הסאונד של הנערים והנערות השבים משבוע הלימודים הראשון בבית הספר או בישיבה או באולפנה הוא כזה שאי אפשר לטעות בו: צרידות יגעה. הכל בוער והכל קדחתני. אך לפני שבוע הם היו זרוקים כאן על מיטות עד ארבע אחר הצהריים בקלסתרי מסך מהוהים, ועתה הם כבר שוחים כל כך עמוק בבריכת השגרה עד ששכחו שבכלל היה פעם חופש.
הכל טוב ויפה, אבל אני רוצה לעסוק רק ברגע אחד: רגע המעבר בין החופש לתחילת שנת הלימודים. בכל שנה, כשאני מביט סביבי אל עבר יקיריי שנגזר עליהם לשוב לבית הספר, שב אותו דיכאון נושן שחוויתי אני ונעור בי. זה מאוד עצוב. העולם, בגדול, נחלק לשניים: בין אלה שהלילה שבין 31 באוגוסט לבין 1 בספטמבר הוא עבורם לילה משמח או סתמי, לבין אלה שעבורם הוא הלילה הכי עצוב בשנה. הרוב נמצא בחלק השני, לדעתי.
והעניין הוא שזה לא צריך להיות כך. פשוט לא צריך. חוויית הלימודים בבית הספר מספיק קשה ומייגעת, אבל תחשבו רגע על הנתון הבא: יש תלמידים ותלמידות שהידיעה שמחר הולכים לבית הספר גורמת להם לבכות בלילה שלפני כן. זה נורמלי? לא. זה לא.
להלן תוכנית אריאלי לפתרון. חלקי אמנם, נקודתי אמנם, אבל כזה שיכול לפתוח בצעד ראשון של מהפכה תפיסתית.
הקייטנה ההיא, מכירים אותה? השבועיים הנוספים שיש מן הגנים ובתי הספר (או מסגרות פרטיות) שמפעילים אותה בשבועיים הראשונים של יולי, כ"המשך" רך יותר של שנה"ל, לטובת שירותי שמרטפות? אז זהו. לבטל אותה. כלומר, לא לבטל לגמרי, אלא להעביר אותה לשבועיים האחרונים של אוגוסט. אי שם באמצע אוגוסט, כשהילדים כבר במצב של ספק חי ספק מדבר וכבר אי אפשר יותר לראות ולשמוע אותם, הם אורזים תיק קטן עם בגד ים, מגבת, מטען ואפרסק והולכים, בשמחה ובכיף, אל קדם שנת הלימודים. שבועיים של היכרות עם החברות והחברים, עם צוות ההוראה ועם החומר, לצד פעילויות ובילויים קבוצתיים. מדי יום במהלך השבועיים עולה מינון החומר הלימודי ובא על חשבון שעות הבריכה והמשחק, עד שב־1 בספטמבר הוא כבר תופס ממש את רוב היום, אבל התלמיד בא אליו כמו שבאים למקום שמחייך ולא כמו שנוסעים להלוויה בקרית שאול. כך הוא מתחיל שנת לימודים. בהדרגה ובשמחה.
גאוני, אה? אל תגידו שלא. עכשיו צריך רק להתחיל לגלגל את זה תקציבית ולחכות לאישור יפה בן דויד. נראה אם זה עומד בקריטריונים של ההסכמים הקיבוציים.