עמוס תמם בריאיון לקראת החג: "ספגתי השראה מפוליטיקאים בישראל, קצת מביבי, קצת מלפיד"

ערב בחירות, העם עייף מתלאות המגיפה והמועמד המוביל מתכונן לפתוח דף חדש בחיי האומה, בעודו מתחייב ל"פוליטיקה חדשה". התסריט הזה נשמע לכם מוכר ביותר, ויש סיכוי סביר שבנובמבר הקרוב נקבל שידור חוזר שלו, אבל לא מדובר במקרה הזה בסיסמת קמפיין של אחד מהמועמדים לראשות הממשלה, אלא בסצנה שלקוחה היישר מחדר החזרות של התיאטרון הקאמרי, שבו עובדים בחודשים האחרונים על אחת ההפקות המסקרנות של השנה החדשה - "אדיפוס".

הגיבור המיתולוגי מהטרגדיה היוונית של סופוקלס, זה שרצח את אביו ושכב עם אמו, מגיע בימים אלה לבמה בעיבוד מודרני וחדיש של רוברט אייק. בפרשנות נועזת אדיפוס הוא פוליטיקאי מבטיח, שמתחייב לחקור פרשיות עבר ולחשוף את האמת, בטוח בניקיון כפיו, ללא מושג קלוש עד כמה האמת שיגלה תהיה הרסנית עבורו.

אל התפקיד המורכב הזה נכנס עמוס תמם, מי שכבר נעל את נעליהם של אותלו ושל קזבלן, והפך בשנים האחרונות לאחד השחקנים המוערכים על הבמה ועל המסך. נראה שתמם מתמסר לאתגר החדש שלו, ולדמות שלעיתים נדמה שקצת השתלטה על חייו.

כשאנחנו משוחחים, המציאות העכשווית משתלבת לא אחת בטקסטים מתוך המחזה המיתי, מילים שמתאימות בדיוק לכאן ועכשיו. בהצגה, שעלתה בסוף השבוע, בבימויו של עירד רובינשטיין (נוסח עברי: אלי ביז'אווי), משחקים לצד תמם גם קרן מור בתפקיד יוקסטה, אהובתו ואמו הביולוגית, שמפגינה תצוגת משחק מרהיבה, מרים זוהר הנפלאה, שמגלמת את אמו המאמצת, שהם שיינר, נעמה שטרית, אלון סנדלר, יצחק חזקיה, אבי טרמין, דולב אוחנה, מיכאל כורש ונועה טסה.

"על פניו זה מאוד רחוק מאדיפוס המקורי", מספר תמם, "גם בפרסום של הקאמרי הם כותבים 'לא נאמן למקור' כי זה מחזה מודרני. הבמה נראית כמו האנגר ענק, כמו גני התערוכה בליל בחירות של מפלגה, אבל כשהתחלנו לעשות ראנים מלאים הרגשתי שזה מאוד נאמן למקור. רוברט אייק הצליח בגאונות לספר סיפור שקורה היום ובמקביל גם להשאיר את הבסיס ואת הסיפור המקורי.

"מי שיבוא להצגה יקבל את אדיפוס - אבל עם טוויסט. אני מרגיש את זה כשחקן, את האגרוף בבטן. יש שלב בהצגה שאני מרגיש כאילו מכניסים אותי למטחנת בשר, מתחילים לכתוש את הבנאדם, מעין איוב שמתחיל לחטוף ולחטוף ולחטוף, ומהרגע שזה מתחיל אני שוכח מהכל. ברגע שזה לופת אותך אתה לא יכול להשתחרר. גם אנשים שכבר צפו בזה אמרו לי שזו התחושה שעוברת לקהל וזה כיף, כי זה מחזה לא פשוט".

את זוגתך יוקסטה מגלמת בכישרון רב קרן מור. זאת פעם ראשונה שאתם משחקים יחד, ונדמה שהחיבור ביניכם כל כך חזק, שהוא מעצים את שניכם יחד וכל אחד בנפרד.

"זה משהו שעירד, שזו פעם שנייה שלנו יחד אחרי 'אותלו', מצטיין בו. קרן ואני לא עבדנו יחד ולא היינו חברים. היינו מכרים מהמקצוע, וגיליתי בנאדם, חברה, פרטנרית מדהימה, ששמה אותך לפניה. אני מרגיש שקרן שם בשבילי, היא תמיד רוצה להעצים אותי. היא שחקנית מעולה עם אינסטינקטים מטורפים, היא הבנאדם הכי מצחיק בעולם עם עומק שלא הכרתי".

היא אמרה לי שמבחינתה כל חזרה זה כמו לצלול לבריכה ולדעת שאתה תהיה שם לתפוס אותה.

"כיף לשמוע. בסוף זה משולש - אני, קרן ועירד - כי צריך לייצר אינטימיות על הבמה כזוג ולסמוך זה על זה, לייצר מערכת יחסים. צריך לא לפחד להיראות מגוחך, לבכות, להישבר, לא להישאר נקי ואסתטי".

בגרסה הנוכחית אדיפוס הוא פוליטיקאי שסולד משחיתויות ומאמין בצדק, בשונה מהמציאות שלנו שבה התרגלנו לפוליטיקאים שקרנים.

"אני כן מאמין שחלק מהפוליטיקאים באים עם האמת שלהם, לפחות בהתחלה, ואז הם פוגשים את המציאות. במובנים רבים הדמות של אדיפוס היא ברק אובמה, כי כשהוא מתחייב לחשוף את תעודת הלידה שלו זה אחד לאחד מה שהיה עם אובמה (ב־2011 נשיא ארה"ב לשעבר חשף את תעודת הלידה שלו כדי להוכיח שנולד בארה"ב ולא בקניה, כפי שטענו יריביו הפוליטיים - מ"כ), אבל ספגתי השראה גם מכל מיני פוליטיקאים בישראל, קצת מביבי וקצת מיאיר לפיד, אנשים שיודעים לדבר למצלמה.

"אני מאמין בטוהר כוונותיו של אדיפוס, שבסוף המחזה אומר, 'אני רק רציתי לדעת, רק רציתי לשנות, להשאיר חותם'. בסוף זה הרצון של כל אדם לעשות שיהיה יותר טוב בעולם, אבל אז הוא מקבל את המציאות בפרצוף. הדמות של טרזיאס, הנביא העיוור, שלכאורה נשארה כמו שהיתה במקור, מזכירה את הרצון ללכת לרב, לקבל ממנו ברכה כי הוא רואה דברים.

"אני בא מבית ששומרים בו שבת. אבא שלי חזר בתשובה בעקבות פוסט־טראומה שהיתה לו ממלחמת יום הכיפורים, היינו בית של חוזרים בתשובה, כשהדת היתה סוג של מפלט, אבל אני לא אדם דתי. אני כן אוכל בשר כשר, צם בכיפור, חוגג ראש השנה, פסח. המקום של לכבד את האמונה, המקום שהוא מעל ההבנה, קיים אצלי. אני מאמין שבסוף אם אתה קצת מנקה מהמחשבה שאתה יכול לנהל הכל, אז הדרך נפרסת בפניך".

אפשר לומר שאתה אדם רוחני?

"כן, בהחלט".

פועל מהלב

בעולם המשחק האגו משחק תפקיד מרכזי, ויש כאלה שככל שהם מצליחים ומתפרסמים - כך האגו מנהל אותם. נדמה שאצל תמם, שעם השנים התפרסם והצליח יותר ויותר, הרגליים המשיכו להיות על הקרקע. הוא שומר על צניעות ועל נגישות, מבין עד כמה העולם הזה מתעתע.

"בכנות, אני לא חושב שאני שונה מכל אחד אחר. ברור שיש לי אגו, אבל אני חושב שמגיל מאוד צעיר הבנתי שבמקצוע הזה אם לא אהיה בהתבוננות על האגו שלי כל הזמן, אלך בקלות לאיבוד", הוא אומר בחיוך, "אז אני מטפל בעצמי. כבר 16 שנים אני לומד בקבוצה לימודי מהות, סוג של פנימיות התורה. אני עושה עבודה מול עצמי, זה מאפשר בעיקר התבוננות. זה גם עוזר לי לעבודה שלי, שבה אני בסוף מקבל דמות, ואני צריך להתרחק ממנה ולהתבונן עליה מבחוץ כדי להצליח לחיות אותה".

אתה נמצא גם בטיפול פסיכולוגי?

"בטח, כל הזמן, אני שנים בטיפול. אני מאמין מאוד שאדם צריך לדבר עם מישהו, להתבונן, ושאין שום דרך לשנות בלי לצאת רגע החוצה, לייצר זום אאוט וללמוד. כשאתה מבין למה אתה עושה משהו - רק אז אתה יכול לשנות. אם אתה לא מבין - אתה בכלא".

לאדיפוס הגעת אחרי כמה תפקידי שיא של דמויות אייקוניות, ובהן אותלו, קזבלן וסטנלי מ"חשמלית ושמה תשוקה". אתה מכוון לתפקידים כאלה, חולם עליהם?

"זו שאלה מעולה ממש", הוא צוחק, "כי אף אחד מהתפקידים האלה לא היה החלום שלי, וזכיתי לעשות כמה תפקידים שנקרו בדרכי. אני כן מקפיד לכוון לתפקידים כאלה. למשל, אחד התפקידים שאני הכי אוהב היום זה ב'גאון בכלוב' - בכל ערב אני שם את הנשמה שלי על הבמה, זה הכי קרוב אלי. כשאני עושה טלוויזיה אני מקפיד גם לעשות הפקות משמעותיות בתיאטרון, כי בסוף העבודה הקשה הזאת, כמו באדיפוס, היא הדבר ששומר אותי רעב. אני אוהב את החומר הכבד הזה. להיכנס עם עירד לחדר החזרות במשך שלושה חודשים זה סוג של התאבדות, כי האיש הוא הארד וורקר, מבחינתו שלא נלך הביתה, שיהיו לנו חדרים בתיאטרון שבהם נישן.

"את התפקיד של אדיפוס הציע לי גלעד קמחי (המנהל האמנותי של הקאמרי - מ"כ). הוא צלצל ואמר לי שמתוכנן עיבוד לאדיפוס. אני מודה שחששתי. אני מכיר היטב את המחזה המקורי, אבל ברגע שנאמר לי שעירד מביים אמרתי כן. אם לעשות חומר כזה מטורלל, אז לדעת שיש לי מפקד טוב שאלך אחריו, אני קורא לו גנרל" (צוחק).

אם כבר הזכרת טלוויזיה - לאחרונה גילמת את אחת הדמויות הכי נבזיות על המסך, ברק הראל, השוטר המושחת ב"מנייאכ". למרות שהוא הגיבור הרע, קשה לשנוא אותך.

"ברק הראל הוא שיעור אדיר לחיים שלי. הוא לימד אותי שלא חייבים תמיד לנסות למצוא חן, ושאפשר לגרום לאנשים להתחבר אליך למרות הפגמים. התשובה הראשונית שלי כשהציעו לי את התפקיד היתה לא, למה לבוא להיות נמסיס של מישהו אחר? אבל אז קראתי שלושה פרקים ועף לי הסכך. אמרו לי, 'בוא תעשה קריאה עם שלום (אסייג - מ"כ). הוא ישב שם עם אייפד שממנו הוא קרא את הטקסט, ואני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי לאשתי, 'הוא שחקן מטורף. הבנאדם ישב, קרא את הטקסט ומגנט אותי'. התסריטאי רועי עידן והבמאי אלון זינגמן, שהם יוצרים מהמעלה הראשונה, הלכו איתי כי אמרתי להם שאם אנחנו רוצים שהדמות הזאת תעבוד אנחנו צריכים להראות גם שהוא בנאדם, אי אפשר שיהיה רק מפלצת, והיה ממש דיאלוג בינינו. אמרתי שאני רוצה שהוא יכין סנדוויצ'ים לילדים, שאיבדו את אמא שלהם. חשבתי שזה קצת סגירת מעגל, שיהיה הרבה יותר קל להתחבר אליו. והם הלכו איתי. ברק זו מתנה מאוד גדולה".

לראשונה גילמת דמות של נבל. התגובות ברחוב היו אחרות?

"בשידור של העונה הראשונה התגובות היו מצחיקות. במאי ידוע בתעשייה סימס לי: 'נו, תעשה רק לי ספוילר, נכון שבסוף יגלו שהוא מהטובים?', אבל בעונה השנייה התגובות כבר היו 'איזה מגעיל אתה, איזה דוחה, אבל אני אוהב אותך! וקשה לי עם זה שאני שונא אותך כי אני אוהב אותך'. אני מת על זה. נורא כיף לשחק את זה, לייצר הזדהות ממקום אחר. זה התפקיד הכי רחוק ממני לא כי הוא איש רע, אלא כי אני פועל מהלב, רוב ההחלטות שלי הן מהלב. הרבה פעמים השכל אומר משהו, ואני סומך על הבטן או על הלב. וברק הראל הוא מכונה, שחקן שחמט. כשאת רואה מהלך אחד - הוא כבר ראה ארבעה מהלכים קדימה. הכל קר, מתכת. זה כיף כי בסוף כל התפקידים שלנו זולגים גם לחיים, ודרך החשיבה הזאת היא משהו שלפעמים חסר לי ואני לוקח.

"היתה לי מורה בסמינר הקיבוצים בשם טטיאנה קנליס אולייר, שסיפרה שחבר שלה בתיאטרון ברומניה תמיד היה אומר שלשחק זה להיות גנב - אתה גונב מכל אדם. מאחד אתה גונב את התגובה שכשאומרים לו משהו מצחיק קופצת לו העין, מאחר את התגובה שלו שהוא לוקח צעד אחורה כשצועקים. זה לגנוב דברים. שכללתי את האמירה שלו שאני גונב גם מהדמויות שלי, אני לומד שאפשר גם להתנהל אחרת".

מה אתה יכול להגיד לי על העונה השלישית?

"אנחנו מתחילים לצלם בפברואר. קראתי כבר שישה פרקים ואני רק יכול להגיד שיש התפתחות מאוד רצינית עם ברק, המציאות מכריחה אותו לעשות מהלך מאוד חד עם החיים שלו".

כשיגיע התפקיד הנכון

הוא משחק בתיאטרון הקאמרי מ־2009, ובקרוב יתחיל חזרות למחזה חדש, קומדיה ישראלית בשם "הבן של מושיקו הגדול" מאת גיל ארי כהן, שיביים גם הפעם עירד רובינשטיין. אל המסך הקטן ישוב בדצמבר בעונה השנייה של "המדובב", סדרת מתח ישראלית שעלתה לראשונה ב־yes. בקולנוע הוא יככב בסרטו החדש של מאור זגורי, "בתולים". "אני עושה שם תפקיד קטן. אני מאוד אוהב קולנוע ואת מאור אני מאוד אוהב ומעריך. לא יוצא לי מספיק לעשות קולנוע. שיחקתי בסרטים 'הלומים', 'ילד טוב ירושלים', 'לעבור את הקיר', אבל הייתי רוצה לעשות יותר. אני אמור בקרוב להתחיל צילומים של סרט ישראלי שיצולם בחו"ל, אבל זה עדיין לא סגור סופית".

ואם כבר חו"ל, הסדרה "אזהרת מסע" שכיכבת בה ושודרה בנטפליקס פתחה דלתות בעולם? יש מחשבה לשחק אותה מעבר לים?

"הסדרה הזאת פתחה דלתות, והדס, הסוכנת שלי, שוקדת על סוכנות בחו"ל. היו פניות, אבל האמת היא שאני מאוד מסופק פה. אני עושה תפקידים מעולים בקאמרי, מצלם תפקידים שאני מאוד אוהב בטלוויזיה, ולנסוע לחודשיים-שלושה זה לוותר על מה שיש לי פה. ברור שכשיגיע התפקיד הנכון אני אשמח לנסוע, אבל זה עדיין לא הבשיל, וטוב לי במקום שלי, באמת".

"שתקתי 14 יום"

בין התפקידים שיזכרו לו תמיד הוא זה שהראה למי למי יש יותר כבוד במחזמר "קזבלן" של הקאמרי, והפתיע כשהפגין יכולות שירה מרשימות.

"אחרי קזבלן שיחקתי ב'מצחיקונת' וב'שלושת המוסקטרים', ויש לי הרגשה שבקרוב יהיה עוד מיוזיקל, אני וגלעד מבשלים משהו", הוא מחייך. "בינתיים עברתי לפני שנה ניתוח במיתרי הקול. היה לי משהו שנקרא 'מיתר מדומה' - זה כמו וילונות על המיתרים, הקול שלי היה נמוך מאוד, והיה לי קשה לעלות לגבוהים. הקול הצרוד הזה קצת היה סימן ההיכר שלי, אבל זה הגביל אותי מבחינת המנעד הקולי. יש לי את זה מגיל 18, ובתיאטרון הרגשתי את זה כי לפעמים אתה עושה 20 הצגות בחודש, המיתרים היו מתעייפים. כשבאתי לרופא, פרופ' יונתן להב, הוא אמר לי, 'תעשה ניתוח, זה ישנה לך את איכות החיים, יהיה לך כיף', ומייד אמרתי לו, 'אוקיי, מתי?' וקבענו. הוא לא חשב שבאמת אבוא, ואחרי הניתוח הוא אמר לי שהמון זמרים מגיעים אליו, הוא ממליץ על ניתוח והם הולכים ולא חוזרים. הוא שאל אותי מאיפה היה לי האומץ, ואפילו הודה שהוא פחד לנתח אותי. אבל לי היה ברור שאני צריך לעשות את זה.

"אחרי הניתוח שתקתי 14 יום, וכששלחתי לעירד הודעה קולית ראשונה הוא ענה לי, 'עכשיו אני יכול ללהק אותך לשחק גיל יותר צעיר'. בתיאטרון, משורה 5 לא רואים את העיניים שלך, אתה משחק עם הגוף והקול".

יש לך גם מחשבות לעשות מוזיקה משלך?

"לא. להיות זמר זה לא רק היכולת לשיר, צריך שיהיה לך משהו להגיד. כשאני קורא מחזה כמו 'אדיפוס' אני חושב שיש בו דברים שאני רוצה להגיד על אבהות, עכשיו כשאני אבא בעצמי. או, למשל, כשקרן שואלת איך ייתכן מפגש מיני בין גבר בן 50 לילדה בת 13 (הלילה שבו הרתה אמו של אדיפוס - מ"כ). יש פה הרבה סוגיות מוסריות שחשוב שנביא אותן. אני מרגיש שאני מדבר עם העולם דרך התפקידים שאני זוכה לשחק, יש אנשים שעושים את זה דרך המוזיקה, אני מכבד את זה מאוד אבל אני לא שם כרגע. אני מאוד אוהב לשיר, אבל לא בוער בי לדבר עם העולם דרך שירים".

ההתרסקות והצמיחה מחדש

כשהוא מדבר על אבהות, העיניים שלו נוצצות והחיוך המפורסם שלו מתרחב. לצד ההצלחה המקצועית שהוא חווה בשנים האחרונות תמם מודה שהמשפחה והבית הם הדברים החשובים ביותר. לפני תשע שנים הוא נישא לטל נרובאי, בת 43, פסיכותרפיסטית, פסיכודרמטיסטית ומטפלת ב־CBT. היא עובדת בתל השומר במחלקה הפסיכיאטרית, במחלקה להפרעות אכילה ובקליניקה הפרטית בביתם בסביון, לשם עברו כדי להיות קרובים להוריה של טל. השניים הורים לאן, בת 5 וחצי, ולאיתן בן השנה וחצי. "טל היתה שחקנית. היא למדה משחק בבית צבי, והכרנו כשהיא סיימה לימודי פסיכותרפיה, שיחקה קצת וגילתה את הפסיכודרמה, עשתה תואר וזה גלש לשאר הדברים".

לחיות עם מישהי שמבינה את העולם הזה וגם מטפלת באחרים הופך את הזוגיות לקלה יותר לתחזוק?

"אין לך מושג כמה את מדייקת, כי מעבר לזה שהיא מכירה את העולם שלי כשחקן היא מבינה אנשים. את יודעת כמה פעמים טל פתרה לי תפקידים? במשפט. אני גם משתף אותה כשמציעים לי, אבל גם שואל אותה כשאני נתקע על דמות, והיא מסבירה לי איך המנגנון עובד. למרות שלא יצא לי כמעט לראות את העונה האחרונה, זאת חוויה לצפות איתה ב'האח הגדול'. היא מתחברת לכל מי שאתה כצופה רוצה לשנוא, והיא תסביר לך למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג ולמה צריך להכיל ולקבל אותו. זו יכולת מדהימה שלה להבין כמעט כל יצור חי. אין לה עור עבה ואולי גם בגלל זה אני כל כך אוהב אותה".

את החיוך הגדול והמבט האוהב שלו כשהוא מדבר על טל מחליף לרגע דוק של עצבות כשאני שואלת אותו על האובדן שחוו השניים כאשר טל עברה לידה שקטה לפני שש שנים, נושא שעליו דיבר בפתיחות בראיון ל"ידיעות אחרונות". תמם מתעשת מייד ומוכן לשתף ממרחק הזמן איך השפיעה עליו הטרגדיה. "אלוהים לא שכח אותנו, ושנה בדיוק אחרי שקרה מה שקרה אן נולדה, זאת אומרת ששלושה חודשים אחרי היינו בהיריון. לא היה לנו הרבה זמן להתבוסס בזה. שום דבר ממה שאגיד לא יוכל באמת להסביר את החוויה, את עוצמת הסטירה. הכתבה ההיא באה בעיקר כי היה קשה להתמודד עם זה שאנשים לא יודעים ושואלים 'נולד לך? לא נולד?', וגם כי רבים ששמעו על זה אמרו לי שגם להם זה קרה, גם לבת שלהם זה קרה, ואז אתה אומר, איך אף פעם לא שמעתי על זה? אני יודע כמה זה קשה וכואב.

"גלעד קמחי אמר לי אחרי שזה קרה שיש משפט  שאומר שכשאנשים בהיריון לא אומרים להם 'מזל טוב' אלא 'שתחזרו בידיים מלאות', כי אנשים לא יודעים כמה אנשים חוזרים בידיים ריקות. אחרי הראיון הוצפתי בהודעות ובטלפונים של אנשים שרצו לראיין ולעשות סרט, אבל אמרתי די, זה היה טו מאץ', ולא בהכרח רציתי להיות הפנים של זה. עד היום אני לפעמים מקבל טלפון מחבר שאומר לי, 'יש לי זוג חברים שזה קרה להם, אתה יכול לדבר איתם?' ואני מדבר ואומר, 'בעזרת השם זה יהיה, לנו זה קרה', ואז אני מקבל טלפון, שנה או שנתיים אחרי, ואומרים לי, 'נולד לנו תינוק, רצינו להגיד לך תודה'".

תמם חוגג את האבהות שלו. "זה הדבר הכי מדהים שיש", הוא מצהיר נחרצות, "במסגרת היכולות שלי אני 100% מעורב. אני מרגיש שזכיתי בילדים בגיל שאני לא מבוהל מזה. יש רגעים שאני אומר, 'וואו, מה שאני אומר לה עכשיו זה מה שהיא תהיה, אלו רגעים שהאחריות תוקפת אותך ואתה מבין שיש משמעות למה שאתה אומר. הבוקר, למשל, אמרתי לה: כשאני מחייך לעולם - העולם מחייך אליך, נכון? וכשהיא התחילה לצחוק ולא ממש האמינה אמרתי לה: תסתכלי במראה - אני מחייך לעצמי ועצמי מחייך אלי. אז לפעמים אני אולי קצת לוחץ (צוחק), אבל הילדים שלי זה הדבר החשוב בחיי. אני יודע שאני מדבר בקלישאות, אבל כמה שזה קשה ככה זה מדהים".

הגרסה המצחיקה

סיפור ההצלחה של תמם, 45, סופר רבות, כשהוא מלווה בקורטוב של אבקת אגדות. הוא נולד וגדל ברמלה, היה חלק מהרכב עם חברי שלישיית "מה קשור", שאותם הכיר בתיכון, ורגע לפני הפריצה הגדולה עזב אותם לטובת לימודי המשחק. "'מה קשור' זו משפחה, גם היום, אלה האחים שלי. הופענו יחד בתיכון ואחרי התיכון הקמנו להקה, אחרי הצבא הופענו שנה וחצי במועדון בראשון, שחר חסון הצטרף וראיתי שהוא לומד משחק. הייתי עוזר לו ללמוד טקסטים ופשוט נשרטתי מהמחזות. החלטתי בגיל 23 שאני הולך ללמוד משחק".

היום כל אחד מכם נמצא במקום מעולה, אבל אז היה איזה רגע של צביטה על שעזבת?

"לשמחתי אני עושה איתם דברים יחד ולחוד, ואנחנו כל הזמן מדברים על לעשות עוד דברים יחד, אז ממש אין צביטה. אבל כן, היתה אז. בתקופה שלמדתי בבית ספר למשחק והם פרצו אצל יצפאן אמרתי, 'וואו, איזו טעות. פספסתי את הרכבת'".

תמם אולי פספס את הרכבת ההיא, אבל עלה על רכבת אקספרס היישר לתחנה המרכזית של עולם התרבות, שם מצא את מקומו כשחקן. ומה עם עולם הסטנד־אפ? לא בטוח שנאמרה המילה האחרונה.

"זה יושב אצלי בראש, ואני תמיד אומר שאני צריך לזה זמן. אני יודע שגם אם אעשה סטנד־אפ זה לא יהיה סטנד־אפ אחד לאחד, כי אני שחקן, אני לא סטנדאפיסט. אני משתעשע ברעיון שאכתוב חומרים ויהיה לי מופע יחיד שבו אני עומד ומדבר, אבל כרגע אני באמת רק משתעשע ברעיון כי צריך להקדיש לזה שנה, לאסוף חומרים. צריך להתחייב לדבר כזה כדי לעשות את זה כמו שצריך".

כמי שגדל ברמלה, מה הרגשת בתקופת המהומות בערים המעורבות? גם ברמלה לא היה שקט.

"בערים מעורבות קיימת נקודת איזון עדינה, קו דק שחשוב לשמור עליו. לא הייתי ברמלה בתקופת המהומות, אבל אני יודע ששם לא נתנו לזה לגלוש יותר מדי. אני רוצה לקוות שבסוף אנשים יבינו שאנחנו צריכים לחיות פה יחד. אלה היו ימים לא קלים לכולם, ישבנו בבית, לא הבנו מה קורה, אני רוצה להאמין שכולם הבינו שלא כדאי לחזור לשם".

אנחנו חיים במציאות מורכבת. אין יציבות שלטונית, בחירות באופק, החברה מפולגת. רק בשבוע שעבר שוחרר סרטון נורא שבו חבורת בנות מכה באלימות חברה לכיתה. עד כמה המציאות הזאת מטרידה אותך?

"את מה שאמרת עכשיו אמרתי לפני כמה ימים למישהו מבוגר ממני, שאמר לי, 'זה תמיד היה ככה, זה הטבע האנושי, רק שהיום הכל מתועד ומצולם. היו חרמות והתעללויות בילדים גם לפני 30 שנה'. לא ישנתי אחרי הסרטון הזה. עברו לי מחשבות על איך אני מגן על הילדים שלי כדי שלא יגיעו למצב הזה. אני רוצה להאמין שדווקא עכשיו, כשהדברים בחוץ ואתה מקבל אותם בבום, לפרצוף, זה יגרום לאנשים לדבר על הדברים, זה יעשה לנו משהו. אני מאמין באנשים ובכך שבסוף זה הכל עניין של נסיבות. כשנסיבות החיים קשות, כשהמעמד הסוציו־אקונומי נמוך, הילד לא מקבל אפשרויות. וזה לא שהילד הזה הוא רע - לא שומרים עליו. אני משחק פוליטיקאי בהצגה שאומר: 'אחרי כמעט 30 שנה של משבר פוליטי, קואליציות מודבקות וממשלות צרות, אולי יגיע מה שבאמת המדינה הזאת צריכה - אהבה'.

"אני מקווה שנשכיל להבין שדי, די לבחירות. בהצגה יש משפט ששהם שיינר אומר, 'כאלה אנחנו - אוהבים בחירות', הוא צוחק על הקהל. זה רגע נורא חזק בשבילי, כי אני באמת רוצה שנשכיל להבין שדי, יש דברים לטפל בהם, יש פה ילדים בכל מיני מקומות בארץ שצריך לדאוג להם, לתת להם הזדמנות. אני וחברי 'מה קשור' - אנחנו הילדים האלה, אני הילד הזה. אני לא מסתכל על זה מרחוק - כזה ילד הייתי, בשכונה, אז אני רוצה לקוות שהפוליטיקאים למעלה, לא משנה מאיזה צד, יתעוררו, שיבינו שהתפקיד האמיתי שלהם הוא לדאוג לנו".

אתה לא מהאמנים שמזוהים פוליטית עם גוש מסוים, לא מרבה להביע עמדה.

"מה זה ייתן? חוץ מלעשות בדיוק את הדבר שאני סולד ממנו, לייצר עוד פילוג, עוד שנאה, אני מרגיש כמו אדיפוס, זה הטקסט שלי בהצגה (צוחק). אני חושב שאין לזה באמת משמעות, שכולם למעלה צריכים להתעשת, בלי יוצא מן הכלל. אין באמת צדדים, אין אידיאולוגיה. אם אידיאולוגית הייתי מרגיש שאני מחובר למשהו, יכול להיות שהייתי בוחר כן לדבר על זה, אבל היום זה לא אידיאולוגיה - זה כיסאולוגיה, הכל אישי. אני לא משתתף במשחק הזה".

"מחלה של אנשים חלשים"

המציאות הישראלית לא מאפשרת לשחקנים רבים במשרה מלאה, טובים ככל שיהיו, לעסוק רק ביצירה. תמם משמש פרזנטור של בנק הפועלים ושל קק"ל, ולא מנסה להצטדק כשאנחנו מדברים על שיקולים כלכליים. "אין לי שום בעיה עם זה, אני לא רוצה להתייפייף - בסוף אני עובד, יש לי משפחה לפרנס, אז כן, אני עושה קמפיינים, אבל אני לא אעשה דברים שאני לא מאמין בהם".

יש משהו מאוד בלתי אמצעי בתמם. אנחנו יושבים בשולחן צדדי בבית הקפה הסמוך לתיאטרון, ויש מי שבוחר לגשת ולהחמיא לו, מה שמייד מזכה אותו בעיניים המחייכות שלצד קמפיינים ופרסומות מיצבו אותו לא פעם בראש רשימת הלוהטים והיפים. כשאני מבקשת לברר איתו עד כמה הוא מובך מהנושא, הוא מחייך ומשיב: "אני לא תמיד מרגיש ככה, זו האמת, אני לא מסתובב עם זה. נכון שיש את התדמית. אגב, גם זה טקסט מאדיפוס, שם אני אומר: 'אין תדמית, יש אותי, אני־אני. הקמפיין נגמר'.

"אז בסוף יש אותי ואני לא יכול לחיות את הדבר הזה. אז נכון שכשהצטלמנו לכתבה ברור שיש ניסיון להיראות הכי טוב, אבל ביום־יום, בשיא הכנות, יש ימים שאני מרגיש את זה ויש הרבה ימים שאני לא מרגיש את זה בכלל. אני שמח להיות בצד הזה, שמרוויח גם מזה, וברור לי, אני לא מיתמם, שאני נהנה מהפירות של זה, אבל זה לא משהו שאני הולך איתו.

"אני גם בן 45 כבר, אז באמת פחות מתעסק בזה, ולשמחתי פחות מצפים ממני. יש עכשיו חבר'ה אחרים, בני 20, שישברו הם את הראש עם הדבר הזה (צוחק). תודה לאל, אני לא מתלונן על שום מתנה שקיבלתי".

ואם כבר אנחנו לא מתלוננים, יש אמנים שהתלוננו לא פעם על קיפוח, שד עדתי וטייפקסטינג שקיבע אותם בתפקידים מסוימים. הרגשת כך אי־פעם?

"לשמחתי, היום אני לא מרגיש שזה אישיו. יש אנשים שמרגישים אחרת ואני לא יכול להתווכח עם מה שהם מרגישים, אבל אני אף פעם לא הרגשתי שמתייגים אותי, להפך. התפקיד הגדול הראשון שקיבלתי ב'אחת אפס אפס' היה כתוב לאריק הלר, ואחרי שעשיתי כמה אודישנים שינו לאריק ארבל, משם אשכנזי לשם ישראלי שיכול להיות גם וגם. אין ספק שאנשים שחיו פה לפני 30, 40, 50 שנה חוו גזענות קשה. אי אפשר להגיד שזה לא היה, כי זה היה, ואולי גם היום יש אנשים שהם גזענים, אבל אנשים כאלה הם גזענים לאתיופים, לרוסים, לכולם. אני מרגיש שדווקא כחברה אנו חווים איזה תיקון. לא סיימנו את העבודה נגד הגזענות והיא לא תסתיים לעולם, כי גזענות זו מחלה של אנשים חלשים שמחפשים להפוך מישהו לחלש מהם כדי שהם ירגישו טוב עם עצמם.

"אני שמח שזכיתי לגלם את קזבלן, כי שנים רבות בחיי רציתי להגיד שאני ישראלי והמוצא לא רלוונטי, ובתפקיד הזה כאילו מישהו בא ואמר, דווקא אם תסכים להיות המזרחי מרמלה ששירת בצנחנים, שקצת מנסה להסתיר את המקום שממנו בא, אם תסכים להיות הכי אתה, אז תצליח הכי בגדול, וזה היה בשבילי תיקון מאוד גדול, כי לחזור הביתה הוציא אותי החוצה. כל ערב מחדש התעסקתי בשאלה מי אתה ומאיפה אתה בא, מה אתה שווה בזכות או בגלל המקום שממנו אתה בא. היום יותר קל לי לדבר על זה, אבל לא תמיד זה היה ככה".

אם כבר קזבלן - טיפ לאיתי לוי, שייכנס לנעליך.

"הוא זמר מעולה, אני מת לשמוע את הביצועים שלו לשירים ומאחל לו בהצלחה. אנחנו לא מכירים, אבל מהדמות הציבורית שלו אני רואה אדם שמחובר ללב שלו, וקזבלן זה תפקיד של לב. חשוב גם להזכיר שעופר חיון, שאני מכיר טוב, יחלוק איתו את התפקיד. עופר שחקן מעולה ולב ענק, ואני מאחל לשניהם בהצלחה. אני מבטיח שאבוא לראות".