בנוסח סצ'ואן

"יש שלושה סוגים של משלחות שמגיעות לארץ מסין", אמר לי אחד המנהלים של חברת PTL, שאם הצלחתי להבין נכון, מספקת שירותי ניהול לחברות ישראליות בסין. לסוג הראשון הוא קורא "טיולי בר מצווה" - משלחות גדולות של פונקציונרים, שממלאות שלושה אוטובוסים, עוברות בין אזורי תעשייה וכל מה שמעניין אותן הוא לחסל את הכיבוד ולהמשיך הלאה. המשלחות האפקטיביות הן, לדבריו, המשלחות הקטנות. שניים־שלושה מקבלי החלטות שמגיעים אחרי תחקיר מדוקדק לחברות שנבחרו מראש, וסוגרים עניינים בלי יותר מדי רעש וצלצולים.

אנחנו נפגשנו ביפו, בערב עתיר רעש וצלצולים, שנערך לכבוד משלחת מהסוג השלישי, שהגיעה מהעיר ייבין שבחבל סצ'ואן. מהצד של הפוליטיקה השתתפו בה כמה מראשי השלטון המקומי, ומהצד של העסקים - כמה מראשי ענקית המשקאות הסינית Wuliangye, ששווה, כך נמסר, לא פחות מ־30 מיליארד דולר. מוצר הדגל של הקבוצה הוא "באיג'ו" ("משקה לבן" בעברית). זהו משקה סיני מסורתי, שבשונה מהטקילה, הוודקה או הרום, לא הצליח למצוא את דרכו מארץ המוצא שלו אל הברים של העולם המערבי. אולי כי גם בלי להיות מוכר במערב הוא נמצא ברשימת ששת המשקאות המזוקקים הנמכרים ביותר בעולם.

הבאיג'ו, שנולד בפרובינציות סצ'ואן וגוויג'ואו לפני יותר מאלף שנה, נעשה מאחד או יותר מהדגנים הבאים: דורה, חיטה, אורז לבן, אורז דביק ותירס. הוא לא תוסס באמצעות השמרים שאנחנו מכירים, אלא על ידי תערובת ייחודית של שמרים ובקטריות נוספות שנקראת ג'יו־קו. לכל אזור בסין יש תערובת תסיסה אופיינית משלו, שמשפיעה על הטעמים ועל הריחות של המשקה. הדגנים המותססים מזוקקים, והתוצאה, שמכילה כ־60 אחוזי אלכוהול, מתיישנת מתחת לאדמה תקופה של בין 30 יום ל־30 שנה.

המתכון המקורי של קבוצת Wuliangye נולד, כך מספרים, במאה ה־14, כאשר משפחת צ'ן מהעיר ייבין ירשה את המזקקה של משפחת יאו, ולאחר מחקר מעמיק, שכלל לא מעט ניסיונות, הגיעה להרכב ייחודי של דגנים. בתחילת המאה ה־20 טעם את המשקה אחד מבכירי הממשל במחוז, הכריז שהשם "משקה דגנים" הוא קצת יותר מדי עממי בשבילו, והציע לקרוא לו Wuliangye, או בעברית: "משקה חמשת הדגנים", כדי לבדל אותו מהאחרים. המתכון המדויק נשמר בסוד עד עצם היום הזה.

יותר מ־150 סוגים שונים של מיקרו־אורגניזמים שנמצאים בקרקע ובאוויר של אזור ייבין שעל גדות נהר היאנגצה, מזג האוויר הייחודי באזור, שמתאפיין בטמפרטורות יציבות לאורך כל השנה ובלחות גבוהה ומגוון סוגי הקרקע - מעניקים תנאים אידיאליים לגידול חמשת הדגנים. שיטות העבודה, שאמנם לא נשארו כפי שהיו כאשר נחצבו מרתפי היישון בימי שושלת מינג, עדיין מבוססות על הטכניקות המקוריות.

את הבאיג'ו מקובל לשתות בכוסיות קטנטנות במהלך כל הארוחה, וזה בדיוק מה שעשינו באותו ערב. התחלנו ב־Wuliangye בעוצמה של 38 אחוזי אלכוהול, משקה צלול עם ריחות עזים של דגנים מוחמצים, שיכולים להזכיר ביקור ליד בור תחמיץ במשק חקלאי. המגע שלו עם החך, לעומת זאת, חלקלק, מלוטש ומהווה ניגוד מושלם לריחות החווה. גרסה נוספת שטעמנו, שהכילה 52 אחוזי אלכוהול, היתה מאוזנת יותר ונעימה יותר לשתייה. או שאולי התרגלתי. 

בין לגימה לנגיסה על רקע דו־לשוני של נאומים לא נגמרים וברכות אינסופיות, התברר שחברי המשלחת ביקרו באותו יום גם ביקב ברקן והתרשמו מאוד מאיכות היין הישראלי. האם בעקבות הביקור הזה תיפתח דלת נוספת ליקבים הישראליים בסין - שוק היין השלישי בגודלו בעולם? לא ברור. האם בעקבות הביקור הזה תיפתח הדלת לייבוא סדיר של באיג'ו לישראל? די ברור שלא. כך או אחרת, היה נעים להכיר.