"בעבודה הזאת יש בקשת סליחה של הנפש, לנסות להציל אחרים מהדרך שלי. היא מגינה גם עלי"

מימין: דידי בן ארוש ואליהו אלבז

אליהו אלבז למד קרוא וכתוב בכלא, הוא היה אז בן 21 • דידי בן ארוש, השף של מסעדת "קבלייר", שנשפט על ביצוע שוד, גילה בכלא את כישוריו הטיפוליים • שניהם נפגשו כשדידי בא לראיון במכון "הרמוניה" לטיפול בהתמכרויות, שאותו פתח אלבז • הם הגיעו לשפל המדרגה, טיפסו את דרכם למעלה והפכו ממטופלים למטפלים • בראיון הם מספרים על הגיהינום הפיזי והנפשי בדרך לגמילה, ויודעים שהסיפור הבלתי נתפס שלהם מספק את הסם הכי חזק למבקשים להיגמל - תקווה

שעתיים ישבתי מול אליהו אלבז, רואה איך הוא מחייך את הזיכרונות הכי קשים, מקשיבה לקשוחות שבמילים שנאמרות בשקט. רציתי לשאול אותו מה הקטע שלו עם גוסטב קלימט, שככה הציורים שלו תלויים בכל מקום, אבל אליהו קם מהכיסא, הודיע לי שבחיים שלו הוא לא ישב כל כך הרבה זמן במקום אחד, ושנמשיך את הראיון בטלפון.

החשמלאי שחיטט בקרביים של הקיר כשהגעתי עדיין היה שם, מחפש בתוך המולת חוטים וצנרת תשובות לדרישות משרד הבריאות. עוד שלב בדרך לקבלת רישיון קבוע להפעלת "הרמוניה", המכון לטיפול בהתמכרויות שאותו פתח אליהו ביוני 2021 בבניין משרדים הממוקם ברמת החייל שבצפון תל אביב.

כל מוסד שמטפל בנגמלים בסמים נדרש לעמוד בתנאים מסוימים, לעבוד בפיקוח המדינה, גם מי שהמדינה לא קיימה את ההתחייבויות שלה כלפי העומד בראשו, כשפספסה את הילד שהיה. אותה מדינה שאפשרה לו לחמוק מתחת לרדאר של מערכת שלמה, כותבת את הפרק הראשון בסיפור החיים הקשוח של אליהו, שעל הסוף הטוב שלו רק הוא חתום.

"אני בן 56, מכור", פתח והציג את עצמו כשהתיישבנו לבסוף באחד מתוך שרשרת חדרים לאורך המסדרון, שנראים כמו אותם משרדי הפקה שממלאים את האזור. "עד לפני 14 שנה החיים שלי היו בקנטים", הוא אומר ולוקח לגימה מהקפה כשאנחנו יוצאים למסע הסמים של חייו, שהתחיל בחשיש בגיל 14 והמשיך הלאה להרואין, קוק, קראק, כל מה שאפשר להסניף או לעשן, רק בלי דקירות ומחטים.

"כנראה שנולדתי עם בעיה בוויסות החושי. יש לי בעיה עם עוצמות של מגע, עם מרקמים של מזון, צלילים, סוגי שמיכות, עם כל טיקט של בגד על העור, וסמים יושבים על זה בול. העור נהיה עבה, הצלילים המזעזעים הופכים לסימפוניה של בטהובן", הוא מחייך וחושף שיניים א־לה ג'ורג' קלוני. כאלה שסידר לעצמו במקום אלה שאבדו לו בשנים של שימוש. "עד שהגעתי לקצה. לא יכולתי יותר להשתמש ולא יכולתי שלא להשתמש. הייתי אז בן 43 בלי יום אחד שפוי בחיי".

הוא נולד בשכונת גילה בירושלים, הצעיר מבין שמונה אחים, "בן זקונים לזוג הורים מרוקאים, מותשים, ילד עם הפרעות קשב לא מאובחנות". בסוף כיתה א' החליטו להשאיר אותו כיתה, אבל אף אחד לא סיפר לו. הוא גילה את זה אחרי החופש הגדול, כשמצא את עצמו מוקף בילדים שהוא לא מכיר. בכיתה ב' הצמידו לו מורה סייעת, שהעבירה את רוב השנה בהכנת בובות מנייר עיתון שלא ממש עניינו אותו. ככה זה המשיך הלאה, ילד אבוד, כלוא בתוך עור שלא נוח לו, ואף אחד לא רואה. "התייחסו אלי כאל מפגר, המערכת והמשפחה".

אחרי זה היה ניסיון לשלב אותו בלימודי מכונאות רכב, משם החל נכנס אל מוסדות נוער ויוצא מהם. במקביל נאלץ אלבז לראות איך אמא שלו מתפרקת אחרי שאחיו הגדול, בבת עינה וגאוותה הגדולה, הודח מקורס טיס, גנב נגמ"ש מהבסיס ויצא לנסיעה פרועה ברחובות ירושלים כל הדרך לבסיס שנלר כדי להניא את אהובתו מכוונתה לעזוב אותו. "הייתי בן 12, הבית התפרק מהסיפור הזה שהתפרסם בכל העיתונים. משם כבר באמת לא עניינתי אף אחד".

לנוח קצת מהרחוב

עשרות אנשי חינוך, מורות, מדריכים ויועצות פגשו אותו, ואף אחד לא גילה שהוא לא יודע לקרוא או לכתוב, אפילו לא מילה. בכל פעם שמורה פנה אליו שיקריא משהו או ייגש אל הלוח, הוא היה מייצר מהומה. "השתמשתי בכל דבר להסתיר את הבורות, את הפחד ואת הכאב. העדפתי שיקראו לי מופרע, רק שלא יגלו".

40 איש סיימו את המסלול מאז הוקם, רובם אנשי עסקים, מנהלים ואקדמאים. אליהו עם מטופלים, מכון "הרמוניה" // צילום: אריק סולטן,

בסופו של דבר, הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל 21, כשישב בכלא ורצה לדעת מה כותבים עליו בדו"חות. הוא קרא ספרים, סימן במרקר צהוב את כל מה שלא הבין והלך לבדוק במילון.
"לא היה לך אף חבר ילדות? מישהו שנשאר ממשחקי הכדורגל או המחבואים בשכונה?" אני שואלת, מנסה למצוא קצת אור לסיפור שלו. "לא, כלום. בכדורגל צריך לבחור אותך, אבל אותי לא בחרו כי לא באמת הייתי טוב, אפילו לא בתור שוער, פחדתי מהכדור".

שלוש פעמים ישב אלבז בכלא על עבירות רכוש. מאלימות הוא נמנע, אומר שהיא מפחידה אותו. הוא מספר שעם המעבר לשימוש בסמים קשים, נעלמו ההסתבכויות עם החוק, הסמים הרגיעו אותו. מדי פעם הוא היה הולך למרכזי גמילה כדי לנוח קצת מהרחוב, לתת לגוף מנוחה כדי להעצים את השפעת הסמים אחרי ההפסקה.

"לכל סם יש את הפעם הראשונה שמביאה אותך לפיק, להיי הכי גבוה שיש, אבל העניין הוא שהטוב הזה לא חוזר על עצמו, זה הבלוף של ההתמכרות. הטוב הולך ויורד בזמן שהדאון אחריו הולך ומעמיק. החרדה והדיכאון רק מתגברים, הופכים לסבל נוראי. ואז, כשרוצים להיפרד מהסם, זה בלתי אפשרי כי כואב לך. אתה רואה את אלוהים בעיניים ואתה רוצה שוב. אם היה חומר אחד שמביא רק טוב, כולנו היינו משתמשים".

כשאני שואלת מאיפה היה לו כסף לכל זה, הוא מספר על המשפחה שלו. "לאחי יש את 'עוף ירושלים', אחותי אישה מבוססת, והתמכרות זו מחלה פרזיטית, אז שיקרתי להם וקיבלתי. לקח זמן עד שהאחים שלי הבינו בדיוק מה הסיפור. הסתדרתי עד שכבר לא הסתדרתי".

שיחה עם מוצא יחיד

עברו 14 שנים מאז אותו חורף שבו אליהו התקשר לפאני אחותו, טלפון שאחריו החליט שדי. "אמרתי לה שהומלסים מתים סביבי מהקור, שאני ישן על קרטונים ושתשלח לי קצת מזומנים בדואר ואני אכנס לאיזו אכסניה עד שיעבור גל הקור. היא שאלה אותי, 'מה? אתה ישן על קרטונים?' עניתי לה שכן, והיא אמרה לי, 'תשמע, אל תישן עליהם. תישן על האספלט ועם הקרטונים תתכסה'. אמרה וטרקה. אני חושב שזה הרגע שבו הבנתי שהאחים שלי השלימו עם זה שאני אמות. כי תמיד ניגנתי על זה שאם הם לא יעזרו לי, זה מה שיקרה. שנים הם נאלצו להיסחט ולעזור לי כי הטרדתי את ההורים, אבל בשלב הזה אבא ואמא כבר נפטרו. כבר לא יכולתי להטריד אף אחד, והם יכלו לעמוד מאחורי מה שהם היו צריכים לעשות מזמן. צריך לעזוב את המכור לנפשו.

"אחרי טריקת הטלפון הזו, בפעם הראשונה, הגעתי למרכז גמילה בשביל לא למות. רציתי להיגמל ובגלל זה הצלחתי. אם באים לנוח, לרצות את האישה, את קצין המבחן או את ההורים, זה לא מחזיק. אם זה לא מגיע ממקומות עמוקים, אין לזה סיכוי. בסוף ישנה השאלה של בחירה בין חיים למוות".

מה היה בחיים שלך שבכל זאת בחרת לחיות?
"ישנם כאלה עם יצר מוות חזק. לי יש יצר חיים חזק".

יצר החיים הזה הוא שהביא אותו ל"החלמה אחרת", מוסד גמילה שפעל באור עקיבא, בלי רישיון ועם גישה טיפולית משלו. "זה מקום שנתן לכל אחד את הספייס שלו. מי שצריך להיות בחרדות שיהיה בחרדות, מי שצריך להיות בדיכאון שיהיה בדיכאון ומי שבעשייה שיהיה בעשייה, לא היתה שם משמעת גולני כמו בשאר מרכזי הגמילה. אני לא חושב שבשלב הזה הייתי עומד בעוד מקום עם משמעת ברזל".

שם, בדרך ארוכה ומתעקשת, הוא הפך ממטופל למטפל. שם גם התבשר שזכה במיליון שקלים פיצויים מחברת ביטוח שסירבה לכל פשרה שהציע בית המשפט אחרי ששבר את הרגליים בפעילות סנפלינג באחד ממרכזי הגמילה שבהם שהה. חברת הביטוח טענה שאין לפצות מכור שגר ברחוב על אובדן כושר השתכרות, עורך הדין שייצג אותו המשיך להתעקש, עד שהגיע פסק דין והיה לפעם הראשונה שבה אליהו זוכה במשהו בעולם הזה.

"אני זוכר שסגרתי את הטלפון והתחלתי לפנטז על דירה במגדלי יו, מכונית עם גג נפתח בחנייה ותור של נשים יפות מחוץ לדלת. אבל החלום הזה נשמע לי יקר, אז במקום המכונית הלכתי על פיצוצייה בדרום תל אביב. הכרתי את עצמי וידעתי שלא אצליח ליהנות מאורח החיים הזה בלי סמים, אז אולי רק קצת קוק כי הוא לא מביא קריז", הוא אומר בחיוך כשאני מדמיינת אותו מנסה להתענג על החלום עד לנפילת האסימון. "הבנתי שאני לא יכול ולא רוצה בחיים חומריים, שהם כרוכים אצלי בסמים. התקשרתי לעורך הדין וביקשתי שיעביר לאחי את כל הכסף. הרגשתי מאושר".

עשר שנים אליהו חי בקרוואן שהקצה לו מרכז הגמילה תמורת עבודה במקום, עשר שנים שבמהלכן נכנס כשותף במרכז הגמילה, שם גם פתח את "מסעדה אחרת", שהופעלה על ידי השוהים במרכז. אפילו את אסף גרניט הצליח להביא למסעדה במסגרת תוכנית הריאליטי "מהפכה במטבח". מול מצלמות הטלוויזיה החמיא לו השף על היוזמה, על הכוח להיחלץ ממעגל הסמים, אבל למסעדה הוא נתן בראש. "הוא הרס לנו אותה", מחייך אליהו ובכך מסכם את ההרפתקה הקולינרית בחיים שלו, שאותה חלק עם חני, אהובתו.

היא גדלה בבית חרדי, היתה בת 18 כשהגיעה לגמילה באור עקיבא. אליהו אומר שמהרגע הראשון שראה אותה הוא הרגיש צורך לגונן עליה. אחרי שנה וחצי הוא הבין שהוא מאוהב, אבל במשך שבע שנים לא עשה עם זה שום דבר. רק הוא והמטפל שלו ידעו מה הולך אצלו בלב וניצלו את האהבה הזו לעיבוד רגשות.

"אני הייתי קשיש בן 43 והיא נערה צעירה. היא היתה באה למרכז ואז חוזרת לרחוב. כשהיא הגיעה לתחתית, היא היתה מתקשרת אלי. הייתי אבא ואמא שלה. לא אלה שהיו לה, אלה שהיתה רוצה", הוא אומר, ואני מסתכלת על האיש היפה הזה, שזוכר חיבוקים בראשית ילדותו, ליטופים בודדים על הראש של בן הזקונים, זרעים שחיכו חיים שלמים עד שהתחילו לנבוט 40 שנה מאוחר יותר. "כל הזמן הזה היו לה אחרים. הייתי מציץ בין התריסים, רואה אותה צוחקת עם בני גילה או איך מישהו מנגן בגיטרה לכבודה. זה הכאיב בהתחלה, אבל התרגלתי".

"יש לי יצר חיים חזק". אליהו,

והשנים עברו, ובקרוואן של אליהו הפכה הידידות לסיפור אהבה. היום הם נשואים, חיים בכרכור, מגדלים ביחד את דוד בן ה־3. היא עובדת סוציאלית והוא מקדיש את חייו לטיפול במכורים. אליהו, הילד שכמעט לא דיבר, הפך לגבר מרשים ששואב את הכוחות שלו משיחות עם אנשים. הוא יודע שסיפור חייו הבלתי נתפס מספק את הסם הכי חזק למבקשים להיגמל - תקווה.

"הרמוניה", המכון שפתח, מציע גישה יוצאת דופן שבמרכזה לא מתקיים ניתוק מוחלט של המטופל משגרת יומו, יחד עם סיפוק מעטפת טיפולית לבני המשפחה. ראשית תהליך הגמילה היא בעשרה ימים עד שבועיים שנעשים בליווי צמוד, 24/7. שלב זה מתקיים בבתי מלון, בצימרים או בדירות אייר בי אנד בי. שם עוברים המכורים את הימים הראשונים של הגמילה, מלווים בתמיכה תרופתית הבאה להקל את הסבל הפיזי שכל נגמל מכיר היטב.

אחרי תקופת הליווי מתחיל שלב הטיפול במרכז יום, מבוקר עד ערב, בטיפולים פרטניים ובקבוצות. שלושה חודשים אורך התהליך כולו. המרכז יכול לטפל בעד עשרה אנשים בכל רגע נתון, כשהיחס בין אנשי הצוות, הכוללים פסיכיאטר, עו"ס, מיני פסיכותרפיסטים, מדריכים ומורים - הוא הפוך מהמקובל במרכזי גמילה אחרים. קרוב ל־30 אנשי צוות על כל 8-7 מטופלים. המחירים בהתאם: יום ליווי, למשל, נע בין 1,200 ל־2,400 שקלים וכולל ליווי צמוד, מעקב פסיכיאטרי, תרופות ושירותי מעבדה לבדיקות השתן, המסגירות מי מהמטופלים מזייף. יש בדיקות קבועות מראש ויש בדיקות בהפתעה.

40 מכורים סיימו את המסלול של "הרמוניה" מאז הוקם, רובם אנשי עסקים, מנהלים ואקדמאים. אליהו אומר שהוא מקבל מחמאות על השיטה, אבל ברור לכולם שהעלויות הן מקור החולשה של התוכנית. "'הרמוניה' לא מתאימה לכל אחד. את רוב הפונים אנחנו נאלצים לדחות כי הרבה מכורים זקוקים לניתוק מוחלט כדי להצליח, למסגרת יומיומית שאורכת הרבה יותר משלושה חודשים".

צניעות ורעב ללמוד

באתר של המכון, בדף שבו אפשר להתרשם מאנשי הצוות, קצת מעל הכותרת "רכז מלווים ומדריך במרכז יום", מופיע הצילום של דידי בן ארוש, השף הירושלמי המזוהה עם מסעדת "קבלייר", שנסגרה בראשית 2016. עברו שנה וחצי מאז יצא מהכלא, שם ריצה 27 חודשי מאסר מתוך 45 שנגזרו עליו באשמת ביצוע שוד. בחודשים הראשונים נדרש למעצר בית בשעות הערב, פגישות עם עו"ס והתייצבות בתחנת המשטרה כדי לוודא שהוא לא בורח לשום מקום. הוא עבר לרמת גן, ליד הילדים, התרחק מחשיפה תקשורתית, והיה לו ברור שלחיי הלילה וללהבות המטבח הוא לא רוצה לחזור.

קרובת משפחה היא שסידרה לו ראיון עבודה ב"הרמוניה". שם, כמו בכל מכוני הגמילה, יש ביקוש למכורים שעברו גמילה והם כריזמטיים, בעלי כושר ביטוי, ויכולת התבוננות והקשבה.
דידי שובץ כמלווה, האיש שמקבל מטופלים בשלב הכי קשה שלהם, זה שבו נשלפות כל המניפולציות והקומבינות מארגז הכלים של המכור. עגלת תינוק, מגבת בחוף הים, כל עציץ בקרן רחוב יכולים לשמש מחבוא לסם. ויש לעקוב אחרי הבהוב הסלולרי, ללמוד מתי מדובר בשיחה תמימה ומתי נרקחת איזו קומבינה.

"הוא עושה עבודה מעולה", אומר לי אליהו כשאני מסתכלת על הצילום, על משקפי השמש שאותם אני זוכרת היטב מהשנים שבהן הסתובב עם ריצ'י, כלבו אהובו, היו הזוג הכי מטופח בירושלים.
הכרנו בסוף שנות ה־90, הוא שם לי מארס טורקי בלילה הראשון של גולן וינטג', הפסטיבל המהפכני של יקבי רמת הגולן, זה שקיבץ אליו אנשי אוכל ויין ורשימה בלתי נתפסת של שפים מחו"ל שזרעו כוכבי מישלן בשמי הרמה, כי לא יכלו לסרב לשף שלום קדוש, ששכנע אותם שאין על אוכל כשר וארץ הקודש. הוא השכיל לשווק את ההבטחה הקולינרית שהיא מביאה איתה, הרבה לפני שהיה ברור שהיא הולכת לקיים.

לא היה קשה לראות שקדוש מת על דידי. השף שהעמיד דורות של טבחים בירושלים סלד משחצנות, ובדידי היה רעב ללמוד ואיזו צניעות שבצבצה מתוך המראה הגנדרני שלו, זה ששם עליו את העיניים של כל הבנות. חסר ניסיון הוא נכנס למטבח של "קבלייר", המסעדה שב־1996 פתח עבורו אחיו הבכור, אבי בן ארוש, איש עסקים ירושלמי ומי שהדביק לו את השם דידי. אמר שיגאל, השם שבחרו לו אבא ואמא, הוא רציני מדי עבורו.

המנות של "קבלייר" הסגירו צורך בוער לסדר. פירה עם כמהין // צילום: ליאור מזרחי,

בערב הראשון הוא האכיל רק שולחן אחד ואת כל השאר שלח הביתה. אמר לאנשים שהכל מלא. איש צעיר עם יראת כבוד למסורת הצרפתית, שלמד לבשל תוך כדי תנועה. יצר איזה קסם במסעדה קטנה עם חלונות שמשקיפים לסמטה קטנה בירושלים, שבה בתי אבן קטנים, מוארת בפנסים, בשביל שגם בלילה יראו כמה שהיא יפה. כמו גלויה קטנה מחו"ל שהתמלאה בנכבדי העיר ובשועיה. המטבח, כמו המנות, כמו דירת השף על גג בניין סמוך למסעדה, הסגירו איזה צורך בוער לסדר. כאילו זה שבחוץ הוא שיחזיק את כל ההמולה שבפנים.

"אני חושב שההצלחה היתה גדולה עלי, פחדתי ממנה", הוא אומר בהסתכלות לאחור, "סבלתי מחרדות איומות, ואלכוהול היה התרופה שמצאתי לעצמי". דידי, שבחיים לא נגע בשכטות, שהחזיק לילות שלמים על בקבוק בירה, המיר אותו בכוסות של קוניאק, פרנו ושמפניות, ארון תרופות של הביוקר, שהוליד לילות ארוכים שלא ידעו שובע. נשים התחלפו כמעט בכל לילה, וסיגריות התחלפו בכאלה עם קוק, אומר שמצא בהן שקט, עד שכבר לא יכלו לא לחרדות ולא לדיכאונות. הגוף והנפש שפגשו קוק רק כשהיה בן 35 קצו בו די מהר. דידי נכנס ויצא ממרכזי גמילה, מטיפולי נפש, עד שברישיון רופא נכנס לגוף שלו ה"פרקוסט", משכך כאבים שיצא ממנו בייסורים גדולים בתא המעצר שבמגרש הרוסים.

קרם ברולה כבד אווז וכמהין של "קבלייר" // צילום: ליאור מזרחי,

"הפרקוסט הוא שטן גדול שחלק מהמרכיבים שלו דומים לאלה שבהרואין. ההתמכרות אליו היא פחד אלוהים", הוא מספר, חוזר ליום שבו הם נפגשו. "הייתי אז בתקופה טובה. מטופל בתרופות שאיזנו אותי. הייתי קצת שמן אבל מאוזן", הוא מחייך. "עשיתי מלא כושר, חזרתי לעבוד בקבלייר, עד שיום אחד ב־7 בבוקר, כשאני סחי בלטה בדרך לאימון, מישהו נכנס בי משום מקום, פירק אותי. ריסקתי את הרגל, פלטינות וכל זה. בשביל הכאבים קיבלתי פרקוסט. זה לא שהוא לא נתן לי היי, אבל בהתחלה הוא נתן לי שקט. בגעגוע שלי לסמים התחלתי להסניף אותו. זו היתה ההתמכרות הכי קשה שלי".

דידי ב-2016 // צילום: איתיאל ציון,

קבלייר קרטעה אז את שנותיה האחרונות, כשהשף בא והולך ממנה, עד שהיה ברור שהוא לא מסוגל עוד, ובניסיון אחרון להפיח בה חיים הובא לשם יונתן רושפלד, אבל גם הוא לא יכול היה לאינתיפאדת הסכינים שידעה אז ירושלים ולמטבח המתנדנד, והיא נסגרה אחרי 20 שנה.

"מכורים שוכחים מהר"

שנה אחר כך ראיינתי את דידי בפעם האחרונה. זה היה בבית הוריו שם, מוקף בסרוויסים של קבלייר, טובע בחוסר שקט. הוא ניסה לקיים ליין של ארוחות פרטיות, נשבע לעצמו ולכל סובביו שהוא יעמוד מחדש על הרגליים. אז גם, שלא לציטוט, שמעתי ממנו על ההתמכרות לפרקוסט, משכך הכאבים שנכנס לגוף שלו ברישיון רופא ויצא ממנו בייסורים גדולים בתא המעצר שבמגרש הרוסים.

על המעצר של דידי שמעתי מאלמה שלי. היתה בת 6 כשלקחתי אותה לאכול בקבלייר. מאז, כל הזמן ביקשה לחזור. בעיקר בשביל הפירה, שעד היום היא אומרת שהוא הכי טוב בעולם. אני זוכרת שהתקשרה בערב. זה היה בחודש מאי 2018, בתקשורת דווח שהוא נעצר בחשד לביצוע שני מעשי שוד. האחד של אישה בת 71, שעליה איים באקדח מפלסטיק, והשני בבית מרקחת, שאותו ביצע באמצעות גז פלפל. אני זוכרת שאמרה משהו על זה שמהתיאורים נשמע שהיה מסטול, ושביצוע שוד זה לא משהו שמתאים לדידי.

גם השופטת שבפניה הובא חשבה כמוה. היא אמרה לדידי שמהיכרותה איתו ועם התיק, הוא אולי מכור אבל לא עבריין, ובצעד לא שגרתי הורידה מעליו את האזיקים והפנתה אותו לגמילה. הוא נשלח ל"קריית שלמה", מוסד שיקומי ליד בני ציון, שממנו, על היום הראשון, הוא ברח.

"לא הייתי מאוזן", הוא אומר כשאני שואלת מה לעזאזל עלה לו בראש כשהחליט להחזיר לבית המשפט כזו מתנה. "הגעתי לשם, וכל שנייה הקפצות ועונשים. למי שכמוני לא מבין מה זו קהילה טיפולית, זה נראה יותר גרוע מכלא. הם הצמידו לי מלווה, מישהו שהלך אחריי לכל מקום. היום אני מבין מה זה ליווי, אבל אז לא הבנתי מה רוצים ממני". וכשהמלווה ביקש ממנו שישאיר את דלת השירותים פתוחה, דידי נשבר וטרק לו אותה בפרצוף. כשיצא משם, לקח את התיק שלו, טיפס על פח גדול, עבר את הגדר, והתחיל לרוץ לעבר שדות החקלאים האחרונים שנשארו בבני ציון וחרוצים. "חושך מצרים, כל הדרך אני רואה ניידות שמחפשות אותי, ואני, כמו בצבא, עושה פזצט"אות. נכנסתי לבית ספר, ישנתי שעתיים והמשכתי הלאה, לתל אביב. היו ימים שלא היה לי אוכל. בסוף התעלפתי".

כשהתעורר באיכילוב קרע מעליו את הצינורות ועלה למונית שירות בדרך לירושלים. מפתח לבית של ההורים לא היה לו, אז הוא ניסה לפרוץ דרך החלון. "עם המזל שלי", הוא צוחק בחמוץ־מתוק, "שכנה ראתה איזו דמות מטפסת ועל המקום הזמינה משטרה, ושוב מגרש הרוסים ושוב כל הסיבוב". רציתי להגיד משהו על זה שלא מדובר רק במזל רע, שבכל האפיזודה העבריינית שלו הוא הפגין חוסר כישרון מוחלט, אבל החלטתי להקשיב ולשתוק שעה שהוא מתהלך בתוך זיכרונות ממגרש הרוסים.

את הגמילה שנכפתה עליו כמה חודשים קודם לכן הוא אומר שלא ישכח בחיים. לא בגוף, לא בראש ולא בנשמה. "הייתי בחדר עם עוד שבעה אינדיאנים, מיטות קומתיים, סירחון נוראי, ואני מקיא ומשלשל. הביאו אוכל, הביאו מים, לא יכולתי לגעת בכלום. נזרקתי מקופל במיטה, בלי כוח לזוז. היה שם איזה אחד גדול ומפחיד שעשה טרור. היה לוקח לכולם את האוכל והמים. יום אחד הוא לקח לאיזה דתי את האוכל, קפצתי עליו מהמיטה ואכלתי לו חצי אוזן. לא היה לי מה להפסיד, רציתי למות. התחילו לדאוג לי כי הגנתי עליהם מרשע מרושע. הם ניסו להקל את הסבל שלי, אבל כלום לא עזר. הפסיכיאטר לא היה מוכן לתת לי כלום להירגע. היום, כשאני מלווה נגמלים בתחילת הדרך, אני רואה איך זה יכול להיות אחרת. הם לא חווים קריז. מרפדים אותם בכדורים".

הכלים שעומדים לרשותו כמלווה הם רחוקים מאלה שפגש. "אני לא שוטר, אני לא בלש, אבל אני, כמו כל מכור, יודע לזהות מתי עובדים עלי, מתי מישהו בדרך ליפול. אין לי אמצעים לכפות כלום, אבל אני יודע לדבר, לפעמים מפעיל מניפולציות רגשיות, לפעמים טכניקות אחרות. מזכיר להם שאחרי הכל הם משלמים הרבה כסף, שאם יזייפו הם פוגעים בעצמם ובבני המשפחות שלהם, לרשותם אני גם עומד 24/7. אבל כל מי שמולי יודע מה אני עברתי ומאיפה אני בא, בעצם הנוכחות שלי אני יוצר אצלם תקווה. זה פחד אלוהים להיפרד מהמוכר. אני יודע את זה.

"המכורים שאני פוגש באים מחיים טובים, אלה אנשים נורמטיביים שאת פוגשת. עבורם האופציה של כלא היא גם סוג של הרתעה, הרס קריירה, הרס משפחה. אלה מכורים שיש להם הרבה מה להפסיד ולא תמיד הם רואים את זה מאיפה שהם נמצאים", הוא אומר, ואני חושבת על המילים של אליהו, שאמר לי שהגיל המושלם להצליח בגמילה הוא אחרי 40. שלצעיר יש הרבה מעגלים, חברתיים ואחרים, שתומכים בהתמכרות מבלי שהיא מזוהה ככזו. שעם ההתבגרות והיחלשות הגוף באה הבנה שיש לטפל בשורשי המחלה. לא להחליף התמכרות באחרת".

הרי מכורים בדרך כלל עוברים יותר מגמילה אחת. בתור מי שהיה בשני הקצוות, לא היה עדיף להפוך את הגמילה למשהו טראומטי? משהו שאף אחד לא ירצה לחזור עליו עוד פעם אחת?
"את יודעת מה מאפיין מכורים? הם שוכחים מהר את הסבל. זה לא מה שימנע מאף משתמש לחזור. במשך שלושה ימים ראשונים אני מרדים להם את הכאב. הוא מיותר. תאמיני לי שאין בו שום ערך".

גם מכורים להימורים שאתה מלווה סובלים מקריז?
"בוודאי. את יודעת איזה חרדות אלה? איזה רעידות הוא עובר בגוף? המהמרים לא אוהבים להיות מוכללים עם מכורים לסמים, הם מרגישים סוג של קלאסה, אבל המחלה שלהם לא פחות קשה".
"בבדידות, מול אלוהים"

את תחילת המעבר ממטופל למטפל עשה בקהילה השיקומית של כלא חרמון, שאותה, בכוחות תבונה אחרונים, סימן לו למטרה, בשלב שאיש כבר לא האמין בו.
"אחרי הבריחה חיכיתי למשפט שלי בבית המעצר ניצן, בין רוצחים ואנסים. נשפטתי ל־45 חודשים. חשבתי שעולמי חרב עלי. בגלל הבריחה העבירו אותי לצלמון, שזה בית סוהר קשוח. שם לא מדברים, ישר דקירות. הבנתי שאני חייב להוציא את עצמי מהגיהינום הזה, להגיע לחרמון, שהוא בית סוהר שיקומי, שזה הסיכוי היחיד שלי להציל את החיים שלי ושל הילדים שלי".

אחרי ארבעה חודשים והשתדלות אצל עו"ס וקצין המודיעין של צלמון, דידי הועבר לחרמון, שאליו, כולם יודעים, באים בשביל לתת עבודה. מסדרים, מטלות, טיפולים. מ־5 בבוקר. אבל משם, יודע כל אסיר פיקח, נסללת הדרך לוועדה לקיצור עונשים, ומשם אפשר לראות איזה חלון קטן פותח אפשרות לחיים אחרים. "באתי בהחלטה שאני מגיע לשם ולא מחזיק שריר, יעני אפס פוזה. באתי בלב נקי מחרטה, בלי הסתרות ואפס שקרים. יש שם עובדים שרואים אותך רנטגן, אנשים שראו אלפי מכורים, אין דרך לערבב. אסירים היו מציעים לי סיגריה או חתיכת שוקולד והייתי מסרב".
מתברר שבכלא, אם אין לך קנטינה ואתה מתקמבן מאחרים זו עבירה. קלה, אבל בכל זאת נקודה לרעתך. שם, הוא אומר, הוא התחיל להבין את היכולות שלו בטיפול. "הייתי עוזר בעיקר לצעירים שהגיעו במצב לא שפוי. הבנתי שאני מצליח לייצב אותם". כשהשתחרר הרים לי טלפון, ובקול שלו היו מין יציבות וצלילות שלא שמעתי בו שנים. אמר לי שכל מה שחשוב לו עכשיו זה לבנות בחזרה את הקשר עם הילדים.

עליהם, בן 8 ובת 15, כמו על אמא שלהם, דידי מבקש שלא להרחיב את הדיבור. רק אומר שהלוואי שהיה אז סביבו מקום כמו "הרמוניה". "אדם מכור מפעיל את כולם, נכנס לגמילה ויוצא, וכולם אחריו, מתרסקים וקמים ושוב נופלים. אם אשתי או האחים שלי היו יושבים אז עם אליהו, כנראה הכל היה נראה אחרת. תראי את אבי אחי. לאן הוא לא הלך, על מה הוא לא שילם, מה הוא לא ניסה איתי? איזה אח יש לי", הוא אומר, ואצלי מתכווץ הגרון, "אמרו לו שיעזוב אותי, שישאיר אותי ברחוב, ולא היה לו לב. כשאתה יודע שיש לך איזה גב, זה נותן לך איזה ביטחון להמשיך להשתמש. כשהגעתי לכלא זה היה באמת לבד. אתה מול אלוהים".

את הילדים לא ראה כל תקופת המאסר, לא רצה שיראו אותו במדי אסיר. רק לפני כמה שבועות ישב לשיחה עם הבן לספר לו לאן באמת אבא נעלם. שלא באמת היתה לו מסעדה בחו"ל. שאין שום כסף ושום מנה שבשבילה היה עוזב אותו ככה, אפילו לא ליום אחד.

אמא שלו, פיפינה, המתוקה בנשים, נפטרה חודשיים אחרי השחרור שלו. הכרתי אותה לפני כ־20 שנה כשבאתי לבית בקטמון לנחם את דידי על מות אביו, אירוע שגם לו דידי מייחס חלק מהשבר שלו. "סיבת המוות הרשמית של אמא שלי היא דמנציה, אבל אני מרגיש שאני הרגתי אותה. אני לא אומר את זה בשביל לרחם על עצמי או לשים אותי בעמדת הקורבן. אני יודע מה הייתי בשבילה. האישה הזו היתה באה לבקר אותי בניצן. אני חתום על ההידרדרות שלה.

"בשנים של ההתמכרות והמאסר החמצתי את הגדילה של הילדים שלי והחמצתי את אמא שלי והחמצתי אותי. אני מניח שבעולם המסעדנות יכולתי להרוויח יותר, אבל בעבודה שאני עושה יש איזו בקשת סליחה של הנפש, איזו בקשה לנסות להציל אחרים מהדרך שבה אני הלכתי. זו עבודה, אם לומר ביושר, שמגינה גם עלי".

למה אתה מתגעגע?
"ללילות לבנים, כאלה שנמשכים כל הלילה, לערבים של סרוויס מעולה. אני לומד לחיות בווליום אחר, לומד אינטימיות בלי שימוש בסמים. אבל אלה געגועים. אני מרגיש בטוח היום במקום שלי", הוא אומר, ואני חושבת על הכוחות שגילה בתוכו, על הדרך שעשה, על נפשו של מכור שצריכה ללמוד סיפוק מהו, גם אם מדובר בסתם יום של ניקיון בין שקיעה לזריחה.

ואז, רגע לפני סיום, אני שואלת אותו על הרוקח מהקטמון והגברת שפרחה נשמתה כשנכנס אליה לאוטו ובאיומי אקדח מפלסטיק נסעה איתו לכספומט הקרוב. שאלתי אם פעם יצר איתם קשר. אם הלך לבקש סליחה. "עוד לא, אבל ברור לי שגם זה יגיע. אני מתבייש לעמוד מול אנשים שלא לקחתי מהם קיסם, אני מתבייש להסתובב בירושלים. החרטה והבושה שם הן כל כך גדולות. אני אצבור כוח, אבל ברור לי שאני אתייצב מולם יום אחד, הרבה לפני שאעלה לפגוש את אלוהים".

דף הבית

כדאי להכיר