פאולה רוזנברג: איך התנצלות הופכת אותנו לאנשים טובים יותר?

באחת הסצנות בסדרה "קז'ואל" הגיבורה ישבה בחברת גבר זר וסיפרה לו על הכעסים שצברה כלפי הוריה ועל היחס הנוראי שהעניקו לה ולאחיה בילדותם. אותו גבר השיב לה: "מאחורי כל ילד כועס שמצפה שההורים שלו יבקשו ממנו סליחה, עומד הורה שממתין כל חייו להכרת תודה."

המשפט הזה, מסדרה די בנאלית, חידד אצלי את ההבנה שאי אפשר לבקש מאחרים שיתנצלו בפנינו, כל עוד הם לא סולחים לעצמם על הפגמים האנושיים שלהם. כל אחד מאיתנו נלחם את מלחמתו להשגת הכרה, אהבה, הערכה, נראות, להפחית סבל. כל אחד מאיתנו מופעל מן הפצעים הכי עמוקים שלו, ואין לדעת אם זה שאומר לנו דבר מעליב או שלא קשוב אלינו כלל מבחין בכך שהוא פוגע בנו, או שהוא בעצם עסוק בליקוק הפצעים האישיים שלו ומרגיש מותקף.

לסלוח זה בריא

מחקרים מראים שבקשת סליחה תורמת לבריאות: בקשת סליחה קשורה להפחתת רמות חרדה, לשיפור בתסמיני דיכאון, ואפילו להפחתת כאבים גופניים. יש מחקרים שמצאו שאנשים שמסוגלים לבקש סליחה הם בעלי ערך עצמי גבוה יותר וסיפוק גדול יותר. ההסבר שנותנים לכך הוא שכל עוד אנחנו מרירים, אנחנו נשארים כלואים בחוויה קורבנית שמגבילה את מרחב הפעולה ואת החופש שלנו, כלומר - אנחנו מגבירים את הסבל.

אין בקשת סליחה או קבלת סליחה מחייבות להפסיק לכעוס, אך הן מעידות על כך שהכעס כבר לא מנהל אותנו ולא גוזל כמויות אדירות של אנרגיה מנטלית ורגשית. סליחה אמיתית היא ניסיון להפריד בין החלק שלי לחלק של האחר, גם אם הוא פגע בי. התנצלות לא תמיד מעידה על כך שאני טועה והאדם השני צודק, אלא שאני מחשיבה את הקשר עם אותו אדם יותר מאשר את הרצון שלי להיות רק צודקת.

לסגור מעגלים

אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי על עצמי בשנים האחרונות הוא שמעגלים רגשיים שנשארים פתוחים משפיעים לרעה על איכות חיי, גם אם איני מודעת לכך. אחת הדרכים היעילות לסגור מעגלים שנשארו פתוחים היא להתנצל, כי זו הוכחה שסלחנו לעצמנו והכרנו בחלקים הפוגעניים שבנו.

סיפרתי בתקשורת לא פעם על סיום הנישואים הראשונים שלי, על שהרגשתי במקום לא מדויק עבורי. אני זו שיזמתי את הפרידה מהאיש שנישאתי לו, לאחר לבטים ממושכים. עברתי דרך פחד גדול כדי להעז לעשות את הצעד הזה. ידעתי שאני חייבת לעצמי את ההתחלה החדשה, אבל עם זאת הרגשתי שזה לא הוגן כלפיו.

זה קרה לפני יותר מ־18 שנה, ועדיין תחושת האשמה ליוותה אותי. עם השנים נוכחותה של האשמה פחתה בחיי היום־יום, אבל עדיין חייתי עם התחושה שפגעתי באדם יקר כדי להיטיב עם עצמי. זה משא לא פשוט לסחוב בתוך הערך העצמי שלנו, גם אם מדחיקים אותו או מתעלמים ממנו או מוצאים למעשה הפוגע שעשינו צידוקים רציונליים. התקופה לאחר שיזמתי את הפרידה לוותה בכעסים ובהאשמות הדדיות, כמו רוב הפרידות. ככל שעברו השנים וככל שעיבדתי את החוויות ונבנתה פרספקטיבה, כך הצלחתי לראות עוד צדדים של הסיפור ולהכיל בתוכי תמונה שלמה ורחבה יותר. מצד אחד השלמתי באמת עם העובדה שפגעתי בו, ללא קשר לסיבות לכך, ומצד שני הבנתי שהאחריות המלאה במערכת יחסים אף פעם לא מוטלת רק על צד אחד, ושעוצמת ההאשמה העצמית שלי מוגזמת.

אשתו של בעלי הראשון

לפני כמה שנים העברתי הרצאה על הסיפור האישי שלי ועל השינוי שעשיתי בחיי, כולל הגירושים, הטיפול בבעיות הבריאות באמצעות שינוי אורח חיים והשינוי בקריירה. בסוף ההרצאה ניגשה אלי אישה בחיוך מאיר ואמרה: "אני אשתו של דקל, ההרצאה שלך היתה ממש מרתקת". ברגע הראשון נאלמתי דום, אבל שנייה לאחר מכן צעקתי בקול רם (מדי) לכיוון האנשים שנשארו באולם וחיכו לסלפי או להחליף איתי מילה: "אתם לא מאמינים! זו אשתו של בעלי הראשון, שהזכרתי עכשיו בהרצאה".

אינה לא נבהלה מהתגובה המוזרה שלי, מה שגרם לי לחבב אותה אפילו עוד יותר, ואז שוחחנו עוד כמה דקות. לאחר שהלכה, שלחתי לדקל הודעת ווטסאפ. כתבתי לו שהתרגשתי להכיר אותה ולהיווכח עד כמה היא טובה, יפה וחכמה. הוא כתב לי בחזרה שהוא ממש שמח לקרוא את זה. לאחר מכן כתבתי לו, בלי לחשוב יותר מדי, שאני מתנצלת על הכאב שגרמתי לו. לא תכננתי את בקשת הסליחה הזו, היא התפרצה מתוכי. הוא ענה שהוא מאוד מעריך את זה, שהחיים שלו נפלאים ושהוא מאושר עם משפחתו וסיפר קצת גם על הקריירה שלו, שהתפתחה באופן מרשים.

ההתכתבות הזו קרתה 15 שנה אחרי הפרידה שלנו, ולא תיארתי לעצמי עד כמה היא תשפיע עלי. במהלך השנים אי־סגירת המעגל הזה בינו לביני שקעה למדף אחורי במחסן הרגשות שלי. למרות זאת, לאחר ההתכתבות שלנו הרגשתי קלילות ושמחה לא מוסברות, ורק אז הבנתי שהשתחרר חלק בתוכי שעד אז היה חסום.

אני חושבת שלא יכולתי לעשות את זה לפני כן. הפגישה עם אשתו, החיוך שלה והקבלה שלה אפשרו לי לסלוח לעצמי.

יותר מהתנצלות

יש שרואים בהתנצלות מעשה שמוחק את הפגיעה באחר. לדעתי זה דווקא חלק מסוכן בבקשת הסליחה, שגורם לחלק מהאנשים לחמוק מלשנות את דרכיהם. בקשת סליחה בתוך מערכות יחסים עכשוויות, בשונה מהתנצלות על אירוע שקרה בעבר עם אדם שכבר אינו חלק פעיל מחיינו כיום, היא רק הצעד הראשון. הסליחה לא תמיד מכפרת על ההתנהגות או על המעשה, אלא היא יותר כמו הצהרת כוונות. כדי שהתנצלות בתוך קשר חי תהיה אמיתית, היא צריכה לכלול גם תוכנית אופרטיבית לשינוי ההתנהגות שבגינה אני מבקשת שיסלחו לי, כדי שטקס בקשת הסליחה לא יהפוך לריטואל של התנערות מאחריות למעשים.

תמיד אפשר לתקן

בתקופת הפרידה מדקל הרגשתי שאני האישה הכי רעה בעולם, הרגשתי שאני האישה הכי מאכזבת בעולם, שהפרתי את החוזה שהתחייבתי אליו עם האיש שהיה חשוב לי.

הפעמים שבהן אנחנו לא מסוגלים לבקש סליחה קשורות לאירועים שעליהם אנחנו לא מסוגלים לסלוח לעצמנו. חוסר ההפרדה בין המעשה עצמו לבין חומרת האשמה מונע את האפשרות להתנצל. כלומר, ייתכן שפגעתי מאוד במישהו, ועדיין לא מדובר במעשה נפשע באופן אבסולוטי, כזה שהופך אותי לאדם נוראי וחסר תקנה.

אני יזמתי את הפרידה שהוא לא רצה בה בזמנו, וזה פגע בו. ככה פשוט - ככה מסובך. רק לאחר 15 שנים מצאתי את הכוחות להתנצל על כך בלי להתמלא באשמה. לאחר אותה התכתבות נפתח ערוץ תקשורת ביני לבין דקל ואינה, ואפילו הזמנו אותה להתארח בתוכנית שלנו בתור מורה ליוגה ולהעביר לנו אימון בשידור חי. כשאני צריכה הצלה מיידית בענייני מחשוב, אני מתקשרת לדקל והוא תמיד עוזר לי.

סליחה עם ריבית

לפני כמה שבועות דקל ואני התכתבנו והתעדכנו לגבי זוג שהכרנו בימים ההם ושעכשיו התגרש. בעקבות זה הצעתי לו להיפגש כדי לספר לו את סיפור הפרידה שלנו, מהצד שלי. דקל ענה לי שאני לא צריכה לשתף, שהיום הוא מבין, ושהוא תמיד אומר לאינה אשתו שבזכותי הוא פגש אותה ושאני עשיתי טובה גדולה גם לי וגם לו. "אם לא היה לך את האומץ ללכת, היינו הופכים לזוג משעמם ומתוסכל", כך כתב לי.

עניתי שאני שמחה לשמוע ושאני מרגישה שעוד חלק משמעותי במעגל נסגר והתחבר. לאחר שחלפו עוד כמה רגעים, חשבתי על זה עוד פעם וכתבתי לו דבר נוסף: "תגיד דקל, לא יכולת להגיד לי את כל הדברים האלו כבר לפני כמה שנים ולחסוך לי אלפי שקלים וחיבוטי נפש של אשמה אצל הפסיכולוג?".

דקל ענה תשובה אופיינית, חצי משועשע: "הייתי בטוח שכבר אמרתי לך את זה, הייתי בטוח שאת כבר יודעת". על העיכוב הזה אני כנראה לא אסלח לו, אני אפילו מתלבטת אם להעביר אליו את החשבוניות של הפסיכולוג או פשוט לשלוח בקשה לתשלום בביט.

אף פעם לא מאוחר מדי

הניסיון שלי מעיד שאם יש איזה מעגל לא סגור, בקשת הסליחה יכולה לחבר קצוות ולהעניק הקלה שלא ידעתם שאתם זקוקים לה. זה מה שקרה לי. יש מצב שאותו הדבר יקרה לכם. שווה את הניסיון.

מדי שנה אווירת יום כיפור מחייבת אותנו להרהר בנושא, שלאורך השנה מרגיש כבד, או כזה שבכלל לא נעים או רוצים לגעת בו. זו הזדמנות מצוינת להצית בכם חלק שכיביתם כדי שתוכלו להמשיך הלאה, במחיר של סיפור לא פתור. רק תרשו לעצמכם להדליק את החלק הזה בחזרה.

המלצה 

מאז שנת 1973 יום הכיפורים עבור הרבה משפחות הוא יום מורכב, שבו הן זוכרות את יקיריהן שנהרגו במלחמה. לא רק כמות עצומה של חיילי צה"ל נהרגו במלחמה זו; הלחימה, כמו כל לחימה, גבתה גם מחיר כבד מאלו שחזרו ממנה, פצועים בגוף ובנפש.

אני רוצה להמליץ לכם על ספר מרגש שכתבה הילה פלורסהיים־בראון בשם "זר לא יבין". אביה של הילה נפל בשבי במלחמת יום הכיפורים, וחזר משם אדם אחר. יותר מ־300 חיילים נפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים. הספר משקף מציאות כואבת ונפוצה מאוד של הלומי הקרב ומשפחותיהם, אנשים שאמנם שבו הביתה, אבל חלק מהם נשאר שם וכבר לא ישוב לעולם.