לקחת לנער חצי שנה של רישיון זה פשוט אכזרי ונפלא

מרב, בחייאת, שימי שנייה בצד את הפוליטיקה, כן איחוד לא איחוד. יש לך עוד איזה ארבעה חודשים בתפקיד שרת התחבורה. בזמן הזה כבר לא תוכלי לעשות כמעט כלום, בטח לא תהליכים יקרים וארוכים. הם לא יבשילו בזמנך, את צריכה הישג עכשיו. קני רעיון בחינם, תרוויחי בגדול.

קבלי - מסיבת עיתונאים. את, עמר בר־לב ונועה קירל. הנושא - החשמליים. בדיוק השבוע נפגעה הילדה הזאת בת ה־5 מנער שרכב לא כחוק, בטח בלי קסדה, ברור שנגד חוקי התנועה. וגם ברח. מעניין להכיר את הוריו. בכל מקרה, במסיבת העיתונאים הזאת את מכריזה על שינוי מדיניות חד בכל הנוגע לנסיעה באופניים ובקורקינטים חשמליים. אין יותר ילדים על הכלים הללו. מגיל 16 בלבד ורק אחרי תיאוריה. בסדר. מילים כמו חול. לא. הפעם זה סיפור חדש. לא מתחננים, לא משכנעים. מודיעים. ההודעה - כל מי שייתפס על ידי המשטרה נוהג על חשמלנוע מתחת לגיל המותר, יקבל מייד דחייה עתידית בתאריך הוצאת רישיון הנהיגה.

נער הייתי, ואני זוכר שלא היה דבר חשוב יותר, יקר יותר, נכסף יותר מהתאריך שבו מתחילים ללמוד, ניגשים לטסט, מקבלים רישיון. לידי בכיתה ישבה נערה מוכשרת מאוד בציור, שהיתה מציירת זיופים של רישיונות נהיגה לכל מי שלא היה יכול לחכות יותר. סתם לשים בארנק, להתרגל לתחושה. לקחת לנער או לנערה חצי שנה של רישיון זה פשוט אכזרי. וזה נפלא.

וחצי שנה זאת רק ההתחלה. זה למי שנתפס נוהג מתחת לגיל. אם גם נהג ללא קסדה - דחייה של שנה. אם גם הרכיב ללא קסדה - שנה וחצי. אם סיכן את העוברים והשבים - פה כבר מדובר בהמתנה עד אחרי הצבא. כזה מרושע אני יכול להיות לפעמים.

יובהר שכל זה קורה ללא משפט - הליך מנהלי פשוט, מהרגע להרגע. על המדרכה מונפקת הדחייה. דוחה. והשר לביטחון הפנים יגבה, ונועה קירל תדאג שכולם יראו, ויאללה, תוך שבועיים מתחילים לרוץ סרטונים שמצלם צוות טיקטוק מחוז מרכז ובהם נערים ונערות נתפסים על ידי ניידת האכיפה שתוקצה למשימה ומאבדים את זכותם לרישיון עתידי. דמעות, חרטה, לייקים, חינוך דרך הפחדה ברשתות. אין דרך אחרת. וככה, כשאת עוד בלשכה, את פותרת וואחד בעיה שיושבת לציבור על הלב חזק. תעשי את זה, תני עבודה.

פיראניה

יש בנהרות דרום אמריקה דג קטן אבל רשע, פיראניה שמו. הנ"ל ידוע בכך שאם חיה נכנסת למים במקום שבו להק פיראניות נמצא, המים גועשים, נצבעים אדום, ובתוך שניות לא נשאר מבעל החיים כלום, רק שלד צחור. בעבר לכדו פקחים גם בארץ אנשים שגידלו פיראניות בבית, ועתה מתברר שחלק מאותם דגים קטנים ורעים הצליחו לברוח והם פעילים במרחב הציבורי.

מה שקרה ליונתן פולארד לפני שבועיים זה בדיוק מה שקורה לחיה תמימה שבאה לשתות מי נהר בארגנטינה. הדבר האחרון שהיא רואה זה את הגולגולת של עצמה. פולארד הכריז לרגע על תמיכה באיילת שקד, מעשה לא בָּשֵל פוליטית כשלעצמו, אבל ההתנפלות עליו, של דגים קטנים עם שיניים חדות ששואבים את כוחם ממספרם העצום, מוכיחה שיש פיראניות בארץ, לטיפול פקחי משרד החקלאות. על פי המדווח, פולארד קיבל אלפי פניות עם קללות ואיומים, עד שנאלץ להוציא את רגלו מהמים ולבטל את תמיכתו בשקד ובחבריה.

כמו הפיראניה, שאינה מבדילה בין דג תמים שנקלע לקרבתה לבין שור או אדם שנפל למים או נכנס לשחייה קצרה ואחרונה, כולם נטרפים כהרף־שן, כך הפיראניות הנשלטות ממטה השליטה המרכזי לא רואות בעיניים. משניתנה הפקודה, מתנפלים על כל דבר שזז, לא משנה כמה זכויות צבר, כמה חיים הקריב, כמה עזר למדינה - עכשיו הוא טרף, והשיניים החדות קורעות בבשר. ומה שמעניין, שכשמפרידים בין פיראניה אחת לבין הלהקה, היא דג קטן ומסכן, אפילו די בשר לאכילה אין בה, רק טירוף אמוק חסר גבולות שמחפש הכרה ואהבה. זה הכל. הגב' אילנה ספורטה בת ה־65, ששלחה כדור במעטפה לנפתלי בנט, היא דוגמה מעולה. חצי מדינה היתה על הרגליים בגללה, בסוף מה יצא? דג קטן ולא צעיר, שכל כוחו מדגים קטנים אחרים ששוחים איתו בלהקה, עוברים מקורבן לקורבן.

הכי כואב לי על עמיתים ועמיתות שלי מהתקשורת שנרשמו אף הם ללהקה ומפליאים לטרוף כל מי שלא בא להם טוב בזימים. חלקם אנשים שכיבדתי בעבר, אפילו הערכתי מקצועית, והנה הכוח המטמטם של הביחד שאב אותם פנימה, וכל אישיותם פגה, נשארו רק שיניים. ועכשיו, במציאות שבה מסוכן להכניס רגל למים הציבוריים פן תופשט מבשרך, רק אנשים שאין להם מה להפסיד מעיזים להיכנס לנהר. ומאלה אני הכי מפחד, יותר מאשר מפיראניות.

שלום

באמצע השבוע אני הולך ברחוב, מישהי עוברת על פניי, דופקת לי שלום מחויך מלוא פניה. קורה. מחזיר שלום, ממשיך לצעוד. עוד אחד מגיע מולי. עוד שלום מופרז וידידותי ללא סיבה נראית לעין. עוד כמה צעדים - עוד אחד. מתחיל להרגיש כמו בבוקר ההוא, אולי תזכרו אם אתם בגיל המתאים, שאחרי מבצע אנטבה. היה בוקר קסום שבו כל האזרחים בירכו זה את זה בלבביות שלא היתה כמוה ולא חזרה על עצמה מאז. עובדה שאני זוכר. אז אני מרגיש שמשהו קרה, אבל לא יודע לשים את האצבע על מה. פותח תוך כדי הליכה את החדשות, שום דבר מיוחד, בטח לא משהו שיגרום כמעט לכל מי שבא מולי לברכני לשלום כאילו זכיתי באירוויזיון בעצמי.

ואז, באיש החמישי, נופל האסימון. הוא אומר לי - שלום, קראתי את הפוסט שלך, אז שלום. אני לא מבין. לא כתבתי פוסט כבר כמה ימים טובים, ומה הקשר לשלום. אני חוקר - איזה פוסט? הוא עונה - על זה שאנשים לא אומרים שלום ברחוב, במעלית, בעבודה. נשמע לי מוכר, אבל באותה רמה של תעודת הבגרות שלי. משהו מפעם. התעלומה מתעצמת. והנה, במשך היום אני מקבל הודעות בפייסבוק, בווטסאפ, בקשות לראיונות לתוכניות רדיו ופודקאסטים, ולא מבין איך מגיע לי כל הטוב הזה.

חולפות שעות, ואז החידה נפתרת. הדף "סטטוסים מצייצים" העלה מחדש פוסט שכתבתי לפני חמש שנים, והוא התחיל לרוץ חזק. עשרות אלפי לייקים, אלפי תגובות והמון אנשים שמאירים פניהם אלי ברחוב, במכולת, באוטובוס, וברכת שלום על שפתיהם.

הרגשתי לרגע כמו הזמרת הנהדרת קייט בוש, ששיר שלה, "רצה במעלה הגבעה", שהוקלט לפני 40 שנה והיה להיט גדול אז, פתאום הושמע באיזו סדרת טלוויזיה חדשה ופופולרית, והפך להיט מטורף בימים אלה. היא עצמה כבר גברת די מבוגרת, אך השיר כאילו נולד הרגע. בעידן הזה של רשתות ואתרים, כל דבר מהעבר יכול לצוץ פתאום ולמצוא מקום בלבבות האנשים בלי קשר לזמן היצירה. כמה נפלא.

ומתוך הצלחתו המסחררת של הפוסט העתיק על אמירת שלום, אני מבין שהאנשים כמהים לשלום, רעבים להחזרת השפיות ליחסים הבינאישיים, לאיתותים של חמימות בעולם חמום מוח. כי מתחת לכל המילים הקשות הממלאות את הרשתות, גידופים ואיומים וביטול ולעג, הלב האנושי עדיין רוצה להתחבר ללבבות אחרים, לא לשים אותם על האש.