איש אחד בא אלי לא מכבר ואמר לי דבר ששימח אותי מאוד: "אתה קובי?" הוא שאל. "אני הבן של ג'. דע לך שאבא מודה לך מאוד על מה שאמרת לו. זה ממש הציל אותו".
אני כמובן חייכתי מאוזן לאוזן והשהיתי את ידו בתוך ידי, מתאמץ להיזכר מה בדיוק אמרתי ל־ג', שהוא חברי מנוער המתגורר בחו"ל. ג' ואשתו עברו בעת האחרונה סיפור גירושים ממושך ומסובך. זכרתי כמובן ששוחחתי עם ג' על העניין ואפילו זכרתי שהתאמצתי להגיב כראוי, לנחם אותו על המשבר ולהגיד את המילים הנכונות, אבל לא הגיוני שמבקשים פה להחמיא לי על קלישאות ידידות כמו "ככה זה", "אני איתך" ו"החיים הם תקופה לא פשוטה".
בטח יש כאן משהו אחר שאני לא מצליח לזכור. מאחר שהסקרנות הרגה אותי, לא הצלחתי להתאפק ושאלתי את הבחור החביב: "מה אמרתי לאבא?"
"כשהמשבר עם ההורים שלי קרה", הוא אמר לי, "צלצלת לאבא ואמרת לו: תקשיב לי ג', אף אחד לא מדבר עליכם ולא מרכל עליכם. שלושה ימים כל החבר'ה דיברו רק על זה - וזהו, נגמר. עברו לדבר על רכילות אחרת. אנחנו בקושי זוכרים מה קרה".
משום מה, הוא מספר, דווקא המשפט הזה נתן לו איזשהו כוח לקום על רגליו ולהתנער מהמשבר.
וואלה, מעניין. אני לא ממש זוכר שאמרתי לו את זה, אבל אני אכן חושב כך וסביר להניח שאכן יריתי את הבשורה הזו לעברו. אינפלציית המידע יוצרת אמנם עיסוק חדשותי בעוצמה אדירה וחסרת תקדים, אבל בגלל כמויות המידע הגדולות קורה עוד משהו: זמן העיסוק בהן מתקצר למינימום, כי רשימת החדשות מתארכת ודוחקת. חלון תשומת הלב הוא קטן. אין בו מקום ליותר מתמונה מרכזית אחת. וכשידיעה רודפת ידיעה ופיסת רכילות רודפת פיסת רכילות, נוצר איזון שבאיזשהו מקום יכול להיות שהוא ממש בריא: כל קשקוש חסר חשיבות זוכה לחשיפה אדירה, אבל נמוג ונעלם כעבור רגע ומפנה את מקומו לעניין הבא.
אפשר כמובן לחזור ולחפור בעניין, וזה יקרה כעבור זמן־מה, בעת מתן גזר הדין, בעת החתונה הבאה, בעת חשיפת עוד פרט, אבל עד אז - למי בכלל אכפת. אין לך רגע שאין בו חדשה חדשה וחבל להשקיע במה שכבר נדוש ונלעס.
בזמן האחרון אני עסוק בכתיבת כתב סנגוריה על הרשתות החברתיות ומה שהן עושות לחיינו. קצת נמאס לי מהנהי הכללי ואני מחפש נקודות אור. הנה אחת מהן: אנחנו לא מקדישים יותר מדי זמן לדברים לא חשובים, מאחר שעלינו לפנות את הזמן לדברים לא חשובים אחרים. זה לגמרי מטומטם, אני יודע, אבל תודו שיש כאן גם בשורה.
kobiarieli@gmail.com
