כשאיתי טיראן התיישב מול גדי יגיל בבית הקפה הקבוע של יגיל בגן מאיר שבתל אביב, הוא הגיש לו את המחזה שאותו עמד לביים עבור הקאמרי, "איש קטן היה", ואמר: "יש לי בשבילך תפקיד. למען האמת, שבעה תפקידים קטנים, שנכנסים ויוצאים לאורך ההצגה. אשמח מאוד שתעשה את זה".
יגיל דיפדף בדפים בשקט במשך דקות ארוכות, עד שבן שיחו קטע את הדממה: "אתה עומד לסרב לי, נכון? אתה הולך להגיד לי 'לא', כי זה אולי קטן בשבילך".
יגיל הרים את הראש מהדפים וחייך. "אני ממש לא הולך להגיד לך 'לא'. אני אוהב להתחפש ולהחליף דמויות. בסרט 'שוד הטלפונים הגדול' גילמתי שש דמויות. גם בלהקת פיקוד צפון, שבה התחלתי את הקריירה, החלפתי דמויות במערכונים. התפקיד שאתה מציע הוא אולי לא התפקיד הגדול שעשיתי ב'קברט' או בהצגות אחרות, אבל אני בהחלט אומר לך 'כן' גדול".
הסיפור הזה אולי מסכם בצורה הטובה ביותר את סוד הקסם של גדי יגיל (72): היעדר אגו. רוצים ראיה נוספת? קבלו את הודעת הטקסט הקצרה ששיגר אלי יום אחרי שתואמו איתו הצילומים לכתבה הזאת. "היי יובל. מה זה הסיפור עם צלם בסטודיו. אני - סטייליסט וביגוד ואיפור? הוא מחליף אותי עם צביקה פיק. אני אמן בג'ינס בגן מאיר".
זה האיש: נגיש, בלתי אמצעי, נטול פוזה, וכזה שמשתמש בתעודת הקשיש שלו כדי לנסוע באוטובוס בתעריף מוזל.
"אתה מבין, אני אף פעם לא אומר 'לא' לתפקיד שמעניין אותי. אין לי אגו! לצערי אין לי זמן לעשות סרטי סטודנטים, אבל אם היה לי, הייתי עושה גם אותם, ובאהבה מאוד גדולה. תן לי תפקיד מאתגר - קטן או גדול - ואני מייד עולה לבמה. אני שייך לדור של יוסי גרבר ז"ל ושלמה וישינסקי, שחקנים שעושים כל תפקיד שמציעים להם באהבה גדולה.
"וישינסקי עושה בשנתיים האחרונות תפקיד קטן ב'קזבלן', וכמו תמיד גונב את ההצגה. כשהופעתי עם יוסי ב'אופרה בגרוש', חלקנו אותו חדר, ואני הייתי מוביל אותו יד ביד לבמה, כי הראייה שלו כבר נחלשה. הוא היה עולה, עושה את התפקיד הקטן באהבה וחוזר לחדר להיות עם כל החבר'ה והצחוקים והוודקה.
"שחקן אמיתי הוא שחקן שלוקח מה שמאתגר אותו, לא אחד שסופר שורות במחזה. יש שחקנים אדירים ומוכשרים מהמחזור שלי, שלא אציין את שמם, שהיום יושבים בבית מובטלים - לא כי הם לא מסוגלים לעמוד על במה ולזכור טקסטים, אלא כי הם מציבים תנאים לא הגיוניים לתיאטרון ורוצים רק תפקידים קלאסיים מסוימים ומסרבים להצעות מהתיאטרון. אז התיאטרון פשוט הפסיק לפנות אליהם ולהציע להם עבודה. הם לא מבינים שהמציאות השתנתה, שיש דור חדש, ושהקהל רוצה פנים אחרות".
מתי אתה הבנת את זה?
"באזור גיל 40. הסטנד־אפ התחיל לתפוס מקום מרכזי בבידור, ופתאום כל ערבי הבידור שעשיתי, שהיו מורכבים ממערכונים ומשירים, נתפסו כמיושנים. יש בדרנים שנאחזים במה שהם יודעים לעשות וממשיכים להופיע בפני הקהל שלהם, שמזדקן יחד איתם. זה עצוב. אני פשוט הבנתי שאני צריך ללכת עם רוח הזמן והפכתי להיות יותר שחקן ופחות בדרן".
"אני מזפזף בטלוויזיה ולא מבין מה זה כל תוכניות האוכל האלה". הקאסט של "נבסו" // צילום: טל גבעוני
בחודש הבא הוא יקבל פרס מפעל חיים בטקס פרסי התיאטרון הישראלי. "במשך שנים ארוכות מדלג יגיל בחינניות בין הבמות השונות, בין הבידור הקל והדרמה הכבדה, וממלא אותן באלגנטיות, בטעם, בעדינות ובחמימות", נכתב בנימוקי חבר השופטים. "הוא יודע לשרטט דמות בקווים מעטים, אך מדויקים להפליא. הוא יכול במהירות הבזק, אחרי שהציג את צידה הנלעג והקומי של דמות, לחשוף פתאום, בעזרת הבעה אחת, אינטונציה אחת, תנועה אחת, את הנשמה שבתוכה. דרכו של גדי יגיל רק משתבחת עם השנים. יש בו יכולת נדירה להתחדש כל העת ולמצוא עוד ועוד גוונים, לעבור כזיקית בין סגנונות וז'אנרים".
אכן, בגיל שבו שחקנים אחרים מתחילים לעבור על קטלוגים של בתי אבות, יגיל חוקר את הדמויות שהוא בונה, מחפש את תנועות הגוף שלהן ומשנן טקסטים מסביב לשעון. עד לאחרונה הוא הופיע בשש הצגות במקביל בקאמרי, אבל בשנים האחרונות הרגיש שהוא מתעייף ("בכל זאת, אני כבר לא בן 40"), פרש מהקאמרי והחליט שהוא הולך מעכשיו אחרי האתגר המקצועי - והופך לפרילנסר.
הוא מצא את עצמו לאחרונה בבית ליסין, במחזה "האורחת" של סביון ליברכט, על אלמן טרי שמשודך לאלמנה אחרת (גילת אנקורי) וצריך להתמודד עם הבת שלו (מגי אזרזר), שמנסה לטרפד את השידוך יחד עם בנה של המשודכת (רון שחר). בשבועות האחרונים הוא גם מופיע בסידרה "נבסו"של רשת.
ב"האורחת" אתה רק עולה לבמה, והקהל מוחא כפיים במשך דקה ארוכה.
"זה קרה לי גם ב'קברט', ואני זוכר שנועם סמל אמר לי: 'אני לא מבין מתי הקהל מספיק למחוא לך כפיים כשיש לך כניסה כל כך מהירה'. ככה זה עם אמנים של השטח, שמופיעים כל כך הרבה שנים.
"במשך שנים חרשתי את הארץ, הייתי בכל מקום אפשרי - מחצור הגלילית ועד אילת, והקהל מחזיר אהבה על כל השנים שבהן הלכנו איתם. זה לא משהו שהוא מובן מאליו, וזה תמיד מאוד מאוד מרגש אותי ומחמם את הלב. לפעמים מחיאות הכפיים כל כך ארוכות, שאני פשוט יוצא לרגע מהדמות, מחווה עם הראש תודה קטנה, וחוזר לתפקיד".
"אתה מפחד שהטלפון יפסיק לצלצל יום אחד?" אני שואל, והוא מחייך את החיוך הרחב והמוכר שלו. "הרגע הזה יגיע יום אחד, אבל למה אני צריך לחשוב עליו? הרי יש שחקנים ושחקניות שמתקרבים ל־90 ועדיין מופיעים. מיוזמתי אני לא אודיע על פרישה. כשיגיע היום, אלך הביתה באהבה מאוד גדולה.
"בסופו של דבר, עם כל הכבוד למקצוע, המשפחה והנכדים זה מה שבאמת נשאר, ובהם אני משקיע את הזמן הפנוי שלי. יש לי שלושה בנים - רן, סופר ובעל הוצאת ספרים; ישי, שעוסק במט"ח; ודן, פרסומאי ובמאי קולנוע. ויש לי ארבעה נכדים. כרגע אנחנו מתכננים את בר המצווה של אורי, ואני נהנה לקחת את יונתן בן ה־3 מהגן ולשחק איתו.
"אני לא מפחד מהפוגות. בגיל 37 לקחתי הפסקה מבחירה, ובמשך שנתיים הייתי בבית עם הבן שלי, דני. כולם ידעו שאם רוצים לפגוש את גדי יגיל צריך להגיע ל'משרד', שנמצא במגרש המשחקים של גן מאיר. אם היו לי שדיים, הייתי גם מיניק אותו.
"הרגע הזה שכבר לא אוכל לשחק הוא בלתי נמנע, אבל אני לא חושב עליו, כמו שאני לא חושב על המוות או על כל דבר שלילי אחר. זה פשוט מיותר".
"לפעמים מחיאות הכפיים הארוכות מוציאות אותי מהדמות". בהצגה "האורחת" // (בית ליסין)
הוא נולד ב־1945 בחיפה כגדי ציגלמן. בתיכון למד במגמת חרָטוּת, והעתיד המקצועי שלו נראה מובטח: מסגר או חרט.
"אמנם הייתי ילד מציג ותמיד קיבלתי תפקידים ראשיים בבית הספר, הנחיתי מסיבות סוף שנה ועשיתי חיקויים מאוד מדויקים של המורים שלי, אבל לא חלמתי להיות שחקן.
"בגיל 18 הלכתי עם חבר טוב שלי ברחובות חיפה ושרנו שירים של טופול. פתאום עברו שתי חיילות יפות, עצרו אותנו ואמרו לנו שאנחנו שרים יפה, ושאנחנו צריכים לבוא מחר למבחנים של להקת פיקוד צפון. בבוקר הלכנו למבחנים בגן האם, עשינו כמה תרגילים ושרנו שירים. טופול אמר לנו במקום: 'התקבלתם'. אתה קולט? טופול, שהיה כבר אז אגדה, אמר לי 'כן'. זאת היתה חגיגה אדירה.
"אגב, החיילות שהזמינו אותנו היו נירה רבינוביץ' ודינה חורגל, הבת של השחקן משה חורגל. לימים, דינה הפכה לבת זוגי, ואחר כך לאשתי.
"בהתחלה בכלל שיבצו אותי להיות טכנאי מטוסים בחיל האוויר, אבל אז נירה ודינה התערבו, ועירבו גם את אלוף פיקוד הצפון, וככה הצליחו להעביר אותי ללהקה".
לאחר שחרורו מצה"ל ראה אותו פשנל, אבי הגששים, והציע לו להחליף בהצגה "תעלולי נאסר א־דין" את חיים טופול, שנסע לקבל את גלובוס הזהב על תפקידו ב"סאלח שבתי". רק דבר אחד קטן הפריע לפשנל.
"הוא אמר לי שהשם ציגלמן ארוך מדי, וש'בלוח המודעות ברחוב אנשים יצטרכו לעשות סיבוב שלם כדי לקרוא'. אז דינה חשבה על השם 'יגיל', והלכתי לשנות את השם במשרד הפנים.
"האמת היא שלאחרונה יש לי מחשבות לחזור לשם הישן שלי. זה שם נדיר, ויש לי פתאום איזה רצון לשמור אותו".
חיים טופול. המנטור // צילום: משה שי
פשנל הכניס את יגיל למחזות הזמר "הלו דולי" ו"אירמה לה דוס מיפו", שהפכו אותו לכוכב. אחר כך באו תוכניות המערכונים שלו - "חיי כלב", "חיכיתי לך ארצי" ו"עובר ושב", שהפכו אותו לשם מוכר בכל בית, ולצידן הופעות בסרטי קאלט דוגמת "כץ וקרסו" ו"שוד הטלפונים הגדול".
הוא מתענג על התמימות של התקופה ההיא ועל "הצניעות האישית והצניעות המקצועית. אני מתגעגע לימים שבהם כולם היו לובשים בגדים של 'אתא', כולל העשירים. העשירים לבשו את אותה חולצה כמו כולם. אף אחד לא השוויץ במה שיש לו.
"היום מי שאין לו רוצה שיראו שיש לו. לא מוצאת חן בעיניי הרדיפה הזאת אחרי הפרסום והעושר. זה מגוחך בעיניי שאיזה שחקן צעיר, שעשה תפקיד יפה ככל שיהיה באיזו סידרה, מתחיל לרוץ על שטיחים אדומים ומסיבות ואירועים. מה אתה חוגג? תפקיד אחד שעשית?
"פעם לא רדפו אחרי שחקנים עם מצלמות ברחוב ולא היו מזמינים אותנו לאירועים שבהם מחלקים מתנות, שהן בעיניי קצת שוחד. אותי לא ראית באף השקה, נכון? טוב, היום בטח לא מזמינים אותי. למה צריך לצלם שחקן ליד הרכב שלו? מה אני צריך את זה?
"אין ספק שהתקופה השתנתה, והכל נהיה יותר שטוח ושטחי. פעם לא היה גיא פינס, ולא שיש לי משהו נגדו. זה פשוט לא היה נחוץ לאנשים".
היה את "העולם הזה", שדיווח לכולם מי מנהל רומן ומי עזב את הבית.
"בסדר, בסדר. רכילות תמיד היתה ותמיד תהיה, אבל זה לא היה העיקר. אחרי העבודה האמנים היו מתכנסים בבתי קפה כמו 'כסית' או 'קליפורניה', מרימים כוסית ומסכמים את היום שלהם. זה היה הדבר הכי צבעוני אז. היה את השולחן של אריק לביא, אורי זוהר וחיים טופול, שאני הסתפחתי אליו לקראת סוף עידן הבוהמה התל־אביבי, וממול היה את שולחן המשוררים, שכולם היו מסתכלים עליהם ביראת כבוד ולא מעזים להתקרב. עד היום אני זוכר את הבלורית של שלונסקי ואת אלתרמן יושב ושותה.
"היום זה לא קיים. היום אנחנו חיים בעידן שבו איש איש לעצמו. נגמרת ההצגה - כולם רצים לעניינים שלהם. פעם בחודשיים־שלושה הצוות הולך לשתות בירה. פעם אחת אפילו הזמינו את הזקן להצטרף אליהם, ואיתי טיראן אמר לי, 'זה לא כמו שהיה בתקופה שלכם, אה?'. לא, זה לא.
"התקלקלו הרבה דברים בדרך. החברות הלכה לאיבוד, אנשים נהיו רודפי כסף, חיים בדל"ת אמותיהם, דואגים לכספם ומציצים מדי פעם לדשא הירוק יותר של השכן. אני רואה צעירים וצעירות נוסעים בג'יפים. למה אתם צריכים את זה? יש הר באמצע העיר? נהיה פה שואו אוף כזה, שכולם רוצים להראות למי יש אוטו ששווה יותר. וחזרנו להיות שבטים של ספרדים, אשכנזים, רוסים ואתיופים".
בצעירותו. מתגעגע לתמימות
על הסידרה "נבסו", שהגיבור שלה הוא אתיופי, יש לו רק מחמאות. "זאת באמת סידרה פורצת דרך. כמו הסידרה 'שכנים', שעשיתי בערוץ הראשון בתחילת שנות השמונים, וקצת הקדימה את זמנה. לא כולם אהבו סידרה שיש בה עברית וערבית ושכנים ערבים. מי שקצרה את הפירות אחרי שנים היתה 'עבודה ערבית'.
"אז עכשיו סוף סוף עשו סידרה על העדה האתיופית, סידרה שכתובה נהדר ומשוחקת נהדר, שמראה שאתיופים זה לא רק אבטלה, מכות ומתאבדים. ומתי משדרים אותה? מאוחר בלילה, אחרי עוד תוכנית בישול. למה? למה לא לתת לה את הכבוד הראוי לה ולשים אותה מייד אחרי החדשות?
"אני מזפזף בטלוויזיה ולא מבין מה זה כל תוכניות האוכל האלה. אתם כל כך רעבים, שאתם צריכים לראות תוכניות על אוכל כל יום?
"שלא ייצא שאני מקטר, אני פשוט משקף את מה שאני רואה. אתה יודע מה עצוב? שיכול להיות שמישהו יקרא את הדברים ויגיד 'גדי צודק', אבל זה לא ישנה שום דבר. יש מי שמקבל החלטות, והוא מחליט שאוכל זה הדבר. אז כל היצירה המקורית החשובה נדחקת לשוליים של הערוצים השונים ולכבלים, שעולים כסף".
אפרופו מקבלי החלטות, מה אתה חושב על הסערות של מירי רגב ועל שלילת פרס ישראל ליאיר גרבוז בגלל האמירות שלו?
"נו, מה אתה רוצה שאני אגיד לך עכשיו? באמת, איזה דבר חכם יש לי להגיד על זה?"
אתה מפחד על הפרס שלך, אה?
"מה זה יעזור אם אגיד עכשיו משהו על רגב או על בנט? זה ישנה משהו? הם ישתנו? לא.
"הפוליטיקאים שלנו השתנו לאורך השנים, וגם שם הלכה הצניעות. כל אחד ממהר להצהיר הצהרות, וכולם רצים אחרי הממון והבתים. יצחק שמיר היה גר בבית קטן מאוד ליד הבימה. מנהיגי הפועלים היו דומים לפועלים ולא היו עסוקים בשדרוג הרכבים שלהם.
"כל מי שנהיה פוליטיקאי מתחיל לעשן סיגרים בפרהסיה. מה זה, סטנדרט כזה? אתה מבין, הראש השתנה, וזה מקרין לכולם. אז מה יעזרו המילים שלי? הן ישנו משהו בהתנהגות של מירי רגב?
"אני חושב שעולם התרבות מגיב יותר מדי לכל אמירה. מירי רגב אומרת משהו, ואז השחקנים קופצים, ובמקום שהדברים שלה יעברו מתחת לרדאר הם הופכים לכותרות ולתגובות שגוררות תגובות, וזה לא נגמר. צריך פשוט להפסיק להגיב לאמירות, וזה יעצור את ההידרדרות".
בשנים האחרונות צפים כל מיני סיפורים על הטרדות מיניות מאחורי הקלעים. אתה זוכר דברים כאלה מהתקופה שלך?
"בוודאי, זה היה, רק שאף אחד לא ראה בזה הטרדה מינית. זה היה מין הומור כזה. היו חיבוקים ונשיקות, ושחקן היה יכול לתת טפיחה לאיזו מלבישה על התחת, ולא היו עושים מזה עניין גדול. היום זה נחשב להטרדה מינית.
"אני חייב להודות שאני ממש מפחד ושומר מרחק כשאני עם נשים, שלא יאשימו אותי ששלחתי ידיים. היום אסור אפילו להגיד למישהי שהיא כוסית. שחקנית צעירה אמרה לי לאחרונה, 'אתה כוסון בשביל מישהו בן 70', ואני דווקא ראיתי בזה מחמאה. אני אמור להאשים אותה בהטרדה? לא חושב. גבולות זה חשוב, אבל חשוב גם לשמור על הומור.
"גם הסלנג והדיבור השתנו. אני זוכר שאריק לביא אמר פעם למישהי, 'מותק, אם היה לך קצת שכל, היית יכולה להיות שלי'. אף אחד לא רץ על זה לעיתונות. זאת היתה מחמאה ברוח הזמן ההוא, בדיוק כמו להגיד היום למישהי שהיא כוסית. אבל אני מניח שהיום, אמירה כזאת היתה כבר פותחת מהדורת חדשות וגומרת לו את הקריירה.
"אתה יודע מה? זה גם חלק מרוח הזמן שאני פחות אוהב. הכל נהיה שפיט במהירות. הכל נהיה כותרות ענקיות. מישהו עשה משהו, או יש חשד - וכל העיתונים כבר עוסקים בזה, שופטים אותו, כותשים אותו, ואז הסיפור נגמר ולא ממש היה סיפור - אבל הקריירה הלכה".
אתה מדבר על משה איבגי?
"לא. אני מדבר באופן כללי. לא חסרות דוגמאות. ומצד שני, יש לנו נשיא שיושב בכלא וראש ממשלה שיושב בכלא וחברי כנסת שיושבים בכלא, ואין ספק שכל זה לא היה קורה בלי העיתונות ובלי הרשתות החברתיות שמפעילות לחץ על התקשורת".
אין לו פייסבוק. "מה יש לי לעשות שם? למצוא חברים? האנשים שם לא באמת חברים אחד של השני. חברים יש באגד. וגם שם לדעתי כבר אין ממש חברים. מה אני צריך להיות שם ולקרוא מה כל אחד חושב על כל אחד ועלי?
"זה גם משהו שפתאום נהיה: כולם מבקרים. פעם היתה הצגה והיו שלוש ביקורות. היום יש 175 ביקורות בכל מיני אתרים, וכל אחד נהיה מבין עניין. ואיזה תגובות... נורא. ממש שנאת מוות. למה? למה להיות כל כך בוטה?"
אולי אתה מחמיץ משהו? גם דברים טובים קורים בזכות הפייסבוק, מהפכות של ממש.
"אולי אני מחמיץ. אולי, עם כל הקלילות שיש בי, אני קצת שמרן. אני נשוי לאותה אישה 50 שנה, אני חי באותו הבית 40 שנה, ויש לי שברולט מודל 82'. אני שמח בחלקי".
החיבה שלו לכביש כמעט הפכה אותו לבר מינן לפני 15 שנים. בוקר אחד, בזמן שירד לכביש באזור מגוריו, הוא נפגע על ידי כלי רכב ונפל לכביש. אנשים שהיו עדים לתאונה צעקו כדי להסב את תשומת ליבו של הנהג הקשיש - אבל זה חזר על עקבותיו וביצע, בלי כוונה, דריסה חוזרת.
יגיל הובהל לבית חולים במצב קשה. שם התברר ששבר את עצם הירך ("עד היום יש לי בורג באזור הזה") ואת היד, ושהטחול שלו מדמם. ניתוח חירום שעבר הציל את חייו. לאחר שלושה חודשי אשפוז וחודשים ארוכים של שיקום, הוא חזר ללכת בעזרת מקל הליכה, עד שהתאושש לגמרי.
"באופן מפתיע, התאונה הפכה אותי להרבה יותר אופטימי. נהייתי רגוע פתאום. פעם הייתי ספידי גונזלס, כמו קוץ בתחת. התאונה הרגיעה אותי וגרמה לי להתחיל לנצל כל רגע בחיים. לחשוב יותר על המשפחה, על החברים ועל הנאות החיים. תן לי ספר טוב וזמן איכות עם המשפחה, ואני מאושר. ואתה יודע מה? מהרגע שאני פחות רודף אחרי תפקידים, התפקידים רודפים אחריי".
אתה בקשר עם חברים מהתעשייה? אורי זוהר? טופול?
"לא ממש. הימים שלי מלאים בחזרות, בהצגות ובנכדים. אני בקשר עם שייקה לוי ואילי גורליצקי, שאני מאוד אוהב ומשתדל להיפגש איתם בין לבין. יש בי הרבה געגועים לאנשים שאינם עוד בין החיים. אריה פפה פלדמן, שהתקבל איתי ללהקה צבאית ונהרג בזמן הופעה בפני חיילים. פשנל, שהיה מנהל וסוכן וחבר, וממש פרס עלי את חסותו. יוסי בנאי, שעבד איתי על התוכניות שלי. וגם שייקה אופיר, שהיה מורי ורבי, וששאפתי להיות כמוהו".
הקריירה הארוכה לפחות סידרה אותך כלכלית?
"בוא נגיד שאני לא מיליונר, אבל בהחלט הגעתי לדירה ולמכוניות יפות, ונסעתי בכל העולם. אם מחר אצטרך להפסיק לעבוד, אוכל לחיות מהחסכונות ומהפנסיה עד שאסגור את העיניים. יש לי תמלוגים, יש לי ביטוח חיים ויש לי חסכונות. מצבי טוב ביחס להרבה אמנים, שלצערי הרב לא מזדקנים בישראל בכבוד".
כשאתה מסתכל לאחור, יש משהו שאתה מרגיש שהחמצת בקריירה?
"את הטלוויזיה. הייתי יכול להנחות כל מיני שעשועונים. הרי בשנות השבעים הנחיתי את תחרויות מלכות היופי ומלכות המים וכל מיני מלכות. כשאלכס גלעדי נכנס לבעלות של ערוץ 2 הוא הזמין אותי לפגישה. אמרתי לו, 'אני עסוק עם המופע שלי'. באותו רגע זה לא היה נראה לי דחוף. ואז נכנס איזה בחור בשם דודו טופז לנעלי המנחה ותפס את כל תשומת הלב.
"אולי הייתי יכול להיות יותר נוכח בטלוויזיה של היום. אבל אני לא חושב על זה. תראה, אני לא מסתכל על כלום בזעם. לא על מה שעשיתי ולא על מה שלא עשיתי. על מה יש לי לכעוס? החיים היו טובים אלי. אולי לא כבשתי את ברודוויי, אבל עשיתי פה דברים נהדרים, ואני עדיין עושה. ומי בכלל חשב שאהיה שחקן?
"אז בסופו של דבר, הגעתי למצב שאנשים היום מצטטים משפטים מתוך סרטים ומופעים שעשיתי. יש משהו יותר נהדר מזה לאמן?"
פתאום הוא משתתק, והחיוך השובב שעל פניו נמחק. "אתה יודע על מה אני חושב לפעמים? שאני כבר בן 72, וכל תפקיד שאני עושה נמשך שנתיים־שלוש. אז כמה עוד תפקידים נשארו לי? שישה? שבעה? וזה אם אני ממש אופטימי. שמע, חביבי, הזמן רץ כשנהנים". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו