ליבי גלעדי יושבת בעגלה בחצר מרכז שניידר לרפואת ילדים. היא לבושה חולצה פרחונית וחצאית מכנסיים קצרה, בשיערה קלועות שתי קוקיות השזורות לצמה. היא מרימה את ראשה, מציצה על העוברים ושבים, ושוב נשכבת לאחור, מבקשת לצאת לטיול בעגלה.
אמא בלה (28) ואבא בנצי (26) מבטיחים לה שהנה, מייד יוצאים. הם מסדרים את הציוד בעגלה, מניחים את בקבוק המים בסלסילה התחתונה, ונושמים עמוקות. סוף־סוף, תשעה חודשים אחרי שהיתה כבולה לבית החולים, תלויה בלב מלאכותי, הם יכולים ממש לצאת עם ליבי לטיול. רק עכשיו, אחרי שהתנדנדה בין חיים למוות ונזקקה להשתלת לב בדחיפות, ליבי קיבלה לב.
פגשתי אותם לראשונה לפני כחודשיים, בראיון לכתבה שפורסמה במוסף "שישבת" ב־26 באוגוסט. סיפרתי אז את סיפורם של ליבי ושל אחמד מחמוד עלי (4), שני ילדים חייכנים ומלאי שמחת חיים שהיו מאושפזים בשניידר, תלויים בלב חיצוני. שתי עיניה של ליבי בת ה־3 בהקו, והחיוך שלה המיס. אבל מבית החזה שלה יצאו צינורות שחוברו ללב חיצוני המובל במזוודה, ברלין הארט, שבזכותו היא חיתה.
ב־2 בספטמבר, שבוע אחרי פרסום הכתבה, הגיעה ההודעה המרגשת. "השתלת לב לליבי!!!", כתבו לי משניידר, והלב התרחב.
מעברה האחר של השמחה וההתרגשות הגדולה עמדו מג'ד וסמר מחאמיד, הוריו של פואד שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים. גם פואד היה בן 3, נולד שבועיים אחרי לידתה של ליבי. בתום שלושה ימים שבהם נלחמו על חייו בביה"ח רמב"ם בחיפה, הבינו הוריו שסיכוייו להתעורר אזלו. בהחלטה אמיצה ואצילית הסכימו לתרום את איבריו להצלת ילדים אחרים. הכבד שלו הושתל בילדה בת 4. הכליות בנער בן 15. וליבי קיבלה את הלב.
עכשיו, בחצר שניידר, שתי המשפחות נפגשות לראשונה. מלאות חששות, בלב רועד, משפחת מחאמיד מהכפר מעוויאה שברמות מנשה ומשפחת גלעדי מירושלים מחפשות את המילים הנכונות להודות ולהוקיר. זו רוצה להודות על הלב שבזכותו בתה בחיים, וזו להוקיר את הילדה שבה פועם ליבו של בנם.
הגברים לוחצים ידיים, ואז מתחבקים. הנשים מתחבקות. בלה מגישה להם תמונה ממוסגרת שהכינה, ובה ציור של לב, בחציו האחד תמונה של ליבי, ובאחר תמונתו של פואד. שניים שהם אחד. בשקט, בעיניים דומעות, בלה מציעה לסמר להניח את ידה על הלב הפועם בחזה של ליבי.
"אני לא מאמינה, זה ממש הלב שלו", סאמר מניחה לדמעות לזלוג על הלחיים. בעזרתו של ד"ר עופר שילר, רופא בכיר ביחידה לניתוחי לב וטיפול נמרץ לב, היא ומג'ד מקשיבים לפעימות הלב בעזרת סטתוסקופ. וליבי, שעד לאותו רגע היתה חסרת שקט, מבינה שהיא חלק מרגע מרגש, ומתמסרת לנשימות עמוקות. הלב שלה פועם. הלב של פואד.
"תמיד קראתי לו פואדי, לב שלי בערבית", אומרת סמר ברעד. "והנה הלב שלו אצל ליבי. זה באמת דבר מדהים. אין דבר שיכול לנחם אותנו יותר מהידיעה שבמותו פואד הציל חיים".
שתי משפחות, שונות כל כך, שהתאחדו ברגע אחד. מג'ד (33) עובד בסטודיו ובחדר כושר במעוויאה. סמר (32) היא מאמנת החלקה אמנותית בגלגיליות. מג'ד מתגאה שגם בתם קמר, בת 5, היתה אלופת ישראל בהחלקה אמנותית לגילה.
מג'ד מגיע ממשפחה מוסלמית, אשתו ממשפחה נוצרית. "את הילדים", הוא מדגיש, "גידלנו להיות בני אדם. הבן שלי כל הזמן אמר לנו: 'אני לא ילד קטן, אני אהיה ילד גדול וגיבור'. הוא כל הזמן הדגיש שהוא גיבור על. והנה, הוא הוכיח לכולם, גם לי וגם לסביבה, שהוא באמת גיבור. ילד שמח, שבכל מקום שאליו הגיע היה משאיר את החתימה שלו. אנרגטי, כל הזמן בתנועה, כמו קפיץ. כולם זכרו את החיוך שלו. הוא השאיר חור גדול אצל כולם".
"אני משחזרת הכל ובוכה"
ב־15 באוגוסט, כשליבי היתה עדיין מאושפזת ונראה היה שהיא רחוקה מהשתלת לב, פואד חגג יום הולדת 3. למחרת הוא ומשפחתו נסעו לחופשה בסיני. שיחקו בחול, בילו בים, נהנו מכל רגע. בתמונת בסלולרי של מג'ד רואים את פואד מחבק דולפין, שאיתו שחה בבריכה בסיני. "הוא היה קודם כל חבר שלי", נאנח מג'ד. "סמר עובדת באימוני הנבחרת בשעות אחר הצהריים, ולכן פואד ואני היינו מבלים המון ביחד".
התמונות מהתאונה לא עוזבות אותו. זה קרה ב־30 באוגוסט, יום אחרי שחזרו מסיני. "אני והבת שלי היינו בבית, ופתאום שמענו צעקות", הוא מדבר לאט. "פואד נפצע קשה בראש מרכב. אני מגיש עזרה ראשונה, וניסיתי לעזור לו - אבל לא הצלחתי. הוא פונה לביה"ח העמק, ושם חיברו אותו למכשיר הנשמה והעבירו אותו לרמב"ם. המחשבה על היום ההוא קשה לי מאוד".
שלושה ימים התנדנד פואד בין החיים למוות ברמב"ם. שלושה ימים שבהם הוריו, חבריהם ובני משפחתם מהכפר שהו לצידו במסדרון. כשראו שסיכוייו להתעורר ולהחלים קלושים, קרוב משפחה של מג'ד, שעובד כרופא, העלה בפניו את האפשרות לתרומת איברים.
"הוא אמר לי שפואד סובל מפגיעת ראש קשה, אבל הגוף תקין ושלם, והעלה את הרעיון לתרום את איבריו. עד אז לא ידעתי על האופציה הזאת. אמרתי שאני בעד לעשות מצווה ומעשה טוב, אבל מי שקיבלה את ההחלטה הסופית היתה סמר, הגיבורה האמיצה. אני רציתי לעשות מעשה אנושי ולהקדיש את המצווה לפואד, שירגיש גיבור. אבל ידעתי שזו החלטה שלה.
"ואז סמר אמרה לי: 'הנה, הגלגל מסתובב, ואני אתרום ואעשה את המעשה הכי אמיץ שיש בעולם. אני מקווה שאנשים ילמדו מזה'.
"מי שמחזיקה אותנו עכשיו היא הבת שלנו. גם היא גיבורה. סיפרנו לה, ביחד עם עובדת סוציאלית ופסיכולוגית, מה קרה. נתנו לה לצייר, לבטא באמנות את הכעס והכאב שיש לה, והיא אט־אט לומדת להתמודד עם הדברים. היא שואלת אותי לא מעט על פואד. רק לפני כמה ימים ביקשה שאספר לה מה קרה בתאונה. בלעתי את הרוק, אמרתי לה שנהג לא שם לב ופגע בו. סיפרתי לה כמו שאפשר לספר לילדה בת 4".
סמר: "כשאני משחזרת את כל מה שעברנו, אני בוכה. קיוויתי שפואד יקום, אבל עברנו הרבה שלבים עד שהבנו שזה לא יקרה. בבית החולים הכינו אותנו לאט לכל שלב. שלושה ימים חשבו שאולי עוד יצליחו לייצב אותו. אבל כשהבינו שלא, והעלו בפניי את רעיון תרומת האיברים, אמרתי שאין צורך לחשוב על זה. אם הבן שלי יכול להציל חיים, אין פה שאלה בכלל".
אלכס צורני, מתאם תרומות האיברים ברמב"ם, מבין שלא מדובר בהחלטה פשוטה. "ההסכמה האצילית של משפחת מחאמיד לתרום את איברי הבן הצילה את חייהם של ילדים ובני נוער אחרים, שיזכו הודות לכך בחיים חדשים. ברמב"ם אנו מתרגשים בכל פעם מחדש מול משפחות אצילות שמבינות שכשמדובר בהצלת חיי אדם, לא שמים גבול מגזרי או שיוך לאומי או עדתי, וכולם תורמים עבור כולם מתוך הבנה שבכך ניתן להציל חיי אחרים".
תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות: "מפגשים כאלה, של משפחת המושתלים ומשפחת התורמים, מרגשים מאוד. בעיקר הם מדגישים את הגורם ההכרחי לקיומה של השתלה - נדיבותה של המשפחה התורמת. האחווה שבמפגש מעניקה לנו, העוסקים בתיאום השתלות, את ההצדקה להמשיך להציע למשפחות את הזכות הגדולה לתרום איברים ולהציל חיים".
"אחדות מדהימה של הדתות"
ביום שישי הגורלי, 2 בספטמבר, חזרה בלה הביתה לירושלים, ובנצי נשאר בבית החולים עם ליבי. ב־11:50 יצאה בלה לאסוף את האחות יעל מהגן, בדרך לקניות. באוטובוס התקשרה אליה האחות מתאמת ההשתלות משניידר. "אני כבר רגילה לקבל טלפונים מבית החולים, אבל הפעם האחות אמרה לי, 'אמא, תנשמי עמוק, יש לליבי לב'. ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לבכות, לצחוק, לצעוק בהלם, לא ידעתי איך לקבל את זה. היתה תחושה שהמשיח הגיע. לפני ההשתלה היה לי לילה מאוד קשה של כעס וכאב. והנה, כעבור יום מגיעה שיחת הטלפון הזו, כאילו הגעתי מהשבר הכי גדול לדבר הכי טוב".
בנצי היה באותה שעה עם ליבי בבית החולים. "האחות באה אלי והודיעה שיש תרומת לב, ושצריך לקחת את ליבי לבדיקות. כל הגוף שלי רעד", הוא נזכר. "מייד לקחו אותה לבדיקות, ולא היה לי רגע לעכל, אבל הרגשתי מלא מבפנים. אמרתי לליבי שתכף יוציאו לה את המכשיר, והיא תוכל להתנייד כמו כל ילדה רגילה. אני לא בטוח שהיא הבינה, אבל ידעה שמשהו טוב קורה".
בלה הגיעה לבית החולים בשעה 14:00 ורצה לקומה החמישית, למחלקת טיפול נמרץ לב ילדים. "אמרתי לה, 'ליבי, הולכים להוריד לך את הצינורות', והיא אמרה שהיא לא רוצה כי זה כואב. הסברתי לה שזה לב חדש. אמרתי לה שהיא גיבורה ואלופה, וכל המחלקה שם היתה בהתרגשות שיא ושמחה גדולה. חלום שהתגשם לכולם".
בשעה 16:40 נכנסה ליבי לחדר הניתוח, עדיין מחוברת ללב החיצוני. את ההשתלה ביצע ד"ר גבי אמיר, כירורג לב בכיר ומנהל היחידה לניתוחי לב ביילוד בשניידר, במשך כ־12 שעות. רק ב־3 לפנות בוקר, בתום ניתוח שנחשב למורכב בשל הצורך להתנתק מהלב החיצוני ולהתחבר ללב האנושי, יצאה ליבי עם הלב החדש.
"ישבנו כולנו מחוץ לחדר הניתוח, עשינו סעודת שבת והיינו בהמתנה אינסופית. באמצע ראיתי מזוודה שהגיעה מרמב"ם. הרופאים הסבירו לי שזה מקרר שבתוכו יש לב, וברגע שיחברו אותו לכלי הדם של ליבי - הוא יתחיל לפעום. הרגשתי כאילו ילדתי את ליבי מחדש".
בתום הניתוח חוברה ליבי למכשיר אקמו, שמפעיל באופן מלאכותי את הלב והריאות, כדי לייצב את ליבה. ביום שלישי היא כבר נותקה ממנו. בצעדי תינוק קטנים, זה אחר זה, גופה מתרגל לחיות ללא מכשירים, עם לב שפועם בזכות עצמו.
במשך תשעה חודשים שהתה ליבי בבית החולים, בטיפול נמרץ לב ילדים, ועכשיו הצוות נפרד ממנה. "הסיפור שלה מדגים ששילוב בין צוות מקצועי רב־תחומי, שימוש מושכל בטכנולוגיות חדישות ונדיבותם של הוריו של פואד הביאו לתוצאה המיטבית והצילו את חייה", אומר ד"ר שילר. "כולנו תקווה שתרומות האיברים, גם ובמיוחד בילדים, תרבנה. בשנים האחרונות חוברו בשניידר 14 פעוטות, ילדים ובני נוער ללבבות מלאכותיים מסוגים שונים, רובם עברו השתלת לב אנושי - וחייהם ניצלו".גם בימים אלו, כדאי לציין, נמצאים בשניידר שני ילדים ושני בני נוער המחכים להשתלת לב.
ביום ראשון השבוע, אחרי תשעה חודשי אשפוז, כאילו נולדה מחדש, יצאה ליבי הביתה. כשעזבה אותו, בחודש ינואר, עדיין ישנה במיטת תינוק. עכשיו, לכבוד חזרתה, בלה הזמינה לה מיטת ילדים שתתאים לגודלה. בתקופה הקרובה ליבי תצטרך להגיע מדי שבוע לבית החולים, למעקב של ד"ר עמיחי רוטשטיין, שטיפל בה לאורך כל הדרך, ושל צוות ההשתלות של מכון הלב, שמנוהל על ידי פרופ' עינת בירק. במקביל, היא מקבלת תרופות וסטרואידים.
אבל עכשיו, בחצר ביה"ח שניידר, היא מתמסרת למילים הטובות ולברכות שמרעיפים עליה מג'ד וסמר. "אני כל הזמן אומרת לליבי שהיא קיבלה את הלב של פואד. כשהיא תגדל ותתחזק, היא תדע להגיד את זה בעצמה ותדע הכל על הילד שבזכותו היא חיה. אבל הכל", מבטיחה בלה לסמר.
בנצי: "כל כך חיכיתי למפגש הזה. אם יש משהו שאני יכול להצביע עליו כהכי מרגש, זה החיבור בין שלוש הדתות. למרות שיש קונפליקט כל כך גדול, הצלחנו להגיע לאחדות כזו, וזה מדהים בעיניי. מעכשיו אנחנו משפחה. אני מעריץ את האדמה שמג'ד וסמר הולכים עליה, כי החלטה כזו היא על־אנושית בעיניי, והיא התקבלה בשעה שהדבר הכי יקר להם נלקח מהם".
סמר ומג'ד אומרים שמעולם לא הטרידה אותם המחשבה מי יקבל את איבריו של פואד, וגם לא לאיזו דת ישתייך. "הילדים שלנו הם החיים שלנו", אומרת סמר. "וכשאתה נמצא עם הילד שלך בבית החולים, אתה רוצה לעצור את הכל כדי להחזיק אותו, להחזיק את החיים שלך. כשלא נשארת לך ברירה, אתה רוצה לעזור לאחרים - ולא משנה למי העזרה הזאת תגיע.
"מה יכול להיות יותר טוב מאשר לתת לילדים אחרים עוד חיים? אף פעם לא היה לי חשוב להבדיל בין דתות ואנשים. יש לנו במשפחה המורחבת מוסלמים ונוצרים וגם יהודים. כל הדתות מכוונות אותנו להיות אנשים טובים - וכמה שיותר".
batchene@gmail.com
