקרקס הסיני פראייר לעומת איך שאני זורקת את עצמי על האנשים שם. העיקר שמישהו כבר יתפוס.
בתום הסשן, ניגש אלי אחד הגברים בסדנה ואומר לי, "את יודעת, אודליה, היה לי ממש מעניין להכיר אותך".
"חכה, יש לנו עוד יומיים", אני אומרת לו.
מזכירה לכם שאני פה בשביל הכיף.
התרגילים רק הולכים ונעשים יותר ויותר הזויים. עכשיו מגיע הרגע שבו מבקשים מאיתנו להחליף לבגדים שאפשר ללכלך ומחלקים אותנו למעגל נשים ולמעגל גברים, בערך 15 איש בכל אחד. במהלך המעגל כל אחת צריכה לבחור אבן מהמדבר שבחוץ בגודל של הבעיות בחייה, להיכנס איתה לתוך המעגל ולספר מה השריטה שלה. ניסיתי להבין אצל מי הבעיה גדולה יותר - אצל אלה שמביאים סלע, או אצלי, שבחרתי אבן בגודל של פנינה.
הנשים נכנסות למעגל ומספרות על קושי באהבה עצמית, יותר מדי שיפוטיות, בן זוג לא חומל, אי יכולת לסתום. כשמגיע תורי, אני מספרת על הרצון שלי לתת. לתת את הוויזה למוכר בפראדה ולא להסתפק תמיד בשמלה עד 300 שקל, לטוס במחלקת עסקים, לעבור לדירה עם נוף לים, וגם שהייתי רוצה להעמיק את הקשר עם אבא שלי, לבקר יותר את סבתא שלי, לטוס לטיול ביפן ולהתחיל לכתוב את הספר שאני חולמת עליו.
ואז אני קולטת שאני לבד. כולן כבר עברו למעגל הבא.
סוף טקס האבנים מסמן את תחילתו של תרגיל צבעי הגואש, שבו כל אחת מהנשים יושבת בתורה על כיסא פלסטיק במרכז המעגל ומבקשת את מה שהיא רוצה לזמן לעצמה דרך צבעי גואש, שבהם נצבע אותה. אדום לתשוקה, ירוק לצמיחה, לבן לא זוכרת, וצהוב תמציאו בעצמכם.
זה לוקח בדיוק שנייה עד שכל הצבעים מתערבבים והופכים לעיסה. תוך כדי שאנחנו מצחקקות כמו בפרסומת לטמפונים, מישהי צועקת "רק לא בשיער, עשיתי פן!", בדיוק כשגוש צבע כתום נורה לכיוונה. לא נורא, זה ידוע שבמדבר אין לחות והשיער מסתדר יפה. אני לוקחת לעצמי רגע להתבונן בנוף שלנגד עיניי. כל כך שליו כאן, כאילו השכינה שוכנת פה. רק חבל שאין קניון.
משם אנחנו עוברות להתאחד עם מעגל הגברים, בטקס שבטי שורשי שמזכיר מעין "חתונה". אני מנסה לשים את הציניות בצד ולראות את היופי שבעניין. חבורת אנשים, שנפגשה רק לפני יממה, מרשה לעצמה להתחבק, לאהוב ולבכות, כאילו סיימנו עכשיו מסלול בשייטת. ואולי זה בדיוק סוד הקסם - היכולת לפתח אינטימיות דווקא עם אנשים זרים לחלוטין, שלא ישפטו אותנו, ושתודה לאל, כנראה לא נפגוש שוב בחיים.
אני מביטה בגברים נטולי החולצה שישבו במעגל הפנימי בוכים אחד על כתפי השני, ופתאום מרגישה כלפיהם כל כך הרבה חמלה. בחברה כל כך מיליטנטית כמו שלנו זה לא דבר ברור מאליו. בעבר המראה הזה היה גורם לי לאי נוחות. היום אני רק רוצה לחבק אותם אחד אחד, ללטף להם את הקרחת ולמלמל, "אלוהים, רק שאני לא אגמור עם אחד כזה".
בדרך החוצה אני מחייכת לחמוד שאמר לי אתמול שהיה לו ממש מעניין לפגוש אותי. "שומע, נכון אתמול כשהחמאת לי ואמרתי לך שיש לנו עוד יומיים יחד, אז בעצם, מה שבאמת רציתי להגיד זה תודה". אני כמעט מתפתה להוסיף "וגם לי מאוד נעים להכיר אותך", אבל זה תמיד נראה לי קיטש לענות למישהו במשפט שהוא אמר לך. וחוץ מזה, אני לא אוהבת לשקר.
ארוחת צהריים של עדשים ומאש, מקלחת עם מעט מים חמים, ולקינוח סשן פסיכודרמה קבוצתי. אביב מבקש מהאנשים לצעוד לתוך המעגל בהתאם לשאלה כמה קריטי להם לטפל עכשיו בנושא שמעיק עליהם. אני בוחרת לעמוד בסוף המעגל. אם הוא ינדב אותי אני כבר אמצא בעיה, אבל אולי לראשונה בחיי, אני מרגישה שיש כאן אנשים שכנראה צריכים את זה הרבה יותר ממני. האם אני גדלה? מתבגרת? מדחיקה?
אלה שנשארו מחוץ למעגל בוחרים יחד את שלושת הסיפורים המעניינים ביותר מתוך אלה שהתנדבו לזנק, שלא לומר להתאבד, לתוך המעגל. הבחור עם הסיפור שקיבל הכי פחות קולות מבין שלושת המובילים פורש מרצונו, אבל אביב מייד מחזיר אותו לבמה. הוא מזהה כישרונות מרחוק.
"תגיד", אביב אומר לו, "אתה תמיד כזה לא חשוב בעיניך, שאתה ממהר לפרוש ראשון?"
הבחור שותק. באותו רגע אביב "מפטר" את שני המועמדים האחרים ומשאיר דווקא אותו כדי להתמודד עם חוויית "אני לא שווה", שמלווה אותו מהילדות. אוף, כמה בוחטות הייתי עושה אם הייתי לומדת פסיכולוגיה.
אביב מבקש מהדחוי לבחור מתנדבת מהקהל שמזכירה לו את אמא שלו, ומישהו שמזכיר לו את אבא שלו, שיצעק עליה שהיא לא שווה כלום, ושניהם ביחד יצעקו עליו שהוא לא שווה כלום. בקיצור, לכי תעשי פיפי אודליה, זה ייקח זמן.
אחרי הפיפי אני לא מצליחה לזוז מהמקום במשך שעתיים, כי אני מהופנטת למאמץ של אביב לסדוק את חומת ההגנה שהבחור בנה סביבו, וגם כי הבחור שישב מאחוריי התנדב לעשות לי מסאז'. דמויות נכנסות למעגל ויוצאות ממנו, מסמלות כל אחת תקופה מחייו של הבחור, ואני רק מחכה שהוא סוף סוף יישבר ויבכה, מה שיסמל את תחילתו של תהליך ריפוי ונלך כבר לארוחת הערב.
הילד הדחוי דוחה את הריפוי עוד ועוד. אני כמעט אומרת נואש, עד שפתאום הוא פשוט נעמד דום, אומר שהוא מרגיש כל כך מכוער, ומתחיל לבכות. אני נושמת לרווחה: יש סיכוי שעדיין יישאר לנו מהמרק.
בדרך החוצה, הבחור ניגש אלי ומבקש ממני לא לכתוב עליו. אמרתי לו שאין לו מה לדאוג, הכתבה הזאת היא עלי.
בזמן לעיסת החסה אני נשארת עם סימן שאלה - למה בעצם אבא שלו תמיד כעס על אמא שלו? מוזר לי שאני היחידה שמעזה לשאול את אביב, "אבל מה היא עשתה שעיצבן את אבא שלו כל כך?". אביב רק מחייך ומזמין אותי לבדוק איפה בחיי אני מרגישה אשמה כשמישהו עצבני לידי. בדקתי. תמיד.
* *
לקראת אמצע יום שבת, אביב מחליט שהתגבשנו מספיק בשביל למות, ומבקש מאיתנו לבחור פרטנר למדיטציית מוות. כשברקע מוסיקה דיכאונית, אני מסתכלת בעיניים של הפרטנר שלי וחושבת מה הייתי עושה אם היו אומרים לי שנותרה לי שנה לחיות, יממה לחיות, ואז דקה לחיות. בוחנת את חיי, שבמבט לאחור וגם במבט להווה הם נראים לי לגמרי סבבה, ואני כמובן בהכחשה.
לא יודעת, אולי הייתי יושבת עם ההורים שלי ומספרת להם על כל החוויות המסעירות שהיו לי עד היום. אבל מה היינו עושים אחרי דקה. זה זורק אותי למדיטציה של הדקה, ואז לי ברור שבדקה האחרונה לחיי הייתי רוצה למות כבר. עוד דקה, פחות דקה.
כסגירת מעגל לתחילת הסדנה, ובתום הבכי של המדיטציה, אביב מושיב אותנו למעגל שיתוף "אחרון חביב". כולם לוקחים שוב קלף מחפיסת הקלפים, ואני מגלה שהפעם יוצא לי "רגילות", אין לי מושג אם זה אומר שאני רגילה או שאני צריכה להיות רגילה או שזה לא טוב שאני רגילה, ולמה לזאת שלידי יצא "המאסטר". טוב, גם ככה אני לא מאמינה בשטויות האלה. כולם סביבי מספרים על התהליך המרגש שהם עברו, אפילו זה שלא רצה להשתתף בכלום, ואני חושבת לעצמי שכל מה שאנחנו צריכים בעולם הזה זה רק חיבוק. שיוביל לסקס.
ואז, כשחשבתי שאני כבר לא יכולה להתחבק יותר, החבר'ה החליטו לסיים את הסדנה ב"הליכת מלאכים", טקס שלקוח ממסורת פסטיבלי הסיקסטיז בחו"ל. הרעיון הוא ליצור שביל, שמשני צידיו עומדים חברי הקבוצה ובכל פעם עובר בו אחד החברים, כשעיניו מכוסות, וכולם מחבקים אותו ונותנים לו המון חום, אהבה וזיעה.
אני רצה לחבק את הראשון כדי להוכיח לעצמי שפתחתי את הלב והצ'אקרות, אבל היא עוקפת אותי, המניאקית. אני מנסה לחבק ראשונה את הבחור הבא שמתחיל לצעוד בשביל, וגם הפעם מגלה שהשיגו אותי ונאלצת להסתפק בקושי בכתף חשופה.
הצוות מדגיש שהאהבה מגיעה למלאך שצועד, גם אם נחבק את מי שמחבק אותו, אבל אני לא מוכנה להסתפק בפירורים ונעמדת בצד כדי לתכנן את האסטרטגיה לעוט על המלאך הבא. יש! סוף סוף אני מצליחה לשים את ידיי על גבר חסון, ואז הוא מחליט לבכות עלי. פתאום גם לי בא לבכות. הוא חונק אותי.
ואולי זה בדיוק סוד הקסם - היכולת לפתח אינטימיות דווקא עם אנשים זרים לחלוטין. אני והחבר'ה // צילום: אריק סולטן
תורי מגיע. לפני ששולחים אותי למעגל, רונן מהצוות מחבק אותי חזק ומספר לי כמה אני מדהימה. יופי, אתה אומר את זה לכולן לפני שהן נכנסות למעגל.
רוב החיבוקים דווקא ממש נעימים לי, ומסתבר שאפשר לחיות כמה דקות בלי חמצן. אבל מתסכל אותי שאני לא מצליחה לבכות. הבאר שלי לגמרי בבצורת. ופתאום זה מכה בי. אני כנראה כבר לא ממש צריכה. אולי מכל הסדנאות שעשיתי בשלוש השנים האחרונות, שבהן נשפתי וחיבקתי ובכיתי וחפרתי, צמחה לה פתאום אישה עצמאית, רגישה ומכילה. וכבר יש בי מספיק אהבה. לעצמי. ולאחרים.
עד חצי השעה האחרונה. שמישהו יכבה כבר את המוסיקה. די, לא יכולה לחבק יותר. נגמר לי.
אני מאשרת לעצמי שאני לא חייבת וזזה הצידה, לא לפני שאני מוודאת שזאת שקראה לי אגואיסטית לא רואה. סוף סוף המשתתף האחרון עובר בַשביל, ומישהי בוכה מאושר. "יואו, זה היה כזה כיף, הייתי יכולה ככה עוד שעה, אולי נמשיך?". "אולי לא", אני אומרת. תוך כדי חיבוק, כמובן.
מוצ"ש, בין ערביים, השמש שוקעת לה לאיטה על המדבר. הקבוצה שותה קפה אחרון. אני לא מרגישה צורך בפרידות אישיות ומקדישה לכולם מבט קבוצתי מהחניה. יש כאלה שבאו לרפא פצעי עבר, יש שבאו לרכוש חברים או לחפש תקווה. ויש אותי, שבאתי לאימון בחדר הכושר לשריר הלב. מסתבר שתמיד אפשר להתנפח עוד.
אני מתבוננת בשלט שתקוע לנגד עיניי - "לאן שלא תלך תראה את עצמך", ורואה אותי. את מנגנוני ההגנה, הפחדים והרגעים שכבר לא יכולתי להכיל. אני זאת אני, וזה לגמרי מספיק. נראה לי שאני בשלה לסדנת בישול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו