פתק כפול

יום אחד, מזמן־מזמן, כשהיינו תלמידי י"א, הגיעה אלינו הזמנה לאירוע שהוגדר "פגישת גרעין". נאמר שם שחבורה של חניכי תנועת הנוער שלנו מתחילה להתגבש כדי לצאת ביחד לשירות בנח"ל. ההצעה קרצה לי. אהבתי את השירים של להקת הנח"ל. המילה "היאחזות" הילכה עלי קסם. הייתי בן של נח"לאי גאה, ובעיקר לא היה לי שום רעיון אחר לקראת השירות הצבאי.
כך קרה שהגענו ערב אחד לדירה נחמדה בנתניה. היו שם חבר'ה שלא הכרתי. רובם נראו לי בסדר, חלק היו מצחיקים. הבנות היו רציניות יותר, וכמה מהן ממש יפות. אני לא זוכר על מה שוחחנו שם ולאן זה התגלגל, אבל בלי שנרגיש חלפו מאז 40 שנה וקצת יותר, והחבר'ה האלה הם המשפחה השנייה שלי.

היינו ביחד בקיבוץ ובצבא. לא תמיד הסכמנו עם הרעיון המוזר של מגל וחרב, אבל רעינו כבשים בהיאחזות "מצפה נטופה" בגליל ושירתנו בגדוד הנח"ל המוצנח בלבנון. קראנו זה לזה "בנגה" ו"בתגה" (קיצור של בן גרעין ובת גרעין). חלק מאיתנו, כמוני, נשארו שנים בקיבוץ. הרוב הסתלקו לדרכם ביום השחרור. אבל עד היום אנחנו חברים. כשמישהו מאיתנו צריך עזרה, עידוד או עצה טובה, הוא יתקשר מן הסתם לאיזה בנגה. או בתגה. במקרים רבים הוא יעשה את זה לפני שהוא יפנה לאחים שלו.

לא מזמן נפגשנו, כמו שאנחנו עושים פעם בחצי שנה. מובן שחזרנו על אותן בדיחות ושרנו אותם שירים. פה ושם מישהו השוויץ בקילוגרמים שהשיל או בתמונות של הנכדים. אבל כולנו הודינו שלא היה אפשר להעלות על הדעת, אי־אז כשרק יצאנו לדרך, שלא נקים יישוב חדש, אבל נקים לעצמנו משפחה. לכל החיים. רק בלי הדרמות המשפחתיות.

יש בינינו דתיים וחילונים, נשואים וגרושים. מצביעי ימין ושמאל. אף אחד לא עזב את הארץ. ותקשיבו לזה: כולנו למדנו עם השנים לאהוב זה את זה יותר ממה שחיבבנו אז, כשהיינו בקיבוץ או בצבא. מישהו זרק שחבל שהילדים שלנו לא הקימו גרעין. וכולם הסכימו שהיה יכול להיות נחמד אילו לכל אזרח במדינה היו קצת פחות חברים ברשת, פחות קבוצות ווטסאפ, ובמקומם איזה גרעין נח"ל שהולך איתך שנים ארוכות, עד שאין לך ברירה אלא להבין ולאהוב את אלו שקולטים ואוהבים אותך יותר מכל אחד אחר.

בבוקר תשעה באב התלבטתי קשות מה ללבוש. מצד אחד, הייתי אמור להגיע לאירוע בבית הנשיא, ואפילו לעלות על הבמה. אין מצב שאגיע כמו שלומפר, או כמו שאמא שלי נהגה לומר בבוז - "כמו קלושאר"; מצד שני, תשעה באב. יום האבל על כך שאבותינו לא הצליחו להקים גרעין. חלק ממנהגי האבל הפוטוגניים עוסקים בדיוק בניסיון להיראות כמו מישהו שמזניח את עצמו מרוב יגון. תשלובת של זיפים, נעלי בד מרופטות ומחסור בקפאין - עושה את העבודה. אבל בית הנשיא! אכן, דילמה.

וכך התגלגלו בראשי הרהורים והרהורים שכנגד. על הזכות שנפלה בחלקנו להתלבט בכלל. כי אמנם הבית נחרב אי־אז, אבל ירושלים בנויה כמו שמעולם לא היתה בנויה. ואמנם אין מלך, אבל יש ממלכתיות, ואם אין את בית הבחירה אז יש את בית הנבחרים, בתי המשפט ובית הנשיא, וגם כמה בתי קפה לא רעים. ובאמת לא הייתי מתנגד לאסוף הפוך חזק לדרך. אבל טיטוס... ושנאת חינם... יימח שמם.

ותוך כדי שאני מעביר יד על זיפי חודש אב המסורתיים, שמעניקים לי את המראה המלבב של יעד לגיטימי לסיכול ממוקד, נזכרתי שהנשיא, יצחק הרצוג, עשה בעצמו השנה יחסי ציבור בינלאומיים ולא רעים בכלל לזקן האבל היהודי. ובכלל, בשנים האחרונות זיפים זה לגמרי לגיטימי. כך הלכתי בסופו של דבר על דרך האמצע הנח"לאווית. זיפים ונעלי בד - ובאמצע בגדים מגוהצים. מי אמר שמשהו יכול להיות פשוט בחיים האלה?!

כבר הפסקתי לספור כמה שנים אני עושה את זה. משתתף באירועים המודאגים של תשעה באב. אירועים קטנים או גדולים, תמיד בנוכחות בני נוער רבים. שיחות שמתמקדות פחות בעבר הרחוק, בבית ראשון או שני, ויותר בבית שלנו, "השלישי". החשש הנצחי שמא לא השתנינו. שלא למדנו כלום. שיש איזה דפקט בראש היהודי, באג הרסני במערכת ההפעלה שלא מאפשר לנו להחזיק את מה שבעמים אחרים הוא כמעט טריוויאלי. באג שגם משכיח מאיתנו מהר מדי את מה שלוקח לנו נצח וחצי כדי להבין.

לאורך השנים גיליתי שחלק מהדוברים החביבים שישבו לצידי על במות ההידברות הטיפו לדבר אחד, ועשו בפועל את ההפך הגמור. עם הזמן פיתחתי יחס חשדני לדיבורים מתוקים וריקים על אחדות ו"אהבת חינם" (מה זה בכלל?), והתחלתי לשאול אנשים על מה הם עצמם מוכנים לוותר, על איזה עיקרון שקדוש להם הם מוכנים למחול למען שלום הבית השלישי, ולקחת לפחות צעד לאחור. היה זה יוסי בנאי שנהג לצטט את דברי אמו, שבכל פעם שיהודי אומר "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו" - הוא נוהג לפסוע שלוש פסיעות לאחור.

הנשיא הרצוג חזר והביע דאגה ממערכת הבחירות המתקרבת. אני לא חושב שמישהו באולם חלק על דבריו שבחירות מחדדות אצלנו לא רק את חילוקי הדעות, אלא גם מעוררות שנאות ישנות. נכון, גם משטרים דמוקרטיים מבוססים משלנו, ובעלי מסורת פרלמנטרית מפוארת, סובלים בזמן האחרון מחוסר יציבות, ובעיקר מנטייה לשלול את עצם הלגיטימיות של היריב, לסתום לו את הפה או להעלים אותו מהשטח. אומרים שזה בגלל הרשתות. הניכור של דור המסכים. אבל מי שמעוניין להתנחם בעובדה שאנחנו לא לבד, אז סבבה ושיבושם לו. אבל בינתיים יש לי הצעה שכמובן לא תתקבל לעולם, אבל את דמיוני היא כבר מצליחה לגרות.
ובכן, הצעתי מתבססת על המחשבה שמותר לנו, כמדינת ישראל, להיות קצת שונים משאר העולם. ממילא אנחנו לא כל כך מצליחים לחשוב בתוך הקופסה, אז אולי כדאי להתמסר לחשיבה מחוץ לה.

אני מתכבד להציע שבמערכת הבחירות הקרובה כל מצביע יצטרך לשלשל לקלפי שני פתקים: האחד מהם (רקע לבן?) למפלגה שתייצג את דעותיי ואת תפיסת עולמי. על הפתק השני (רקע תכלכל?) - מי הנציג שהייתי רוצה שייצג את הדעות ותפיסות העולם שאני לגמרי לא מסכים איתן.

המשקל של הפתק התכלכל יהיה כשליש או כרבע ממשקלו של הפתק העיקרי, אך מעטפה שיהיה בה פתק אחד - תיפסל. כמו כן, תיפסל מעטפה ששני הפתקים שבתוכה אינם מנוגדים זה לזה. כך, למשל, כל מצביע ימין יתבקש לבחור איזו ממפלגות השמאל הוא היה מעדיף לראות בכנסת: את מרצ, העבודה או המשותפת. כל מצביע ליברמן יכריע בין ש"ס, החסידים או הליטאים. וכן הלאה.

בשיטת הבחירות המוזרה הזאת כל נבחר ציבור, גם משולי האופוזיציה, יידע שהוא עובד גם אצל אלו שלא מאמינים בדרכו. הוא לא צריך, כמובן, לעשות שקר בנפשו, להתחנף או לייצג אותם, אבל ודאי שלא משתלם לו להסית נגדם או לשלול את עצם הלגיטימיות שלהם. ייתכן שגם המצביעים עצמם יצטרכו לחשוב מחדש.

ההצעה, אני מודה, מעט בוסרית ומאוד הזויה. היא בחיתוליה, כמובן, והצוות המשפטי (שאין לי) כבר עמל על הגרסה המפורטת יותר. אבל אם לומר את האמת, עדיין לא שמעתי הצעה פחות גרועה ממנה.