בתחילת אוקטובר 1952 התקבל במטה המשטרה בתל אביב מכתב לא חתום, שהורכב מכמה שורות מודפסות במכונת כתיבה. השולח האלמוני הודיע ש"מתוך ייאוש וחוסר ברירה הנני נאלץ לפנות למפכ"ל באזהרה: למרות שאני מתנגד לשילומים, אני מתנגד גם למעשי טרור, ולכן הנני מבקש להגביר את השמירה על השרים והפקידים המטפלים בנושא השילומים".
המכתב נשלח שלושה שבועות בלבד אחרי שישראל חתמה עם מערב גרמניה על הסכם השילומים שבעטיו סערו הרוחות בארץ, כשמפלגת חרות, בראשות ח"כ מנחם בגין, התנגדה נמרצות להסכם ולכל קשר עם הגרמנים. אי לכך התייחסה המשטרה למכתב האזהרה ברצינות גמורה, העמידה שמירה סביב כמה משרדי ממשלה והצמידה אבטחה לאישים שהיו קשורים במשא ומתן עם גרמניה ובחתימת ההסכם עימה.
ביום ראשון, 5 באוקטובר 1952, ב־09:45 בבוקר, הבחין שוטר סמוי, שהופקד על המבואה של בניין משרד החוץ בקריה שבתל אביב, באלמוני שטיפל בתיק עור תפוח. השוטר ביקש לבדוק את התיק, ובתגובה הצמיד אותו האלמוני לגופו והמשיך לטפל בחפץ שבתוכו. בשלב זה הסתער השוטר לעבר האלמוני, שנכנע ללא התנגדות.
בפתיחת התיק התגלה בו מטען נפץ. הבניין פונה מייד מיושביו, וחבלן משטרתי שהוזעק נטרל את הפצצה וקבע ש"מדובר בכ־30 אצבעות דינמיט במשקל כולל של כשלושה ק"ג, ושעון הפעלתו היה מכוון לשעה 10:10".
האלמוני זוהה כדב שילנסקי, תל־אביבי בן 30, נשוי ואב לילד, עובד חברה קבלנית, שהיה מקורב למפלגת חרות. שילנסקי נשפט ונגזרו עליו 21 חודשי מאסר. אחרי שחרורו למד עריכת דין ונכנס לפעילות פוליטית. החל מ־1977 כיהן שילנסקי במשך 15 שנים כחבר כנסת במפלגת הליכוד, מתוכן שלוש שנים וחצי שימש יו"ר הכנסת ה־12. הוא הלך לעולמו ב־2010 בגיל 86.
קורסים לטכנאות רדיו: "זה מקצוע העתיד"
כשהושקו בתקופת המנדט הבריטי שידורי תחנת הרדיו העברי "קול ירושלים", במארס 1936, פעלו בבתי אב יהודיים בארץ ישראל אלפים בודדים בלבד של מקלטי רדיו. רק אחרי הקמת המדינה והגעת כ־700 אלף עולים הפך הרדיו לנפוץ יותר, שכן רבים מהעולים הביאו עימם ארצה גם מקלט רדיו, כדי להמשיך להאזין לשידורים מארץ מוצאם, או כדי למכור את המכשיר ולממן בכך את תקופת ההתאקלמות הראשונה בארץ. בהקשר זה יצוין שמחירו הממוצע של מכשיר רדיו בתחילת שנות ה־50 עמד על כשתי משכורות חודשיות של פועל.
העלייה בפופולריות של קול ישראל, הרחבת לוח השידורים, הקמת בתי החרושת לייצור מקלטי רדיו בארץ ("אמרון", "בן־גל" ועוד) וההיתר לרכוש מקלטי רדיו בתשלומים - כל אלה הפכו את המקלט הנכסף לפריט מצוי ביותר ויותר בתים בישראל.
לצד התפוצה הרחבה של מקלטי הרדיו, התפתח גם הצורך בתיקוני מכשירים משומשים. משרד העבודה, שהיה טרוד מנתוני האבטלה הגואה, ראה בקורס טכנאי רדיו פתרון זמין שיכול לשמש להפחתת מספרם של מבקשי העבודה.
אי לכך, מתחילת אוקטובר 1952 ניהל המשרד מסע תעמולה אפקטיבי תחת הסיסמה "טכנאות רדיו - מקצוע העתיד", וקורסים ללימוד המקצוע, באורך שנה, נפתחו בעשר נקודות יישוב ברחבי הארץ. ההרשמה אליהם נסגרה ברוב המקומות בתוך פחות משבוע.
"כפר הקשישים" הוקם בדרום
ב־2 באוקטובר 1952 הקימה תנועת המושבים נקודת התיישבות חדשה בדרום הארץ, בסמוך לכפר הערבי הנטוש ג'וליס. הנקודה יועדה לקבוצה של 50 משפחות חקלאיות בוגרות שעלו מרומניה, שבה עסקו כולן בתחום היין - מנטיעה וטיפוח כרמי ענבים ועד הפיכתם ליין בבקבוקים.
תחילה נקרא המקום "כפר הכורמים" ובהמשך שונה השם ל"כרמון", אך לאורך עשר שנות קיומו הכירוהו רבים בשם "כפר הקשישים".
חברי הקבוצה עלו לישראל ב־1950 ושהו כשנתיים במחנה העולים בפרדס חנה, ממתינים לאיתור נקודה חקלאית עבורם, בעוד המוסדות מעבירים אותם זה לאחריות זה. הסיבה: הצעיר בחבורת העולים היה בן 50 והמבוגר בן 70 - לא הדמויות הצעירות והאנרגטיות שאנשי המוסדות העדיפו לפרוס עליהן את חסותם.
לבסוף הועברו המשפחות למשבצת הקרקע שהוזכרה בפתיח, בשטח של 1,500 דונם, שם הן גרו בצריפים, נטעו כרמי יין, ואף הקימו יקב קטן. אולם בהיותם "בנים חורגים" לארגוני ההתיישבות הם סבלו מהיעדר גב כלכלי ומאי־תמיכה מצד הרשויות - דבר שהביא אותם לחרפת רעב ולחיי ייאוש.
ב־1961 החליטה הסוכנות היהודית לחסל את הכפר. חלק מהמתיישבים הועברו ישירות לבתי אבות, ומשפחות שעדיין יכלו לתפקד קיבלו 5,000 לירות ונשלחו לדרכן. דחפורים שעלו על המקום עם נטישתו מחקו את זכרו של "כפר הקשישים", שלא פיאר את סיפור מוסדות העלייה ותנועת ההתיישבות הציונית.
חיפה - אימפריית בתי קולנוע
ב־7 באוקטובר 1952 דיווח העיתון "מעריב" ש"בחיפה יש 14 בתי קולנוע, והשבוע ייפתח בית קולנוע נוסף בשם 'אורלי'. בהמשך החודש יושק גם 'עצמון' (בתמונה), שיהיה מהמפוארים בישראל". ב־1954 פעלו בחיפה כבר יותר מ־20 בתי קולנוע, וארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) קבע ש"חיפה היא השיאנית העולמית בצפייה בסרטים, כשכל תושב בה ביקר בקולנוע כ־30 פעמים בשנה בממוצע". בסוף שנות ה־60 פעלו בעיר 28 בתי קולנוע, שחלקם נשלטו בידי כמה משפחות. לאורך השנים הלכו ונסגרו כל בתי הקולנוע מאותם ימים בעיר.
אתרוגים חינם – ואין דורש
ימים ספורים לפני חג הסוכות תשי"ג נמסר שבעלים דתיים של מטעי אתרוגים בארץ מזמינים את כל בית ישראל להגיע למטע ולקבל אתרוגים ככל שחפצה נפשם – חינם אין כסף. הסיבה: בעלי המטעים הקפידו על שמירת שנת השמיטה והכריזו על האתרוגים כהפקר, אף שהרבנות הראשית התירה את מכירת האתרוגים. מהדיווח התברר שרק מעטים הגיעו למטעים לזכות באתרוג בחינם, שכן מחירי ארבעת המינים ב־1952 היו נמוכים, ותמורת לירה בודדת אפשר היה לרכוש בשווקים אתרוג "סטנדרט".
נוטשים את "השיכון העממי"
בתקופת חגי תשרי תשי"ג נודע בציבור שלא פחות מ־12 אלף משפחות שנרשמו ל"מפעל השיכון העממי" - החליטו לפרוש מהתוכנית, וקיבלו בחזרה את דמי הפיקדון בסך 100 לירות ששילמו עם הרשמתן. "השיכון העממי" היה יוזמה ממשלתית מ־1951, שבמסגרתה התחייבה המדינה לבנות בתוך ארבע שנים עשרות אלפי דירות עממיות ולהעניק לכל משתכן משכנתא בסך 700 לירות. בשל הביקוש הרב נקבע שבהגרלה יוכלו להשתתף רק משפחות עם תעודת זכאות לשיכון, בתנאי שיירשמו ויפקידו את 100 הלירות הראשונות על החשבון.
גם אחרי הנטישה הגדולה עדיין נותרו בתוכנית 23 אלף משפחות שהמתינו להגרלה. בסופו של דבר, הצליח "מפעל השיכון העממי" רק בחלקו: לצד שכונות שהוקמו במסגרת התוכנית והפכו למוצלחות, היו שכונות שהידרדרו במהרה להזנחה והפכו למוקד של עוני ומצוקה קשה.
מכונות כתיבה לתלמידים
ממשרד החינוך והתרבות נמסר על תרומה מפתיעה ויוצאת דופן שהתקבלה מנדבן יהודי ניו־יורקי בשם אוסקר גרוס, ששלח לארץ מטען גדול של מתנות יקרות שיועדו, כדבריו, "לחלוקה על פי שיקול הנהלת משרד החינוך בקרב התלמידים המצטיינים בספרות עברית, בתנ"ך ובדברי ימי ישראל". עם המתנות ששלח נמנו עשרות מכונות כתיבה, שעוני יד, זוגות אופניים, מכשירי רדיו, מצלמות ועוד.
הנעלמים / עיתונות ילדים
במבי
שבועון שיצא בתחילת שנות ה־60 וניסה לחבב על הילדים את סגנון הקומיקס האמריקני באמצעות איור של אגדות וסיפורי ילדים דוגמת "שלגייה ושבעת הגמדים", "הברווזון המכוער", "כיפה אדומה", "דוקטור דוליטל", ועוד. "במבי" היה פרי יוזמתו של אשר דיקשטיין, שגם אייר וערך. השבועון יצא לאור בהוצאת "רמדור", בבעלות אורי שלגי, שנודעה בשנות ה־60, ה־70 וה־80 בספרוני המערבונים והבלשים שלה - שהיו אהודים מאוד על בני הנוער אז בארץ.
הצרכנייה / דברי מתיקה מאז
סוכרייה מחליפת צבעים
סוכרייה שעלתה גרוש או גרוש וחצי, אבל שימשה תמיד את בעלי הקיוסקים כתחליף למתן עודף - טריק שאפשר את הגדלת ההכנסות על חשבון ילדים תמימים. תחילה היתה הסוכרייה עגולה וקטנה, ובמהלך השנים גדלה והורכבה משכבות דקות בצבעים שונים, שהיו מתחלפים עם התקדמות ליקוק הסוכרייה. הדבר נחשב לפלא, וילדים נהגו להתחרות ביניהם עד איזה צבע יגיעו בסוף ההפסקה בבית הספר.
