אפילו הדגים שבים רועדים!

הימים ימי חודש אלול. כבר 30 שנה שאני לא שומע את זעקת המשגיח "א־לו־ל!" בימים אלה, ועדיין היא נשמעת בתוכי במלוא עוצמתה. כשאתה לומד בישיבה אפילו שנה אחת, חוויית אלול הזו נצרבת לך מבלי יכולת להיפרד ממנה. השאלה היחידה היא כיצד מעצבים אותה, ואיזה חותם היא מטביעה בך. החינוך החרדי־ישיבתי הפך את הימים הנוראים שבפתחם אנו עומדים, בתום השבוע הראשון של חודש אלול, למשהו בין אימה לחוויה הורית נוקשה ופטריארכלית, שתוכחתה המגולה עולה בהרבה על אהבתה המסותרת.

"באלול", לימדו אותנו, "אפילו הדגים שבים רועדים". את הכדור הזה של אלול שמתכדר בבטן אין באמת אפשרות להסביר, אבל אני מרגיש אותו ממש כאן ועכשיו בתוך תוכי. בהמשך פגשתי אלולים אחרים, למשל חוויית הסליחות של נוסח ספרד שמתמצה בשורה היפה "בן אדם, מה לך נרדם. קום קרא בתחנונים". כלומר, גם הגישה הזאת הכירה בצורך להתוודות ולבקש בקשות, אבל את מקומה של האימה תפסו הבכי ובקשת הרחמים.

הרבה יותר ידידותי, יש לומר. ומבין שניהם עולה במלוא מקוריותה המפתיעה הגישה החסידית, המבוטאת במונח שכבר נטמע והתאזרח: "המלך בשדה". בחודש אלול, גורסת הגישה הזאת, אלוקים זמין יותר. הוא לא מאיים ולא דורש תחנונים, הוא פשוט כאן.

הוא יוצא מהארמון אל השדה ואפשר פשוט לגשת ולבוא בדברים. זה הכל. האמת היא ששלוש הגישות מדברות על דבר אחד: קרבה. קרבה מאיימת ואוהבת, קרבה מחבקת ועוטפת, קרבה זמינה. קרבה. "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב".

תקופת אלול שמה את החברה כולה במקום גבוה יותר גם בגלל הקרבה האלוקית, וגם בגלל החיים באקלים שתובע שיפור ושינוי. לאו דווקא השיפור והשינוי עצמם הם אלה שהופכים את הימים האלה למה שהם, אלא עצם הידיעה ששיפור כזה נדרש, ובעיקר - שהוא אפשרי.

מבחינה זאת, זאת היתה יכולה להיות הזדמנות חברתית מאוד גדולה דרך אימוץ היסודות האלה בימים האלה והנחלתם לרבים. זה קורה אמנם במרחב הציבורי, בעיקר בקרב אומרי הסליחות, אבל זה היה יכול להיות רחב יותר. בניגוד למסרים האמורפיים והמאוד בלתי מחייבים של תקופת בין המצרים ותשעה באב למשל, שם מתמצה העניין ב"אהבת חינם" הסיסמתית־משהו, אלול והימים הנוראים זה משהו שנכנס עמוק לתוך הנשמה וקונה שם שביתה. קצת חבל שהשנה נכנסה לכל זה מערכת בחירות שמושכת בהכרח כמשקולת כלפי מטה, ועלולה להפריע לכנפי הרוח הנושאת אותנו טפחיים מעל הקרקע.