לקראת סוף שנות ה־80 הצטרפתי לראשונה לקבוצת דו־שיח בין יהודים לערבים. הייתי אז חבר קיבוץ בית רימון, שהיה יישוב קטן שהתקשה לגדול, וסביב ההר שלנו שכנו יישובים ערביים שאמנם נקראו "כפרים", כי כך נהוג, אך רובם היו יישובים עירוניים גדולים וחזקים.
יחסי השכנות ידעו עליות ומורדות, וכולנו הרגשנו שמפגשים כאלה יכולים רק לעזור. הפגישה הראשונה שהגעתי אליה התקיימה בכפר מנדא, בבית נאה ומטופח, וחלקים ממנה כבר שכחתי, אבל היו כמה דברים שזכורים לי היטב. האירוח, למשל, שהיה כיד המלך וכלל מאכלים מסורתיים בכלים מודרניים, ומאכלים מודרניים בכלים מסורתיים, וכמובן גם כיבוד כשר - לא מסורתי ולא מודרני, סתם כשר, עבור קומץ האורחים הדתיים.
המארחים הצעירים היו זוג נאה ומשכיל במידה שעדיין הפתיעה חלק גדול מהנחות היסוד הישראליות, ונציג המועצה האזורית, בדברי הפתיחה האינסופיים (אני אקצר!), לא חדל להזכיר שלמארחת יש תואר שני במחשבת ישראל!
ואני זוכר חלק מההסברים על הקפה הירוק המסורתי, שהוא לא באמת ירוק, אבל עשוי מפולי קפה שלא לגמרי הבשילו או לא עברו קלייה. והקפה הגלילי הזה מתבשל לאט־לאט כמו חמין, בתוך בכראג' נחושת גלילי, שרובץ בתיבת הגחלים הגלילית.
ואני, שהייתי צעיר ועדיין חשבתי כמו חייל בלבנון, סחבתי לגימה ושאלתי את המארח בערך כך: "תראה חבר, אני יש לי בעיה. אחרי שאני שותה קפה עם מישהו, או מתארח אצלו, הוא הופך להיות מעין בעל ברית עבורי. אז רציתי לשאול, אחרי הערב הנעים אצלך, נניח אם יום אחד יתקדרו פתאום השמיים ותפרוץ כאן מלחמה עממית, ואתה עצמך, היפותטית, תיכנס חמוש לאיזה חדר, ופתאום תזהה אותי, נניח, באיזו פינה. יש סיכוי שתגיד לעצמך, 'אה, אותו אני מכיר, שתינו פעם ביחד ושוחחנו על הקפה הירוק'? כי בנוגע אלי, אין לי ספק. לעולם לא אפגע בך, אתה ואני כבר כרתנו ברית".
המארח לא מצמץ. הוא חייך חיוך קטן ואמר לי משהו אכזרי וציני. אני זוכר את המילים "בין העיניים", ושלא לגמרי הבנתי כמה הוא רציני וכמה מתלוצץ, אבל תחושה לא נעימה פשטה בי, ולפגישות הבאות כבר לא הגעתי. אבל המשכתי לחפש ערוצים לדו־קיום.
בשנים שבאו לאחר מכן הכרתי ידידים ערבים, ואני מחבב ומכבד אותם - ומאמין שגם הם אותי. זכיתי להופיע עם נגנים ערבים שמעבר לכך שהיו אמנים מעולים, הם היו פשוט בני אדם נהדרים. ביום־יום הירושלמי החיים היהודיים והערביים משולבים באינספור קשרים - כמו חוג הקפוארה שבו מתאמנים יחד ילדים ערבים וילדים עם כיפה וציצית.
הקשרים האלה, שהולכים ומתהדקים עם הזמן, מביאים בעיקר ברכה לכל הצדדים. אבל תמיד, מבעד לאופטימיות, מנקרת הדאגה שהמשטח שעליו אנחנו רוקדים את הטנגו הזה הוא דקיק מדי ושביר מדי. מספיק שמישהו ירקע בחוזקה בעקב, או סתם יכריז את אחת מהכרזות המלחמה שכולנו מכירים, כדי שסדקים ייבקעו בו לאורך ולרוחב, ומה שיפרוץ מהמצולות יהיה שנאה אפלה ורוע בלתי נתפס.
הרגעים הסדוקים האלה, שחוזרים לחיינו מפעם לפעם, אינם סימטריים כלל וכלל, עם כל הכבוד לאותם ישראלים שעושים שמיניות באוויר וגם בנתונים, כדי לטעון שכן. ואחד הדברים הכי פחות סימטריים בסיפור הזה הוא גורם ההפתעה. כי בכל פעם שהאיבה הלאומנית מתפרצת, הצד היהודי איכשהו מופתע הרבה יותר. וכשאני אומר מופתע אני מתכוון - המום. מוכה הלם. בעיקר מהטוטאליות של ההתהפכות, אבל לא רק.
וההלם הזה הוא שמניע את כולנו - גם אלו שנזרקים אל הייאוש (ייאוש מאפשרות הדו־קיום או מעתידנו במזרח התיכון), גם אלו שנזרקים אל השנאה העצמית ("...אם שונאים אותנו כל כך, יש להם מן הסתם סיבה טובה..."), וגם אותנו, האופטימיים חסרי התקנה, שלא מפסיקים ללקט כל סימן מעודד וכל פוסט שוחר שלום ולחשוב על היום שאחרי.
איור: נדב מצ'טה
במשפחה שלי נהגו לספר שני זיכרונות מכוננים, שונים זה מזה באופן קיצוני. האחד היה על הרגע שבו סבא וסבתא שלי עלו לארץ והגיעו לבית בירושלים, שאותו נאלצה המשפחה לעזוב אחרי שהטורקים גירשו אותם. זאת היתה הפעם השנייה שמשפחתי עלתה לארץ, והשכנים הערבים בעיר העתיקה המתינו להם עם המפתח ביד ואמרו להם: "זה ביתכם. שמרנו לכם עליו". ממש כך.
והיה היום המר ההוא כ־28 שנים לאחר מכן. בית אחר בעיר העתיקה. כל דלתות הבתים פנו לחצר משותפת, שכולם קראו לה "חאקורה", ובה יהודים וערבים מבשלים, מכבסים, מתפללים ומגדלים ילדים ביחד. כשהיה רעב, הם חלקו ביניהם את הפיתה האחרונה. כשתינוק התחיל לבכות, אף אחד לא שאל אם הוא בוכה בעברית או בערבית, ומי שהיה הכי קרוב אסף אותו לחיבוק מרגיע, ובכל לילה ברמדאן סבתא שלי הרבנית היתה מבשלת להם סיר לשבירת הצום.
אבל כאשר פרצו המאורעות, השכנים הללו הפכו את פניהם והודיעו שאם משפחת לוי לא תסתלק מביתה עוד היום - "כמו כבשים נשחט אתכם". וההלם היה אותו הלם.
את שני הסיפורים חזרו וסיפרו לנו הדודים והדודות. לא הבליטו אחד מהם על חשבון האחר. ולימדו אותנו, הדורות שנולדו עמוק אל תוך המדינה, שמערכת היחסים המזרח־תיכונית הזאת יכולה להיות גן עדן, והיא יכולה להיות גיהינום, ושכדאי לקוות ולהאמין, ולא לפחד כלל, אבל להיזהר מאוד, ולא להתעלם מאותות סכנה.
העיתונאית לוסי אהריש כתבה פוסט מרגש ואצילי בשבוע שעבר. היא כתבה שם שאני אח שלה. ושאף אחד לא יגרום לה לשנוא יהודים. ואני מזדהה עם דבריה, וגאה שהיא אחותי. אחותי הגיבורה. ברור לי לגמרי שהרבה יותר קשה ומסוכן להיות ערבי שוחר שלום מיהודי שוחר שלום בימים כאלה ובכלל - שהרי אין סימטריה - וחבל לי שלא שמענו מספיק דברי אחווה מהסוג הזה בימים האחרונים. אבל את המעט ששמענו חייבים לחזק ולהבליט, כדי לעודד את מי שמזדהה אך חושש.
לפני הקורונה, ולפני חופשת הלידה שלה, יצא לנו להופיע יחד מול קהל. לפעמים מישהו מהמגזר הרים את היד, אבל הוא לא רצה לשאול שאלה אלא לתקוף את לוסי. הטקסטים, והעברית המצוחצחת, היו מוכרים לי: אנחנו מסתייגים. את בושה לציבור שלנו. לא מייצגת אף אחד ובטח שלא את הנרטיב הפלשתיני. ומי שמך? ובאיזו זכות וכו' וכו'.
והתערבתי בשיחה, כי זיהיתי את התדר, והיה לי חשוב לציין שבראשית דרכי כך בדיוק ניסו כל מיני דתיים קיצוניים לסתום לי את הפה. מי שמך, ואת מי אתה מייצג וכן הלאה, מילה במילה. ועוד אמרתי לו, שלא סתם אנחנו מגזרים, ושאם יש משהו שבכל זאת הבנתי עם השנים, זה שהתרעומת והקצף הנורא מגיעים בדיוק מההבנה שהעתיד של ערביי ישראל ייראה בסופו של דבר הרבה יותר כמו לוסי מאשר כמוכם, אנשי הסכסוך והאתמול.
כן, יא עאמי! (דוֹדי), התסכול שלך הוא התקווה שלנו.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו