30 ביולי, לוס אנג'לס
אני קמה ב־3 בצהריים ומהרהרת בסיוט מחריד שהיה לי. בביעותיי אני נתבעת דיבה על ידי ג'וני עקב מאמר שכתבתי בעיתון, שבו מיתגתי את עצמי, בעצת הסוכנת שלי אסטל, כקורבן, כפי שנוהגים הצעירים היום. בסיוט כמו בסיוט, המשפט משום מה מצולם ומשודר בפני כל העולם, ובמהלכו חיי הזוגיות שלי, הרגלי עשיית צרכיי ויכולות המשחק המוגבלות שלי נחשפים לעיני כל. ג'וני הארור מנצח במשפט, הופך למאמי הלאומי של כל מדינה שיש בה סניף של מקדונלד'ס ושוב מלוהק לתפקידים ראשיים בסרטים. אני, לעומת זאת, מחויבת לשלם לו 10 מיליון דולר והופכת מושא שנאה שמלהקים לא רוצים ללהק וחדרנים במלונות מסרבים לשרת. גם ג'יימס פרנקו, מרילין מנסון ואילון מאסק היו שם. תת־המודע הוא דבר מסתורי ונפלא.
משהבנתי שלא מדובר בסיוט אלא בתרחיש בלהות שלגמרי קרה ולחלוטין ניתן היה להימנע ממנו בעצת כל סוכנת שאינה אסטל, ביליתי את שעות אחר הצהריים המוקדמות מתנשפת וצורחת אל תוך כרית.
עם תום פאזת היפר־ונטילציה קצרה (מהרגיל), התקשרתי לאסטל כדי לפטר אותה אחת ולתמיד. היא הסבירה לי שהקרב הוכרע אבל המלחמה טרם נגמרה, ושכנעה אותי שהדבר הנכון לעשות עבור הקריירה ומצבי הנפשי הוא לערער על הפסיקה ולהמשיך למתוח את המשפט עוד קצת. מסקרי דעת קהל ומתגובות בשטח, היא מספרת, נראה שאני מייצרת אמפתיה. עד שזה יקרה, ביקשתי שתשלח אותי לחופשה במקום אקזוטי, פראי ומרוחק, שבו אינטרנט אינו דבר קיים ואיש לא יזהה את פניי. אני רוצה את החופש והשקט להסתובב מבלי לחשוש מפפארצי ארורים, או ממעריצים של ג'וני שעדיין לא שמו לב שהוא משחק אותה הדמות באותו סרט של טים ברטון מאז אדוארד והמספריים המחורבנים שלו.
"קחי אותי להיכן שאיש לא יידע את שמי!" ציוויתי עליה. "מצידי שיהיה חור באמצע שומקום! דמוי־סרנגטי שאיש בעולם לא מהרהר בו, התקשורת ממעטת לסקר, האקלים בו נעים ותושביו מנומסים, אדיבים וחרדים לפרטיותו של הזולת". כך אמרתי לה. "וזול!", הוספתי. "עם כל התשלומים שיש לי על הראש עכשיו, הדבר האחרון שאני צריכה זה עוד הוצאות במקום עם מחירים לא סבירים!" אסטל נרתמה מייד למשימה. לפעמים אני שוכחת כמה מזל יש לי שיש לי אותה.
1 באוגוסט, מסעדת "הבסטה"
נחתתי בתל אביב, בירת ישראל. כאן איש לא יבחין בי. מזג האוויר פה גיהינומי משהו והלחות בלתי סבירה, אבל המיזוג במונית מהשדה ברמה גבוהה. חצי שעה ו־350 מטבעות מקומיים מאוחר יותר, אני ובת זוגי איב בארלו (שאינה קשורה לגארי בארלו מטייק דאת' - וחבל שכך) מגיעות לדירה ששכרנו ברחוב אלנבי שבמרכז העיר. המקומיים משום מה מתעקשים לקרוא לו "חגיגת שטארסה" ולגחך בכל פעם שאנחנו מבקשות הכוונה, אך הוא כולל גם את מועדון הלילה המצליח ביותר בעיר, כך יש להניח לפי התור הארוך שבכניסה אליו, "ג'סמינו קלאב".
לקראת הצהריים חבורה נלהבת של תיירים ממליצה לנו ללכת על הבר הנכון ביותר בעיר - "המייקס' פלייס", שבו מתארחים מיטב האמנים המקומיים. בעצתה של אסטל, איב ואני מחליטות להתרחק מאור הזרקורים וממקומות בעלי פרופיל גבוה מדי, והולכות לסעוד במקום נסתר בפאתי העיר בשם "בסטה", שם צלם חובב מצלם אותי ותמונתי מתפרסמת בעיתונות המקומית. טורטליני ארטישוק נהדר אחד ו־780 מטבעות מקומיים מאוחר יותר אנחנו ממשיכות לצעוד אל הדירה ששכרנו, או כפי שאיב קוראת לה בדרכה הצבעונית: 30 מ"ר של רטיבות בתקרה ובלטות צבעוניות שצריכות להגיע עם אזהרה לחולי אפילפסיה. הכל פה נורא אותנטי.
2 באוגוסט, חנות הספרים "הלפר", אלנבי
בדרך חזרה לדירה קפצנו לחנות ספרי יד שנייה בשם "הלפר", שבה שהינו זמן ממושך כדי לספוג מיזוג אוויר, כי בחיי שבתחרות גובה טמפרטורות בינו לבין פי השאול המקום הזה מנצח בפער. אחרי שבעלי החנות העניק לי מבטים שופטים החלטתי לרכוש ספר שהוא הגדיר כאיכותי והרשיתי לו לצלם אותי עם תיק הנושא את לוגו החנות, תוך הבטחה מצידו שהיא לא תופץ ברשתות החברתיות או באתרי החדשות הגדולים. עיניו שידרו טוב, מבטו נחמה. בחרתי להאמין לו.
3 באוגוסט
באקט מאני רכשתי 13 צמחי פוטוס, הפרח הלאומי והקל יותר לגידול בכל העולם, וביקרנו בחוף הים. היה זה ביקור קצר, כי מספר המדוזות שיש במקום הארור הזה שני רק לכמות הפעמים שסקוטר חשמלי כמעט הוריד לי לחי. אומרים "ברומא התנהג כרומאי", ועל כן כמנהג המקומיים אני מעשנת סיגריות מגולגלות ומייחרת.
4 באוגוסט
בהמלצת אסטל אנחנו קופצות לאזור בעיר שמוגדר כצפון הישן. לא קורה פה יותר מדי, פרט למה שנראה כאתר הנצחה בסגנון "גראונד זירו" לזכר אסון לאומי שנקרא "פרויקט הרכבת" שאני מניחה שקשור בשואה. אנחנו מחליטות לעזוב את האזור המשמים ועתיר המשפחות הזה לטובת ביקור בשכונות טרנדיות יותר, לא לפני שאנחנו נתקלות בבמאי הקולנוע האגדי, חובב המערבונים וכפות הרגליים, קוונטין טרנטינו. רציתי להציע את עצמי לשחק בסרט הבא שלו, אבל משהו במבטו הרגיש חלול, סהרורי, שבור ומנותק.
5 באוגוסט, שכונת פלורנטין
ביומיים האחרונים בחרנו איב ואני לחקור את הוויליאמסבורג המקומית שלהם - שכונה תוססת, מלאת חיים אך מוכת חתולים ושפמים בשם פלורנטין. בדרך אליה אנחנו לא יכולות שלא להבחין בכך שיש יחס ישיר בין כמות הצעירים המקועקעים שמאכלסים את רחובות העיר לבין כמות הסדקים במדרכותיהם.
שעטנז מרתק של ניחוחות ביוב, שתן ומאפי בצק גורם לנו למצות את החוויה די מהר, לצד העובדה שיותר מדי מדרי המקום מזהים את הפנים שלי כאן. יש לקוות שזה בעיקר בגלל קלאסיקות טלוויזיוניות שוויקיפדיה מתעקשת בתוקף שלקחתי בהן חלק (אף שלי עצמי אין כל זיכרון מוחשי מהן) - כמו "תמרים חבויים", למשל. אני לא מעוניינת בחשיפה הזו ומחליטה להסוות את עצמי ככל האפשר. 260 מטבעות מקומיים וכובע כחול אחד מאוחר יותר, ואני מרגישה שמצאתי תחפושת מושלמת. כך לא יזהו אותי.
6 באוגוסט
בחדשות וברחוב אנחנו נחשפות לשברי משפטים ושמועות על מערכה צבאית שמתרחשת במדינה. אנחנו מתעניינות במצב מול עוברי אורח ברחוב, אך אלה מרגיעים אותנו ומספרים שמדובר בלוחמה שמתמקדת באזורים בארץ שקיים יחס הפוך בין מידת חשיבותם האלקטורלית לבין מקומם בסדר העדיפויות הפוליטי. מבולבלות מכל המתמטיקה הזו אנחנו מחליטות לאכלס בית קפה ולצרוך מאכל מקומי ערבי במרקם של משחת שיניים, שמספרים שתורם לניקוי הקיבה ומסייע לסובלים מנדודי שינה. הכל אותנטי, הכל קורה.
7 באוגוסט
לקראת הערב איב ואני קמות בבעתה מהספה למשמע סירנה עולה ויורדת. החיים חולפים לנגד עינינו עת אנחנו רצות לכיוון הדלת, ובמשך כשמונה שניות אני נזכרת בכל התפקידים האייקוניים ששיחקתי, הקלאסיקות שבהן לקחתי חלק והדמויות הבלתי נשכחות שגילמתי. "הלכה מוקדם מדי", יזעקו כותרות העיתונים. "שלום, כוכבת", תצייץ סןלתה ושמנה של הוליווד. כולם יתמלאו חרטה. ג'וני יישא דברים, מרילין מנסון יקדיש שיר וג'יימס פרנקו ישכור עורך דין. לחלוחית בצד העין. שיר סיום.
8 באוגוסט
אנחנו מוצאות את עצמנו בחדר מדרגות של בניין יחד עם שכנים מזיעים אך רגועים למדי. הם לא מתרשמים מאבק הכוכבים שאנו נושאות עלינו ובעיקר בוהים במתגי התאורה, מחליפים ביניהם מחוות אדישות. פה גבה מורמת בהזדהות, שם ראש מורכן, בוהה ברצפה בשעמום. ניכר שהאזרחים כאן מתורגלים בהתמודדות עם אימת מוות. עבורם זהו טבע שני, לא יותר מחוסר נוחות קל בשגרת יומם. עיוות קטן בפיכחון הקיומי. עם הישמע קול נפץ שהם קוראים לו באדישות "בום", הם מפנים את חדר המדרגות ושבים איש־איש לדירתו. איב ואני חשות עצמנו שורדות. גם היתה איתנו תינוקת בכל הזמן הזה.
9 באוגוסט, טבריה
אנחנו במקום בשם טבריה, שאליו נוהרים המונים כאשר אין להם יכולת לנפוש ביוון. מעטים מזהים אותנו כאן, ואנחנו מרשות לעצמנו להסיר את כובעי ההסוואה שהיתלו ברבים בעיר הגדולה. הקרבה לכנרת והמרחק מהכרך מרגיעים אותנו, גם כשמספרים לנו שמי המקום חמים יותר ממים רגילים בכל מקום אחר על פני כדור הארץ, מכיוון שעל פי הגמרא הם עוברים בפתח הגיהינום. בחיי שאני לא ממציאה את זה. לקראת הערב איב, אני והתינוקת - שלחלוטין היתה איתנו כל הזמן הזה ולא, לא נזכרנו בה רק בחדר המדרגות בדקות האימה של המלחמה - מביטות לעבר הכנרת.
חבורת גברים מקיימת טקס שבטי של הטחת כיסאות פלסטיק זה בזה, ואני מסיימת שיחת טלפון מעודדת עם אסטל, שמגלה כי זיהתה צורך בהסברה ישראלית. גל גדות, היא אומרת, לא ממלאת את תפקידה ההסברתי. נועה תשבי, היא מספרת, מלאת כוונות טובות, אבל גם אנגלית רהוטה לא תפיח בה עניין בינלאומי כלשהו. אבל את, היא אומרת. את יכולה להיות סמל המאבק. מי אם לא אמבר, ששרדה את התופת, תתווך לעולם את המציאות הישראלית המורכבת. מכאן הדרך לליהוק כוונדר וומן הבאה היא רק עניין של זמן. אני רואה גאולה בעתידי. כן, זה סיפור גאולה.
10 באוגוסט
איב, התינוקת (ששמה, כך מתברר, הוא אונה פייג'. מי ידע) ואני ממתינות כבר 18 שעות בשדה התעופה. מוקדם יותר נפרדנו מהכבודה שלנו לשלום. אנחנו מקוות לפגוש בה שוב באזור דצמבר. שני המבורגרים, ארוחת ילדים ו־370 מטבעות מקומיים מאוחר יותר, אנחנו עולות למטוס. רגע לפני ההמראה אני לוקחת שאיפה אחרונה מהמקום הזה, שלתקופה קצרה כשחיי סערו והרחש סביבי לא פסק, היה לי בית, מחסה ומקום מקלט. או לפחות חדר מדרגות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו