לפני כחודשיים הונחת עלי לבצע ראיון עם נועה קירל. וכשאני אומר הונחת, אני מתכוון לכך שהתבקשתי לבצע אותו שעות אחדות לפני ששנינו היינו אמורים להמריא לחו"ל: היא ללוס אנג׳לס כדי לצלם קליפ חדש, פלוס עצירה במיאמי לחיזוק השיזוף, ואני ליעד הרבה פחות אטרקטיבי עם טיסת קונקשן של שלוש שעות, בלי שום אופציה להשתזף.
אילוצי לוחות הזמנים של שנינו גרמו לי להציע לה פתרון למצוקה. התקשרתי והצעתי לה ״משהו שאסור שיידעו עליו, כי אם יגלו את זה, אצטרך לחפש עבודה חדשה״, הסברתי לה.
הצעת הייעול הסודית שלי היתה ראיון טלפוני. הוא יחסוך לשנינו הגעה ליעד ויחסוך לי גם זמן תמלול, שכן בראיונות טלפוניים אני מתמלל תוך כדי שיחה. אבל קירל, כנראה עסוקה ועמוסה - הרבה יותר ממני, או לפחות כמוני - דחתה את ההצעה. והסוכן שלה, רוברטו, הסביר: ״אין כמו להסתכל בלבן של העיניים״.
זה סיפור קטן על כוכבת גדולה מאוד, שהגיעה ראשונה לראיון ולא איבדה לרגע את הריכוז, גם כשהמוני ילדים הקיפו אותנו.
בדרך חזרה הביתה נזכרתי איך היתה בתחילת דרכה, ולסירוב שלי לראיין אותה. ״לא כל פרובוקציה שווה ראיון בעיתון״, הסברתי בזמנו. בלעתי את הכובע על הפעם ההיא שבה התארחנו שנינו באולפן ערוץ 24, ואני תהיתי אז בהתנשאות: "על מה יש לדבר איתה בכלל?".
בהמשך, כשכבר הבנתי שיש לי עסק עם כוכבת, הצטרפתי לעגלה. ראיינתי אותה שלוש פעמים, ובכל פעם הגיעה נועה אחרת.
מנועה המפוחדת עם התשובות הבנאליות של הראיון הראשון, היא הפכה בראיון השני לנועה החיילת שנכנסה לראשונה לפלייליסט של גלגלצ. אל הראיון השלישי והמדובר, שעליו סיפרתי בהתחלה, כבר הגיעה אישה, מרואיינת משוחררת, שלא מפחדת לדבר על החולשות והחששות שלה, על ההתמודדויות וההצלחה.
וכן, היו שם גם דמעות, שגרמו גם לי להבין את העומס ואת הפחד הכרוכים בלהיות נועה קירל. לכל הראיונות האלה היה מכנה משותף אחד: קירל הפכה לכוכבת נחושה, אמיצה, יפה ומוכשרת.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה פשר ההשתפכות על הזמרת, שממילא כולנו מכירים?
אולי כי הטור הזה נכתב כשאני נמצא בדרכי לפארק הירקון. שם, בעוד כמה שעות, היא תהפוך לזמרת הצעירה בהיסטוריה שמופיעה בפארק הירקון. והיא רק בת 21.
ואם זה לא שווה טור השתפכות, אז מה כן?
erans@israelhayom.co.il