במהדורות החדשות זה כבר הפך לעניין שבשגרה. אייטם קבוע לא פחות מתחזית מזג האוויר או מהדיווחים על מצב מקדם ההדבקה בקורונה עד לפני שנה.
עולם ההופעות החיות והמסיבות, נגזרת חשובה ומרכזית של אותו עולם תרבות שהושבת לחלוטין במשך כשנתיים, סיפק הקיץ כותרות כפי שלא סיפק אף פעם בעבר - ולא בהכרח מהסוג שמפיקי האירועים היו מעוניינים לייצר: פה אנשים נרמסים בהופעה של די.ג'יי חו"לי, שם הופעה של זמר מקומי מפורסם מופסקת כשבקהל מתפתחת מהומה אלימה.
המקרה האחרון (נכון לכתיבת שורות אלה) התרחש בסוף השבוע שעבר, בפסטיבל המוזיקה "זאמנה" שנערך בחוות רונית. מאות בליינים שבאו לחגוג את תום הקיץ מצאו עצמם נמעכים בין שערים שהיו סגורים במשך זמן רב, ובין בליינים אחרים שאיבדו את סבלנותם והחלו לדחוף ולדחוק את הראשונים, עד שהגדרות נפרצו. אנשים שנכחו במקום מתארים תמונה של כאוס מוחלט, ומספרים על טראומה שתמשיך איתם הלאה, הרבה אחרי שתסתיים המסיבה.
גם באי ההופעה של הדי.ג'יי סולומון בפארק הירקון זוכרים חוויה דומה, כשאחרי עומס של שעות באזור הפארק, המונים שלא הצליחו להשיג כרטיסים (או רצו למחות על מחירם הגבוה) פרצו את המחסומים והגדרות, ופגעו במבלים ובמאבטחים.
אל אלה הצטרפה בשבוע שעבר ההופעה של איתי לוי באמפיתיאטרון קיסריה, שבמהלכה מריבה בין אנשים בקהל הביאה לריסוס גז פלפל מצד המאבטחים, שממנו נחנקו כל יושבי השורות הראשונות. המהומה הובילה להתפרצות של קהל לבמה, וההופעה הסתיימה מוקדם מהצפוי. גם הופעה של אנה זק בפארק העירוני ברחובות סבלה מדוחק רב, והיו אף שהזהירו שהיתה "קרובה להיות אסון מירון 2".
הגיטריסט הופל לקרקע
קשה לראות בתקריות הללו עניינים נקודתיים שעומדים בפני עצמם, וגם בחו"ל אפשר לזהות התרופפות קיצונית במשמעת של באי הפסטיבלים (וגם בהתנהלותם הטכנית של האירועים עצמם). אתרים בכל העולם מדווחים על בסיס יומיומי על אודות התנהגות בלתי מתקבלת על הדעת מצד מי שמנסים להפגין נוכחות, להביע הערצה, לפגוע, או סתם לייצר כאוס בהופעות חיות.
רק בחודשיים האחרונים נרשמו התקריות הבאות: מאבטח בהופעה בטורונטו של להקת "רייג' אגיינסט דה מאשין" המתקמבקת נאלץ להשתלט על מעריץ שהתפרץ לבמה, ובדרך הפיל לקרקע את גיטריסט הלהקה, טום מורלו. בצפון דקוטה, באי המופע של קיד רוק לא קיבלו את החלטתו של הזמר לבטל את הקונצרט בשל אילוצי מזג האוויר, וכילו את זעמם במתחם האירוע המתוכנן.
הלאה. בפסטיבל במיאמי היה זה הראפר קיד קאדי שעזב את הבמה במחאה על חפצים שהושלכו לעברו. באירוע ההיפ־הופ הפתוח "פרונפלד" שבשווייץ האמנים ליל בייבי ורודי ריץ' ראו מעריצים (או סתם משוגעים) מתפרצים לעברם על הבמה.
אפילו הארי סטיילס, יקיר הנערות ובאופן כללי אדם שפונה לקהל רגוע יותר, ושמפציר בו תכופות "להתנהג זה לזה באדיבות" (הוא אפילו קרא כך לאחד משיריו), לא חסין בפני התפרעויות - גם אם מהסוג הביזארי יותר. בשבוע שעבר, במהלך אחת מ־15 הופעותיו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ספג הזמר פיסת צ'יקן נאגט שהושלכה לעברו. כן, לא מדובר ממש בלבנת חבלה, וסטיילס הגיב לכך בהומור, אבל אמנים אחרים נאלצו להתמודד עם בקבוקי זכוכית, סוללות ושאר חפצים אקראיים שהושלכו עליהם בתקופה האחרונה.
אם זה לא מספיק, לא מעט מפוקדי פסטיבלי הקיץ הגדולים באירופה ובארה"ב, ששבו למתחמי ההופעות אחרי שנתיים של בצורת, חוו כשלי ארגון שונים - מעומסים כבדים בכניסות, דרך תורים ארוכים לדוכני המזון והמשקאות ועד צפיפות בהופעות עצמן ותחושת חוסר ארגון לוגיסטי ניכרת. אז עולם התרבות קם לתחייה אחרי הקורונה, אבל לא בטוח שתרבות היא המילה המתאימה כדי לתאר את המתרחש בו.
"בן הזוג שלי ואני הגענו לאזור השער שלנו לבידוק ראשוני, והיה שם תור ארוך של המון חבר'ה שדחפו. להגיד שהם לא היו סבלניים זה יהיה אנדרסטייטמנט", מספר אור רילוב (31), שועל הופעות ותיק שחווה את תופעת ההופעה של די.ג'יי סולומון על בשרו.
"הלכנו לעמוד בתור לבידוק השני, וגם שם היו הרבה אנשים שדחפו ודיברו בצורה דוחה למאבטחים ולאנשים שסביבם. בשלב הזה אני ובן זוגי כבר הרגשנו שאנחנו לא רוצים להידחס עם האנשים האלה, מחשש שיפגעו בנו, אז הלכנו אחורה וחיכינו קצת בצד, שהדברים יירגעו. אחרי כמה דקות, כשהדברים לא נרגעו, נכנסו שוטרים רכובים על סוסים, ואיתם עוד רכב קטן, ופיזרו את כל התור. מובן שזה הלחיץ אותנו עוד יותר, אז התרחקנו משם. אחרי שהסוסים עזבו את המקום התור חזר, ואיתו ההתנהגות הבהמית של האנשים".
רילוב מתאר תקרית שחזרה על עצמה, עד שהוא ובן זוגו העדיפו לגשת לאזור בידוק באזור מרוחק יותר. שם, בעודם עולים על אחת מגבעות הפארק, שמעו המולה גדולה מאחוריהם - והמוזיקה הופסקה.
"הסתובבנו וראינו נהר של אנשים שנכנס דרך חלק בגדר המפרידה, שההמון פשוט הפיל. נחיל של אנשים נכנס פנימה לאזור האירוע, כולם מחויכים ומבסוטים שהצליחו להיכנס. אחרי כמה שניות של תדהמה החלטנו לא להישאר באזור כדי לא להסתבך במשהו, ועברנו למקום מרוחק עוד יותר. כל הזמן הזה היינו מאוד לחוצים, הרגשנו מאוד לא בנוח ולקח לנו זמן להירגע עד שהכל נגמר. זה הגיע לכך שאפילו שקלנו לעזוב את האירוע ולחזור הביתה, כי לא ידענו מה עלול לקרות עם הקהל הזה בהמשך הערב".
כפי שקורה במקרים מסוג זה, הזעם הופגן ברשתות החברתיות. "מוזיקה נדירה, הפקה מזעזעת!" נכתב באחת התגובות בעמוד ההופעה של בלאק קופי בפייסבוק, שהתקיימה בשבוע שעבר, ואף היא סבלה מהמונים שפרצו גדרות. "אחת ההפקות הגרועות מבחינה ארגונית". תגובה נוספת, אחת מני רבות, הלינה: "בלי מים, בלי נייר, וחצי מהקהל נאלץ לרקוד בשיפוע". כמעט כל התגובות בעמוד דיברו על "לוגיסטיקה והסדרי ביטחון לא מקצועיים".
"זאת פצצה מתקתקת"
לפני ארבעה ימים הודיעה חברת ההפקות "בלוסטון גרופ" על צעדים חסרי תקדים בתגובה לפורענות הפושה בענף. "לאור האירועים האחרונים שנחשפו בתקשורת, קבוצת בלוסטון מודיעה על עצירה מיידית של הפסטיבלים האלקטרוניים בישראל שבהם היא מעורבת (תחת המותג 'דה טריפינג')", נכתב בהודעה שהוציאה.
"תופעת ההתאגדויות האלימות של תאי 'טרור שערים', החודרים לאירועים באלימות תוך רמיסת קהל חף מפשע, היא פצצה מתקתקת. כקבוצת התוכן וההפקות הגדולה בישראל קיבלנו החלטה אחראית לשים את בטיחות המבלים, כמו גם של עובדי ההפקה השונים, בראש סדרי העדיפויות". את ההודעה חתמה הקבוצה במילים: "באנו מאהבה - ונשוב כשהאהבה תשוב".
גם את איתן סלימי, מפיק פסטיבלים ותיק, מדאיג מצב אירועי התרבות ההמוניים בתקופת הפוסט־הקורונה. "את מה שאני עד לו בתקופה האחרונה בכל הפסטיבלים שאני רואה בתל אביב, אין לי דרך אחרת לתאר מלבד התנהגות של חוליגנים", הוא אומר. "ואני מדגיש שזה רק בתל אביב, לא תראה דברים כאלה בהופעות באילת או בפארק תמנע. אלה אנשים שמגיעים, לדעתי, מתוך מטרה לעשות בלאגן ולהפריע. מהמידע שאני קיבלתי, הם גם מתגאים בזה! יש קבוצות מאורגנות בטלגרם שאומרות 'אנחנו באים לפרוץ שערים ולעשות בלאגן'. זה הפך ממש לתופעה. מה שקורה הוא שאנשים באים לאירועים כאלה בשביל להתנהג באלימות, ואני בטוח שאנשים טובים ונורמטיביים שמגיעים למסיבות מקבלים טראומה ועלולים שלא לחזור שוב לפסטיבלים".
למה אתה חושב שזה קורה בתל אביב יותר מאשר במקומות אחרים?
"יש במרכז הרבה יותר קהל שמגיע למסיבות. אני מפיק ארבעה־חמישה פסטיבלים בשנה, בתל אביב יש כמעט כל שבועיים פסטיבל, וגם כמות הקהל שיש בתל אביב כמובן הרבה יותר גדולה. במקומות אחרים, אילת למשל, אנשים בסופו של דבר מגיעים לחופשה, וההתנהגות שלהם היא אחרת. הם בחרו להגיע לפסטיבל, לא הגיעו כדי להוציא את כל האמוציות והאגרסיות שלהם. לכן אני חושב שאילת היא מקום מתאים יותר להופעות המוניות, כי שם יש לך שליטה על הקהל".
המקרים האחרונים גרמו לסלימי, לדבריו, לשקול לבטל את פסטיבל ראש השנה שהוא ומותג ההפקות שלו, "לייף טיים", מפיקים בגני התערוכה בתל אביב. "כשראיתי בסופ"ש האחרון מה שקרה בחוות רונית, הגעתי למסקנה שפשוט לא כיף לעשות פה אירועים", הוא אומר בייאוש. "אני לא רגיל להתנהגות הזאת".
איפשהו אתה חושב שגם לחברות ההפקה יש חלק בזעם שהתעורר באנשים - אולי הגדרות לא מספיקות להגנה, שלא לדבר על מחירי הכרטיסים שהאמירו, ומחירי האוכל והשתייה בדוכנים בהופעות?
"אני לא מאשים את המפיקים, ואני מניח שהקימו שם גדר כפולה. ואם לא - צריך כנראה לבנות גדר כפולה על כל השטח, כדי למנוע מאנשים להגיע לשערים ולתפוס אותם. אז לחייב מפיקים להקים גדר משולשת? אני לא יודע מה להגיד לך.
"אני חושב בהחלט שצריך לקחת פה רגע ולעשות חושבים, לעשות בדק בית ולהבין מה קורה. אני מאוד כעסתי על ההפקה של חוות רונית. לגבות 89 שקלים למשקה אלכוהולי זאת שערורייה (נושא עלות האוכל והמשקאות בלט גם בהופעות של אייל גולן באצטדיון בלומפילד הקיץ - ע.פ). הטענות הן שמחירי הכרטיסים גבוהים, אבל כשמחירי הדלק והחלב עולים מישהו פורץ גדרות?
"מישהו יודע שפעם שילמנו על הקמת במה לדי.ג'יי 100 שקלים למטר והיום זה 150? אז אתה יכול להחליט, ואם המחיר גבוה לך - אל תקנה כרטיס ואל תגיע, אבל לבוא בשביל לעשות בלאגן? זה לא יכול להתנהל ככה. לעניות דעתי, זאת בעיה עמוקה יותר של חינוך, שמתחילה לחלחל פה לדברים שהם הרבה מעבר לאנשים שבאים למסיבה".
"סיוט לוגיסטי במופע"
אולי באמת מדובר בבעיה של חינוך. כתבה שהתפרסמה בחודש שעבר במגזין המוזיקה "Stereogum", שכותרתה "למה פסטיבלי המוזיקה כל כך כאוטיים השנה", מנתה שלל כשלים לוגיסטיים בפסטיבלים של אחרי הגבלות הקורונה. בין אלה: תורי הענק והצפיפות בפסטיבל "פרימוורה" שבברצלונה וב"בונארו" שבטנסי, כמו גם ההתעלפויות בפסטיבל "Something in the Water" של האמן פארל וויליאמס (שהוגדר על ידי העיתונות בחו"ל כ"סיוט לוגיסטי" שנהרס כתוצאה מ"עיכובים חסרי הצדקה").
אותה כתבה מנתה כמה סיבות מעניינות למה שנראה על פניו כחזרה לא מאורגנת ואף מסוכנת של עולם ההופעות החיות. רובן מצביעות על אשמה מרכזית ומיידית: מגיפת הקורונה. הסברה שהועלתה שם היא כי ההשבתה המוחלטת של ענף זה הביאה להמצאה מחדש של גורמים רבים שעבדו בו קודם לכן, ומעבר שלהם לתחומים אחרים - בטוחים ויציבים יותר.
כלומר, אירועי המוזיקה ההמוניים הגדולים בחו"ל מעסיקים כעת עובדים חסרי ניסיון בכל תחומי מערך הפסטיבל, לצד היעדר כוח אדם משמעותי בעולם הפקות האירועים, כשהתוצאה היא חוסר יכולת לארגן צברי קהל גדולים - ואווירת טרפת כללית.
נושא נוסף שהועלה בכתבה הוא המפגש של צעירי דור ה־Z עם עולם הפסטיבלים, אחרי שנתיים ארוכות שבהן, בניגוד לדורות אחרים, ייצרי תשחורת טבעיים וסוערים פשוט לא מצאו לעצמם פורקן. כעת הם מפצים על כך בהתלהבות יתרה - שילוב בין רוח נעורים נטולת עכבות וחוסר היכרות מוקדמת והדרגתית יותר עם עולם ההופעות החיות.
אפשר לפתור את הנושא כהתנהגות של בני טיפש־עשרה ממוצעת. אבל כשמביטים על האסון שהתרחש בשנה שעברה בהופעה של טראוויס סקוט בפסטיבל "אסטרו־וורלד", שהביא למותם של עשרה בני אדם ולמספר בלתי נתפס של יותר מ־300 פצועים, קשה שלא להיזכר באירועים דומים מההיסטוריה שזכרם מהול בדם. מאסון ערד ב־1995 ועד וודסטוק 99', שההרס והחורבן שהתרחשו בו מתועדים בסרט דוקומנטרי שעלה לאחרונה בנטפליקס. בכולם, אגב, זרע הפורענות טמון בגורם האנושי.
"אני יכול לקשר את המצב בהופעות לאסון במירון לפני שנתיים, לשיח המתלהם בין פוליטיקאים, לתקיפות בקופות חולים, למריבות בכבישים ולדקירות כי הקפה חם מדי", אומר מפיק מוכר בתחום התרבות. "הכל הקצין, וכולם רוצים הכל ועכשיו".
אתה זוכר קיץ רווי תקריות בהופעות כמו זה?
"מעולם לא היה קיץ כזה. לא בעולם הדאנס והמועדונים ולא בתחום ההופעות. אבל זאת תוצאה של הקצנה כללית. קח כמה שנים אחורה, אתה יכול לזכור פרעות כאלה בערים המעורבות שבהן חיים יהודים וערבים? וזה כי אתה רואה את הפוליטיקאים רבים ומקללים אחד את השני, ואתה אומר - אם הם עושים את זה, גם אני יכול".
למה, לדעתך, הכל קורה דווקא עכשיו, ומה אתם יכולים לעשות כדי להתמודד עם המצבים המתרבים האלה?
"אני חושב שהקורונה העצימה הכל. את ההתנהגות של בני האדם, את המחשבות שלהם, את חוסר הסבלנות והסובלנות, את הרצון לחיות את העכשיו ואת הרגע. יש איזו תחושה שאתה יכול לאבד ביום אחד הכל, אז כולם רוצים לקחת את החיים שלהם לקצה. במקום לקחת את זה למקום רגוע, ענייני ומכבד יותר, הקורונה הקצינה את ההתנהגות של אנשים, מתוך איזו הבנה שלהם שהכל יכול להיגמר בלי התרעה. כל אחד חושב שיש לו גושפנקה להתנהג איך שבא לו באותו רגע, וזה נהיה ג'ונגל.
"באשר למפיקים - מערכי האבטחה שלנו תמיד חזקים, כי אנחנו מכינים את עצמנו בשגרה לאפשרות של אירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת). אנחנו מקווים שלא נצטרך להשתמש במערכי האבטחה האלה גם כדי לעצור התפרצות של קהל בהופעות".
סלימי: "אני פשוט אומר שזה טרור של מסיבות. לי זה הוציא באופן מוחלט את החשק להפיק אירוע שהתכוונתי לעשות אותו בכיף. אם אני צריך לקבל קהל רע שבא לעשות בלאגן, אז עזוב. אני מעדיף לא לקיים אירוע מאשר להפיק אחד כשאתה לא יודע אם הקהל שלך יחזור הביתה בשלום. אני לא מוכן לשבת בכלא בשביל אף אחד".
