נשארנו בני אדם

גורו לכם אנטישמים, חולו שונאי ישראל, תראו את הסרטונים של טייסי חיל האוויר חסים על חייהם של אנשים בלתי מעורבים ודוחים ומבטלים פגיעות בבתים של בני עוולה, כי עובר אורח ברחוב יכול להיפגע בגלל משהו שהוא לא עשה. תראו איך נראה הצבא הכי מוסרי בעולם. כן. שייתקע לכם בגרון המשפט הזה, שתנסו לעוות אותו ולהשחית אותו ולספר סיפורי כזב ובדותות על מי ומה הוא צבא הגנה לישראל. הסרטונים מספרים את האמת. לאף צבא אחר בעולם מעולם לא היתה רגישות כזאת גבוהה לחיי אדם, גם כשהוא אויב. בצבאות אחרים בעולם, כולל חברנו הטוב הצבא האמריקני, יש סטנדרטים אחרים. לא עושים עניין מחפים מפשע. מורידים סיטונית.

התרגשתי כששמעתי את השיחה של הטייס עם מגדל הפיקוח על הילדים שמסתובבים ליד הבית המיועד לשיטוח מהאוויר בעזה, ופקודת ביטול להפצצה מגיעה, מרגיעה. הילדים לא נפגעו. נשארנו בני אדם. צה"ל אינו רוצח ילדים כפי שטען שוב ח"כ טיבי, תועמלן האויב בכנסת ישראל, גם כשכבר הוכח שהילדים שנהרגו נפגעו מפצצת ג'יהאד. הפלשתינים הם שרוצחים את ילדיהם, וזה קורע לב. מיום שערביי ארץ ישראל בחרו בדרך המאבק האלים נגד העם היהודי, ועד היום שבו ירפו מהמאבק הזה, כל מוות מיותר נזקף לחובתם, לא משנה מי ירה. העובדה שהערבים שחיו בארץ הזאת לא הסכימו לקבל מציאות משתנה ולראות מה תביא בכפיה עבורם, אלא בחרו באלימות, ושחלק מהם עדיין עושים את זה, זאת הבעיה. הם הכריחו אותנו להתמקצע במלאכת המלחמה, וגם מייללים על התוצאות.
וכל זה לא אומר שתמיד המוסר הצבאי שלנו במיטבו.

איני יודע אם העדויות על מה שקרה ב־48' במקומות שונים, למשל בכפר הערבי טנטורה, נכונות. יש כל מיני דעות, ובהחלט יכול להיות שבאקלים ההוא, של שנייה אחרי מלחמת עולם איומה, ושל פוסט־טראומה קולקטיבית, גם על היהודים השתלטה אכזריות, בהמיות, וגם הם איבדו צלם אדם - טבחו, התאכזרו. וגם היום יש שיורים ירייה אחת יותר מדי, גם כשהאויב מנוטרל. אבל כצבא, כחברה, אנחנו כבר לא ב־48'. ומעל העיוותים הנוראיים, שתמיד יהיו, ושצריך לשפוט בחומרה, טס מטוס שרואה ילדים ונוצֵר אש. זה מי שאנחנו באמת.

סוכר

אחת התנועות המשפיעות בימים אלה בעולם המערבי היא תנועת ה"בודי פוזיטיב", שמנסה ואף מצליחה להפוך את עודף המשקל לעניין נורמלי - לנרמל, כמו שאומרים היום. ובאמת רואים אמנים כבדי משקל, ודוגמניות מלאות, ושחקניות מצליחות, ועודף המשקל מפסיק לאט־לאט להיות סיבה לגנאי, להצקה, לביקורת, אלא מנורמל. יש כאלה ויש כאלה. כולם יפים בעיני הבורא.

זאת כמובן גישה אנושית ורצויה. אני עוד זוכר איך פעם היו מקניטים שמנים ושמנות ומשפילים אותם על בסיס קבוע. אני עצמי נושא בגופי מזכרת לפעם שקראתי למישהו "שמן", והוא בתגובה זרק עלי בלוק ופתח לי הראש. הצלקת עדיין שם, ובצדק. הגיע לי. אני שמח שזה הולך ופוחת, לפחות בשיח הציבורי, לא בטוח שבחיים הרגילים. ככלל, כל התייחסות לנתון פיזי של אדם, שהוא לא בחר ואינו יכול לשנותו, ושימוש בנתון הזה כדי לקבוע משהו פוגע על האדם - היא עוול. האדם הוא מגוון של דברים, אין לשפוט אותו דרך נתון אחד, גדול או קטן ככל שיהיה.
אבל יש כוחות אפלים שבוחשים בכל הקבלה העצמית הזאת. בדיוק שבתי מחופשה באירופה, שם כמות האנשים עם עודף משקל קיצוני היתה מטרידה. ילדים כבדים מאוד, שיגדלו להיות מבוגרים שמנים, חולים, מקוצרי תוחלת חיים, ובפיהם כמעט תמיד תקוע איזה דבר מתיקה, ארטיק, צוקרייה, חטיף, צמר גפן מתוק, והלהיט של הקיץ הזה: בקבוקון ספריי שמתיז מי סוכר ישירות על השיניים.

יש לי תחושה בלתי מבוססת שאנשי תעשיית הסוכר על גווניה ושפע מוצריה בוחשים בקדירת הבודי פוזיטיב הזה. ככה הם חושבים להתחמק מעונש. אבל זה עניין אחד לנרמל מבנה גוף, ועניין אחר לנרמל האבסה בלתי פוסקת של ילדים קטנים, שלא יודעים מה טוב להם, בסוכר לבן מעובד באינסוף דרכים, וכשהם מתמכרים לטעם הזה, ואין מבוגרים אחראים בסביבה שמגבילים, פתאום יש מגיפה של נוער עם השמנת יתר חולנית שכבר סוחב מחלות של זקנים. סוכרת, השם ישמור, לחץ דם, ומה עם ההגבלה בתנועה, בריקוד, במשחק?

תעשיית הסוכר היא תעשיית הסיגריות של המאה ה־21. עובדת על התמכרות מגיל הכי צעיר שיש, לא נושאת באחריות לתוצאות למרות שיודעת בדיוק מה היא עושה לחברה האנושית, שמחה על נרמול עודף המשקל. כשזה נורמלי, ויש הרבה כמוך, זה נראה בסדר לחיות ככה וזה בסדר לאכול עוד ממתק, העשירי הבוקר.

המדבקות האדומות שמודיעות "סוכר בכמות גבוהה" רק מפתות את הצרכנים אל המוצרים האלה. נדרש קמפיין בריאות לאומי ואי־נרמול של ההתמכרות ללבן־הלבן הזה, הסוכר. הפיכתו למגעיל. בכל הנוגע למתוק - זה קל באימונים, אוכלים מתוק בלי חשבון; אבל זה קשה מאוד בקרב על החיים, במלחמה הבלתי פוסקת במשקל. מתוק זה לא פיצוי, זאת הרעלה. ממש ככה. תנו לילדים משהו טוב להם, לא טוב לשקט הרגעי שלכם. תהיו מתוקים.

בום

אז לא היה מפץ גדול. כך מתברר עכשיו מתיאוריה חדשה שקונה תומכים בחוגים המדעיים. כל הנקודה הזאת, הצפופה לאין שיעור, הסינגולרית, שברגע אחד לפני 13.819 מיליארד שנה ושבועיים פתאום התפוצצה לה, וממנה נבע כל היקום על כוכביו וחוריו השחורים והאנרגיה האפלה שלו וראשון לציון, כנראה לא היתה. הביג באנג הוחלף ב"ביג בָּאוּנְס", הניתור הגדול. הטענה החדשה היא שהיקום היה מתמיד ויהיה לתמיד, אין הזמן מעניין אותו כלל, אין לו התחלה ואין לו סוף, והוא מתפשט ומתכווץ חליפות, ומה שקרה לפני אותן 13.8 מיליארדי שנים היה שהוא התכווץ לו, ואז הגיע לנקודה הכי קטנה, ואז התחיל שוב להתפשט, כפי שעשה כבר בעבר ואולי יעשה גם בעתיד. כלומר, היה יקום לפני היקום שלנו, אנחנו רק חוליה בשרשרת היקומים, כמה מנחם ומרגיע. כנגינת אקורדיון.

זה בא לי טוב, כי כל הדברים בטבע מתנהגים כגלים ולא מופיעים יש מאין. המוח הקטן שלי לא צריך להתייגע על השאלה איך לא היה כלום ופתאום נברא הכל. זה גדול עלי כמו שגדול על כנימת דשא לפרש משחק כדורגל שמתרחש מעליה בטדי. עם רעיון הניתור הגדול אני חי בשלום. גם אני מנתר מעת לעת, ומתכווץ בעיתות אחרות, הכל סביבנו בא בגלים, העימותים בגבול עזה, החמסינים, טלפונים מהבנק. יש גלים כאלה, והם עוברים. גם אני רק גל. גל של חומר, שלרגע קטן בתולדות היקום הזה התקבץ כדי ליצור אותי, ומתישהו תתפרק הקואליציה של היסודות המרכיבים אותי, ואתפרק, ואהיה למשהו אחר. עץ אולי.

ומה שאינו גל חולף הוא האהבה, הנמצאת ביקום. והיא תמיד נמצאת, וכל מה שצריך זה להתחבר אליה. ומי ייתן שכל מי שרוצים אהבה בט"ו באב הזה, ימצאו חיבורם ממש בעוד רגע, ולא במונחים של יקום, כאן ועכשיו.

avrigilad@gmail.com