תמונות מבית אבא: רועי ברקן והזיכרונות מאביו יהודה ז"ל

בכל בוקר מתעורר רועי ברקן ונהנה משנייה אחת של שכחה. מייד לאחריה מכה בו שוב הגעגוע המצמית לאביו המנוח, יהודה בארקן, מהשחקנים והיוצרים האהובים בתולדות הקולנוע הישראלי. מלך סרטי המתיחות והבורקס נפטר לפני שנתיים מקורונה, ונראה שרועי מנסה עדיין לאסוף את השברים. לצד הנחמה שיש בתגובות הקהל החמות ובארגון ערבי מחווה, ברקן הבן מאוכזב ומתוסכל מהרשויות המקומיות בישראל, שלדבריו אינן פועלות מיוזמתן להנציח את זכר אביו ברחובות הערים, בפארקים ובאולמות תרבות.

"אין ספק שאבא שלי היה מעמודי התווך של הקולנוע בישראל, השחקן שמכר הכי הרבה כרטיסים לסרטים שלו", הוא אומר. "בעיניי זה לא הגיוני שעד עכשיו אין לו הנצחה מסודרת, ולאף אחד לא אכפת. בכל עיר יש אגף תרבות, למה שהם לא ירימו את הכפפה? מדוע משפחה של אמן צריכה לכתת רגליים מעיר לעיר ולהגיש טפסים בבקשה שינציחו אותו? החלטתי לקחת על עצמי לשמר את הזיכרון של אבא שלי, ובזכות המאמצים האלה ייפתח בעוד כמה שבועות פארק יהודה בארקן בקריית ביאליק, יכריזו על כיכר ברמלה, ובהמשך יוקם אולם תרבות על שמו בנתניה, וכנראה ייקרא רחוב או ייערך לזכרו אירוע מחווה גדול בכפר סבא. הם היחידים מתוך 122 רשויות בארץ.

"אבא שלי היה כמו הרמטכ"ל של עולם הקולנוע. הרקורד שלו משתווה לדרגה הכי בכירה שיש. את הרמטכ"לים הבולטים מנציחים ברחובות בישראל, אבל נראה כאילו אבא שלי פחות מעניין אותם. באוקטובר נציין בדיוק שנתיים למותו, וניסיתי להרים ערב זיכרון עבורו. פניתי כבר לפני שנה לכל ערוצי הטלוויזיה, כולל הכבלים והלוויין. מכולם קיבלתי את התשובה שאין תקציב.

"בסך הכל רציתי קצת סטנדאפיסטים, קצת"

שחקנים ואירוע באולם עם במה. אבא שלי עשה עבור הזכיינית 'קשת' את תוכנית המתיחות 'לא דופקים חשבון' והכניס לה לא מעט כסף, אז היום אין להם כמה שקלים עבורו? בעיניי זה איום ונורא".

ממה, לדעתך, זה נובע?

"לצערי, אבא שלי ממש לא חריג. אין במדינה כבוד, לא לאמנים ולכוכבי עבר, וזה ככה גם כלפי ניצולי שואה. רובם בקושי גומרים את החודש. אם אין שום הערכה אליהם, לאנשים שבנו והקימו את המדינה ביזע ובדמעות, אז למה שיהיה יחס שונה לאנשים שתרמו לעולם התרבות והספורט?"

היו רשויות שדחו במפורש את הבקשה להנציח את אבא שלך?

"לא היו דחיות בוטות, אבל היו כאלה שמסמסו בקשות שלי. למשל, אחד מדוברי עיריית תל אביב היה קשוב מאוד והפנה אותי למישהי בעירייה בנוגע לערב הוקרה. שלחתי אליה מייל, והיא ענתה שהתקציב שהערכתי, בגובה של עשרות אלפי שקלים, אינו תואם את התקציבים העירוניים. תגובות כאלה מעציבות אותי. אחר כך דיברתי עם מישהו אחר מאגף ההנצחה וביקשתי שישימו שלט מתכת על בניין משרד ההפקות שלו, כדי לציין שמשם הוא עבד. עובד האגף היה נחמד, הבטיח לבדוק, אבל לא חזר אלי יותר.

"תל אביב היא בירת התרבות שלנו, והעירייה עושה אירועים והופעות במאות אלפי שקלים. אנשים מדקלמים משפטים מלאים מתוך 'צ'רלי וחצי' ו'חגיגה בסנוקר', אז מגיעה לאבא שלי הנצחה ראויה. אהבת הקהל היתה מאוד חשובה לו, ואני רוצה שהוא יקבל אותה גם אחרי מותו".

"ידעתי שהשוטרים הגיעו"

יהודה בארקן, שנפטר בגיל 75, נחשב למיתולוגיה קולנועית ישראלית. לאורך חמישה עשורים, החל משנות ה־70, הוא יצר וכיכב בקלאסיקות דוגמת סרטי הבורקס "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר"; הקומדיות "לופו בניו יורק" ו"מחפשת בעל על ארבע"; טרילוגיית סרטי "אבא גנוב"; הדרמה "נשיקה במצ"ח", ואינספור סרטי מתיחות שצולמו בארץ ובחו"ל. רגע לפני שהקורונה שינתה את חיינו, הוא הספיק לשחק גם בקומדיה הטלוויזיונית הרומנטית "אהבה בשלייקס". ב־2014 קיבל בארקן מהאקדמיה הישראלית לקולנוע פרס על מפעל חיים.

חייו האישיים לא היו שונים בהרבה מסרטי הבורקס שבהם שיחק. הוא התחתן בצעירותו עם יהודייה ברזילאית, שעזבה את ישראל במהלך ההיריון עם בתם. את הבת, דניאלה (53), שחיה כיום בברזיל ועובדת כמפיקת אירועים, פגש פעם אחת בלבד כשהיתה בת 17, ומאז הקשר ביניהם היה רופף. לאחר מכן התחתן עם נילי. השניים גידלו יחד את בתה, דנה (49), כיום מדריכת הורים, והביאו לעולם את רועי (45) ואת עידו (43), כיום בעל חברת קריאייטיב. באמצע שנות ה־80 התחתן בפעם השלישית ואימץ בת.

רועי, רווק ואב לבת 13, זוכר כיום בעיקר את הרגעים הטובים שאפיינו את ילדותו ברמת השרון. "למרות שאבא שלי לא גר איתנו, הוא תמיד היה שם בשבילי. הוא הגיע לאסיפות הורים, יצא איתי לטיול שנתי של יומיים למצדה, נכח בכל מסיבות הסיום, התייצב איתי בבקו"ם והגיע לביקור כשסגרתי שבת בטירונות. היה לי אבא מפורסם, שכל הליכה לצידו גררה עדת מעריצים שביקשו חתימות. כילד, אהבתי את האנשים שהיו סביבו ואהבתי ללכת איתו להקרנות של הסרטים שבהם שיחק, כדי להתרשם ממכירת הכרטיסים ומהתגובות של הקהל. קשה לומר שהיו לי טראומות ילדות".

ההערצה לאביו הובילה את רועי להימשך לעולם הזוהר, אבל מכיוון שונה לחלוטין. הוא אהב להפיק אירועים, ובתיכון ארגן עצרות תמיכה למען השבויים והנעדרים. כשהיה בן 16 בלבד, החל גם ליחצן מסיבות. השם ברקן פתח לא מעט דלתות, אלא שבניגוד לאביו, שהתרחק מסמים, רועי נגרר להילולות אלכוהול וקוקאין - סם שבו השתמש ובהמשך גם סחר. בסופו של דבר, הוא נעצר על ידי המשטרה וכונה בתקשורת "סוחר הסמים של המפורסמים", אחרי שליאור ואסי דיין הודו בעדותם שרכשו ממנו סמים.

"הייתי בן 27 והוקסמתי. גיליתי שכולם משתמשים. אנשי עסקים, אמנים, עורכי דין, דוגמניות, פרסומאים ומי לא. זה הפך אצלי לשגרה של הסנפות. פעמיים בשבוע, ותמיד עם חברים. אחר כך גיליתי שמתחברים אלי כי יש לי גרם בכיס, ואני מאוד אוהב שאוהבים אותי".

אולי חיפשת באמצעות הסמים את המקום שלך, כמי שגדל לצד אבא מפורסם ואהוב?

"אולי. תמיד רציתי להיות כמוהו, וזאת היתה הדרך שלי לאגד סביבי אנשים. אבא שלי עשה את זה עם האמנות והיצירה, אני מצאתי את זה בעולם של מכירת סמים במועדון בתל אביב. בפעם הראשונה הרווחתי 50 שקלים, אבל מייד הבנתי שיש לזה פוטנציאל כלכלי".

באותם ימים התנהל רועי בתחושה מתעתעת של סלבריטאות. כמו גבריאל, הנוכל השרמנטי וחסר הדאגות שגילם אביו ב"חגיגה בסנוקר", הוא תר אחרי כסף קל. לפחות פעם אחת היתה לו הזדמנות לעזוב את העולם המוכתם בענני אבקה לבנה. למשל, בסוף 2006, כשזומן לחקירה ראשונה בחשד לסחר בסם, שממנה שוחרר במהרה. אף שהבין כי חייו של סוחר בסם מסוכן עלולים להסתיים באזיקים על הידיים - הוא חזר לסורו. בשלב מסוים הזהיר אותו אדם המקורב לתחום שיותר מדי אנשים יודעים על מעשיו, ושהוא עלול ליפול לבסוף לידיו של סוכן משטרתי. נבואה שאכן הגשימה את עצמה.

"הסוכן פנה אלי במועדון והציג את עצמו כמי שמכיר חברים שלי בארה"ב. הוא קנה ממני גרם אחד של קוק, אבל בפעם הבאה שהוא ניסה לקנות ממני הרגשתי שמשהו מסריח, אז שלחתי לו הודעה שנגמר בינינו".

במארס 2007 נעצר רועי בפעם השנייה. "השוטרים דפקו על הדלת של הדירה שלי בעשר בבוקר, אמרו שהם חברת התחזוקה של הבניין ושיש בעיה בצינורות המים. ידעתי באינטואיציה שזאת המשטרה, ורציתי למות מרוב בושה. נכנסתי להלם כששמו לי אזיקים על הידיים והרגליים ולקחו אותי לחקירה, ומשם לבית המעצר באבו כביר".

איך אבא שלך הגיב על הפרשה בזמן אמת?

"לאבא שלי היתה תכונה מיוחדת - הוא תמיד ידע לברך על הרע כמו שהוא בירך על הטוב. זה משהו שגם אני אימצתי בשנים האחרונות. הוא אמר שמזל שנעצרתי, כי אם היו תופסים אותי כמה שנים אחר כך - אולי הייתי הופך לעבריין שמייבא מזוודות קוקאין מקולומביה. הוא האמין שהיה יכול להיות גרוע יותר".

אתה עובד היום כיחצן של מועדון הבילויים "שלוותה", זה לא פיתוי גדול מדי מבחינתך?

"ממש לא. היום הסמים הם לא רק במועדונים. כולם עושים את זה בגלוי, אפילו בשירותים של בתי קפה. החיים שלי עכשיו אחרים. אם אראה מישהו משתמש לידי בסם, זה לא ימשוך אותי. זאת הסיבה שהפסקתי מזמן לספור את הימים שבהם אני נקי, מאז שנכנסתי לגמילה בתחילת 2007. הסמים הם אפיזודת עבר".

"יש תקציר לעונה שלמה" 

אחרי חודש בבית המעצר היה זה בארקן האב שסייע לשחרר את בנו לחלופת מעצר, כשהצליח למצוא לו מקום במכון הגמילה "רטורנו" הסמוך לירושלים. רועי שהה במקום חצי שנה, ושם הגה את שני הפרויקטים הבולטים שלו. הראשון - יומן זיכרונות, שהפך לספר "הדילר". השני - רעיון לסדרת טלוויזיה, "מכורים", שמתארת את המתרחש בין כותלי מכון הגמילה דרך סיפוריהם של המשועבדים לסמים, להימורים, לאוכל ולמין.

"ב'רטורנו' לא היה לי קל. למדתי שם על הכעסים הפנימיים שלי, על זה שהייתי מכור לחיים הטובים ושעשיתי בעצם המון קיצורי דרך. הכתיבה של 'הדילר' הרגיעה אותי. כתבתי על השנים שבהן סחרתי בתל אביב, על הקרחאנות, על האהבה לבת הזוג הקודמת שלי ועל מכון הגמילה. אחרי 40 עמודים היה לי פתאום מחסום כתיבה, אז ציינתי בנקודות תמציתיות את הסצנות שראיתי. במקביל עלה לי הרעיון לכתוב גם את הסדרה".

שני הפרויקטים נכנסו להקפאה אחרי שסיים את תהליך הגמילה, בספטמבר 2007. הוא קיווה שבית משפט השלום בתל אביב יתחשב בדרך שעשה, והודה בסחר בסם מסוכן, בהחזקה שלא לשימוש עצמי ובשימוש בסם מסוכן. בתום דיון משפטי, שבמסגרתו הודה בעבירות מייד, הוא נידון ל־20 חודשי מאסר בפועל. הערעורים שהגיש על גובה העונש נדחו, ורועי נכנס לכלא חרמון ביוני 2009. מאחורי הסורגים פגש את מי שהיה אחד האסירים המפורסמים במדינה, שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, שהלך לעולמו במארס השנה. כשהשתחרר אחרי 11 חודשים, בניכוי שליש על התנהגות טובה, חזר לעבוד כיחצן. בד בבד, השקיע בניסיונות לקדם את הסדרה שלו.

"ליצור סדרה זה המון עבודה. יותר מעשר שנים עבדתי עליה, והיא עברה המון גלגולים. בהתחלה אסי דיין כתב לה פיילוט, וכמעט סגרנו עם חברת הוט, אבל זה לא הסתדר. אחר כך הפיילוט עבר לכותבים אחרים, עד שהגיע לידיים של גדי טאוב. היחיד שליווה אותי מההתחלה היה הבמאי יריב הורוביץ.

"היום יש לסדרה תקציר פרקים לעונה שלמה, וגם סיימנו את התחקיר על הדמויות שיופיעו בה. האמנתי בהצלחה שלה ורצתי איתה לעשרות פגישות עם חברות הפקה, בתקווה שמישהו ישקיע במיזם. בשלב כלשהו הבנתי שאני רוצה לעשות את זה בעצמי, ויריב ואני חיפשנו משקיעים, ולא מצאנו".

רועי מציג כדקה וחצי מתוך הפיילוט לסדרה, שמתרחש במרכז גמילה. העלילה היא אקשן סוחף על סטרואידים, כמו "פאודה" על עולמם הקשה של המכורים, כולל תאורה אקספרסיבית ומוזיקה דרמטית. צוות השחקנים מרשים לא פחות: מאור שוויצר בתפקיד הראשי, ולצידו ישראל אוגלבו, תקוה גדעון, יפתח קליין, אורי הוכמן וסוול אריאל אור.

"לפני שלוש שנים הבנתי שהסדרה לא יכולה להישאר רק על הנייר, ולכן צילמנו את הפיילוט. אחי, עידו, היה אחד המשקיעים. לפני כמה חודשים העברנו את הפיילוט ואת תקציר הסדרה לחברת הפקות בארה"ב. אנחנו במגעים מתקדמים איתה. אם יחליטו לקחת את הפרויקט, הוא יצולם בישראל ובעברית, בתקווה שישודר בעתיד בנטפליקס. לשם אנחנו מכוונים. אולי תהיה גם גרסה אמריקנית בהמשך. הסדרה היא מבחינתי פרויקט חיים. לא אהיה שקט עד שהיא תצא לאור".

ייעדת בסדרה תפקיד לאבא שלך?

"הוא היה אמור להיות הרב של מכון הגמילה".

אף שהשקיע את מרב מאמציו בסדרה, דווקא הספר הוא שיצא לאור ראשון, לפני כשנה. "בשבעה על אבא שלי פגשתי את יולנדה הירש, אחת העובדות שלו לשעבר במשרד ההפקות, שהיום משמשת גם סופרת צללים. ביקשתי שתסייע לי לסיים את הספר. היא עשתה בדיוק את מה שראיתי בוויז'ן שלי. החלק הראשון מתייחס לסקס, לסמים, למסיבות ולקרחאנות. החלק השני הוא המעצר במשטרה, והשלישי מתייחס למוסד הגמילה. התגובות שקיבלתי לספר מדהימות, ומכרתי באינטרנט מאות עותקים, למרות שטרם העברתי אותו לרשתות המוכרות".

למה לא העברת להן?

"כי רציתי לבדוק בהתחלה את השטח ואת התגובות. עכשיו, כשהחזרתי את ההשקעה, אני יכול להרשות לעצמי לעבור לרשתות הספרים, כי אני רוצה להגיע לקהל רחב הרבה יותר. זה יקרה בקרוב".

אבא שלך הספיק לקרוא טיוטה של הספר?

"הוא הספיק לקרוא כמה פרקים ומאוד אהב".

בעקבות הספר השיק רועי לאחרונה גם את ההרצאה "ילד גנוב", המגוללת בכאב ובהומור את קורות חייו המורכבים. "אני מספר על הילדות שלי כבן של שחקן מפורסם, על ההידרדרות לסמים ואיך יצאתי מזה. עם תחילת הלימודים חשוב לי להגיע לבתי הספר כדי להסביר לבני הנוער כמה חשוב לבקש עזרה. אם ילד אחד לא יתקרב לסמים בזכות ההרצאה שלי - עשיתי את שלי. להורים אני יכול לתאר את הסימנים המקדימים, וכיצד לזהות אם הילד שלהם מכור, חלילה. הם צריכים לדעת שכמעט אי אפשר לצאת מזה לבד, ושמומלץ מאוד לפנות לעזרה מקצועית".

"הייתי עדיין מלא תקווה"

רועי לא שוכח את הדרך שעשה אל בית החולים תל השומר כשאביו אושפז לכמה שעות עקב לחץ דם גבוה. זה קרה במאי 2020, כחודשיים אחרי שהקורונה הגיעה לישראל ומפלס החרדה בציבור האמיר לגבהים שלא נראו בעבר. "הוא אושפז בעבר בבתי חולים, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה חשבתי שאבא שלי יכול למות. המחשבה הפחידה אותי. לא ידעתי איך אתמודד אם הוא לא יהיה כאן איתי. כשהגעתי אליו, הוא שכב על המיטה וצחק עם החולים האחרים כשהוא בלי מסיכה על הפנים. כעסתי עליו.

"לצערי, אבא שלי לא שמר על עצמו. הוא סמך על אלוהים. כל הזמן הסתובב בבתי כנסת ובשיעורי תורה, לרוב בלי מסיכה. דאגתי לו. אם זה היה תלוי בי, הוא היה נשאר בבית שלו ויוצא רק למכולת. חודשיים לפני האשפוז שלו, במארס אותה שנה, היה לו יום הולדת 75 ותכננתי אירוע גדול לכבודו. אבל בדיוק אז התחילה הקורונה, ולא היתה לי שום כוונה לסכן אותו.

"ביקשתי מהחברים שלו, השחקנים, לשלוח אלי ברכות וידאו מצולמות. מאלה הכנתי סרטון שבו שילבתי קטעים מתוך הסרטים שבהם שיחק. כולם איחלו לו בריאות ואריכות ימים, ואמרו לו ש־75 קטן עליו. גדי יגיל אפילו אמר לו בהומור 'תיזהר מהקורונה, כדי שלא תהרוג את כולנו'. לא שיערתי אז שזה מה שיקרה חצי שנה מאוחר יותר. בדיעבד, הכנתי לאבא שלי סרטון פרידה".

איך קיבלת את ההודעה שהוא מאומת לנגיף?

"הוא הרגיש לא טוב והתקשר אלי כשהיה בדרך לבדיקת קורונה. למחרת הוא בישר לי את התשובה בדרכו ההומוריסטית: 'אמרתי לך שחיובי זה לא תמיד דבר טוב'. דאגתי, כי היו לו מחלות רקע. גם אשתו היתה בסיכון, אז אמבולנס העביר אותו למלונית בירושלים. זה היה ביום כיפור, לפני תחילת הצום, והוא נשמע לי בסדר. כשהתקשרתי במוצאי כיפור, הוא אמר שהרגיש לא טוב במלונית ולכן פונה לטיפול נמרץ קורונה בבית החולים הדסה. מאוד נלחצתי.

"יומיים אחר כך דנה, אחותי, הגיעה לבקר אותו והתרשמה שמצבו תקין, כי הוא היה במצב רוח טוב. מהדסה אמרו לי בטלפון אחרת. הוא לא היה מחובר למכשירים, אבל הגדירו אותו כקשה בגלל רמה נמוכה של סטורציה (ריווי חמצן בדם). למחרת הגעתי גם אני. לפני שנכנסתי להדסה, אשתו שלחה הודעה בווטסאפ המשפחתי ובישרה שאבא שלי מורדם ומונשם. הייתי בהלם.

"כשנכנסתי למחלקת הקורונה שמתי לב שליד הדלת יש חולה. הבטתי בו לרגע והמשכתי פנימה לכיוון חולה אחר. האחות שאלה אותי אם אני הבן של יהודה בארקן והצביעה לעבר החולה שליד הדלת. אמרתי לה שהיא מתבלבלת, כי ראיתי שזה לא הוא. התברר שלא זיהיתי את אבא שלי. הצינור שהיה לו בפה עיוות לו את הפנים, וגם שמו לו פלסטרים על העיניים, כדי שיישארו עצומות. עמדתי לידו ולקח לי כמה דקות להתעשת. דיברתי אליו, השמעתי לו ברכות שרבנים שלחו אלי וביקשתי שיהיה חזק. זאת היתה חוויה קשה, אבל הייתי בטוח שהוא ייצא מזה".

כמה ימים אחרי הביקור בישרו הרופאים למשפחה שמצבו של בארקן משתפר, ורועי הגיע לבקרו שוב - אולם אחר כך חלה הידרדרות. "עדיין הייתי מלא תקווה, במיוחד אחרי ששוב מצבו השתפר. כשאמרו לנו שהוא מידרדר פעם נוספת, נעשיתי פסימי. הפנמתי שיש סיכוי שהוא לא ייצא מזה. ביום שישי, 23 באוקטובר, הרופאים קראו לנו להיפרד ממנו. אבא נראה כאילו הוא ישן בשלווה".

מה אמרת לו בשעותיו האחרונות?

"יש קרובים של נפטר שמצטערים שלא אמרו לו שהם אוהבים אותו, אבל אני אמרתי את זה לאבא שלי כל הזמן. דיברנו פעמיים בכל יום וסיפרתי לו הכל. גם בפרידה בבית החולים אמרתי לו שאני אוהב אותו, שאתגעגע אליו ושאדאג להנציח אותו. כשעזבתי את בית החולים עדיין קיוויתי לנס. זה לא קרה. בערב הוא נפטר. בכיתי. הרגשתי שהמוות שלו היה טיפשי ומיותר".

"זה היה מין סוד גלוי"

מיום שנולדה הודבק לדניאלה שוורץ־שיפר הכינוי "בתו הסודית של יהודה בארקן". אמה, הלנה, טסה לישראל מברזיל במהלך מלחמת ששת הימים כדי להתנדב בבית החולים הדסה, ושם פגשה את בארקן, שהופיע בפני הפצועים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, והשניים נישאו כשהיו בני 23. כשהקשר ביניהם עלה על שרטון, הלנה כבר היתה בהיריון. היא חזרה לבדה לברזיל ונישאה שם בשנית כשדניאלה היתה בת שנה וחצי.

לראשונה ראתה דניאלה את אביה בסוף שנות ה־80, כשהיתה בת 17. הוא הגיע לביקור בן שלושה ימים בברזיל, וזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שנפגשו. מאז הם שמרו על קשר מכתבים רופף, שפסק כעבור חודשים ספורים. בחלוף שלושה עשורים, ב־2018, היא יצרה דרך הפייסבוק קשר עם רועי ועידו. מאז התכתבו איתה האחים לפרקים, ורועי אף הזמין את דניאלה למסיבת יום ההולדת 75 של בארקן. כאמור, החגיגה וההפתעה לא יצאו לפועל.

"אני לא יכול להצביע על היום המדויק שבו אבא שלי סיפר לי שיש לנו עוד אחות, אבל זה תמיד היה ברקע", אומר רועי בשקט. "בהתחלה הנושא הזה היה מין סוד גלוי, אבל אבא סיפר עליה בתוכנית טלוויזיה של מני פאר בסוף שנות ה־80".

אתה יודע למה הקשר בין אביך לדניאלה לא נשמר?

"אבא שלי טען שאביה המאמץ לא התלהב מזה".

שאלת עליה בילדותך?

"לא. גדלתי עם הידיעה שיש לי אחות בברזיל, אבל זה לא סקרן אותי. כשאבא שלי טס לבקר אותה, הוא ביקש מהאחים לכתוב לה כמה מילים. לעולם לא הייתי זוכר מה כתבתי, עד שהיא שלחה לי צילום של המכתב".

בכתב עגול, על נייר משבצות, כתב רועי בילדותיות כנה: "לדניאלה אחותי, שלום. אני מאוד מתגעגע אלייך ונורא רוצה לראות אותך בישראל. מה נשמע ואיך זה בברזיל? זו ארץ יפה. אין לי יותר מה להגיד. להתראות, רועי".

"אני מודה שאלמלא היא יצרה קשר לפני ארבע שנים, כנראה לא הייתי עושה את זה מיוזמתי. אחרי שאבא שלי נפטר, היה לנו חשוב לפגוש אותה לראשונה פנים אל פנים. היא הגיעה עם בעלה, בחודש מאי, ועשינו ארוחת ערב משותפת אצל דנה. חיבקתי אותה ומאוד התרגשתי.

"המשפחה היתה משמעותית עבור אבא שלי, ודניאלה היא חלק מאיתנו. אני בטוח שבאותו ערב הוא הסתכל עלינו מלמעלה והיה מאושר. מאז דניאלה ואני שומרים על קשר קבוע, ואני מתכנן לטוס אליה לברזיל בקרוב. חשוב לי להכיר את המשפחה שלה ולראות איפה היא גדלה".

כשישבתם יחד, חיפשת אצלה קווי דמיון לאבא שלך?

"בהתחלה, כשדיברנו בווטסאפ, חיפשתי את הדמיון אליו ואלינו, אבל כשהיא הגיעה לארץ הייתי מרוכז בהתרגשות. פתאום יש לי עוד אחות גדולה, ואפילו גדולה יותר ממי שחשבתי שהיא הבכורה. האחים שלי חושבים שהיא דומה למשפחה, אבל אני לא ראיתי את זה".

הרגשות שלך כלפיה הם כמו הרגשות אל שאר אחיך?

"לא בדיוק. בכל זאת, לא התראינו מעולם עד לפני כמה חודשים. ההרגשה היא אחרת. באופן טבעי לא יכול להיות לי אותו קשר כמו שיש לי, למשל, עם דנה, שאיתה גדלתי במשך 45 שנה".

כהורה בעצמך, אתה יכול להבין את הניתוק של אבא שלך ממנה?

"זאת סיטואציה שקשה לי לדבר עליה, כי מעולם לא חוויתי אותה. מישהו אחר אימץ את דניאלה, ואבא שלי כיבד את המקום הזה". 

דניאלה סיפרה בעבר שאחרי הביקור של אבא שלך בברזיל הוא השאיר לה עותק של "אבא גנוב" ואמר לה שהתסריט נכתב בהשראתה. זה נכון?

"זה לא 'אבא גנוב', אלא הסרט 'נשיקה במצ"ח' מ־1990, שבו לדמות הראשית, שאותה מגלמת מיכל ינאי, יש אבא שהיא לא מכירה. המאפיינים המשותפים בין העלילה לחיים של אבא שלי הם אישה בהיריון, ילדה שנולדה במדינה אחרת והאב שפוגש אותה רק כשהיא בוגרת. אבא שלי לא הסתיר שהיא ההשראה לתסריט".

איך אתה מסתדר עם המשפחה המורכבת שלך? למעט עידו, עם דנה יש לך רק אמא משותפת, עם דניאלה האבא הוא המשותף, ובנוסף יש לך אחות מאומצת שאבא שלך גידל מנישואיו השלישיים.

"הנה רעיון לטלנובלה", הוא צוחק. "דנה היא אחותי לכל דבר ועניין. גדלתי בתוך משפחה של שלושה אחים, ואבא שלי התייחס לדנה כאל בתו הביולוגית. גם אחותי מהנישואים השלישיים של אבא היא חלק מהמשפחה. קשר דם פחות חשוב מהעובדה שאבא שלי בחר בה כבתו. על דניאלה תמיד ידעתי, גם אם לא פגשתי אותה עד לפני כמה חודשים".

"רוצה מוזיאון"

לפני כחודש ארגן רועי ערב מחווה לזכר אביו, במתחם צים בעמק בית שאן, תחת הכותרת "אבא גנוב של כולנו - זוכרים את יהודה בארקן". במקום נפתחה תערוכת צילומים עם תמונות של בארקן מהסרטים שבהם שיחק, ונערכו פאנלים בהשתתפות חבריו, ובהם אריה מוסקונה, מוטי גלעדי, מושיק טימור ומושון אלבוחר. לסיום, הוקרנו שניים מסרטיו וקטעים נבחרים מסרטי המתיחות שלו.

"ארגנתי אירוע דומה לפני שנה בנתניה. השאיפה שלי היא שערב כזה, שפתוח לקהל הרחב, ירוץ בכל הארץ. אולי ארים אירוע דומה באזכרה לאבא בעוד חודש, כי שם אחשוף את השיר שכתבה והלחינה הדס שור. השיר נוצר בעזרת קטע מצולם מלפני 15 שנה, שבו אבא שלי מספר את קורות חייו.

"בסופו של דבר, הכל הוא יוזמה שלי ושל האחים שלי. יש לי אינספור רעיונות לפרויקטים. למשל, אנחנו בודקים אפשרות להעלות מחזה מוזיקלי שבנוי על חייו של אבא שלי. בנוסף, העלינו רעיון לבובות פופ על מחזיק מפתחות, שיצר עבורנו בן שריקי. הבובות הן דמויות של אבא מ'צ'רלי וחצי' ומ'אבא גנוב'. בהמשך יהיה להן כפתור קטן, ולחיצה עליו תשמיע בקולו של אבא משפט מפורסם מהסרט. זה יהיה להיט היסטרי. ועוד דבר שאני עובד עליו כעת, ומיועד לסוף השנה, הוא אירוע לציון 35 שנה ל'אבא גנוב' הראשון. הרעיון הוא להרים ערב עם כל השחקנים ששיחקו בסרט". 

מה חלקו של משרד התרבות והספורט בהנצחה של אביך?

"דיברתי עם שר התרבות חילי טרופר ומצאתי אדם קשוב ואכפתי. דיברנו על האפשרות להקים מוזיאון לתולדות הקולנוע בישראל, שיהיה על שם אבא שלי, והוא נתן לי עצות בנושא. זה רעיון גולמי, ואנחנו מגלגלים אותו עם הבעלים של סינמה סיטי, משה אדרי, שהיה חבר טוב של אבא, וגם עשה עליו סרט דוקו שיוצג בחודש הבא בפסטיבל חיפה. אם המוזיאון ייצא לפועל, אני מקווה שמי שיהיה השר העתידי יקצה לו תקציב".

כמי שהיה מכור לאהבת הקהל, מה הוא היה אומר אילו ראה עד כמה אתה מתאמץ ולא תמיד מצליח?

"הוא היה מסתכל רק על מה שאני מצליח בו - והיה גאה. יש היום במדינה תנופת בנייה, ונבנות לא מעט שכונות חדשות. באמת כל כך מורכב לקרוא רחוב אחד על שם יהודה בארקן?"

 מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "עיריית תל אביב־יפו פועלת להנצחת אמניות, אמנים ונשות ואנשי רוח שהשאירו את חותמם על העיר בשלל דרכים, אם על ידי קביעת שלטי הנצחה בחזיתות בתים, קריאת שמות רחובות או מוסדות ועוד.

"רועי פנה בבקשה להנציח את אביו, יהודה בארקן ז"ל, לפני כשנה, והוסבר לו כיצד עליו להגיש בקשה מסודרת, שתיבחן לכשתתקבל. לגבי אירוע הוקרה, העירייה אינה עורכת ערבי הוקרה, אך אנו ממליצים לו לפנות למוסדות ולעמותות התרבות השונים בעיר הנוהגים לעשות ערבים שכאלה".