כמעט בסוף המסע שלנו, כמה קילומטרים לפני שדה התעופה הקטן של העיירה פיגארי, הבנתי למה תושבי קורסיקה נחשבים לאחד העמים הקשוחים מקרב שוכני הים התיכון.
שני גברים בשנות השבעים לחייהם, לבושים במדי הסוואה מנומרים וחובשים כובע מצחייה בצבע כתום זרחני, עמדו מול יער סבוך, לצד הכביש שבו נסעתי, וצעקו בחוזקה לעבר העצים. עצרתי את היגואר והתקרבתי אל השניים, שאחזו בידיהם רובי ציד עתיקים ונראו כמו שכפול אנושי של אלמר פאד, הצייד הקירח מסדרת סרטי באגס באני.
"זוז אחורה!" הורה לי הצייד הראשון בצרפתית, במבטא קורסיקאי כבד. זזתי, ואז הוא הכניס בהפגנתיות קליע ציד לתוך לוע הרובה שלו - וירה באוויר. הירייה פילחה את השקט הפסטורלי והקפיצה אותי ממקומי. מתוך הסיטרואן המסחרית הישנה של היורה ייללו שני כלבי ציד, מחכים לפקודה שתשגר אותם לרחרח אחרי השלל ולעזור לציידים לחזור הביתה עם ארוחת ערב דשנה.
הפעולה המוזרה הזו, של הרעשת היער בצעקות ואז יריות לאוויר, התבררה כאסטרטגיה מכוונת. "אנחנו יורים כדי להרחיק את החיות מהכביש אל תוך היער", הסביר לי אחד הציידים. "שני חברים שלנו אורבים להן בצד השני".
אף חיית בר לא פגשה מקרוב את הכדורים של שני הברנשים. לפחות לא מול עיניי. למרות זאת, חשבתי לעצמי, טוב שהם מחפשים כאן רק חזירי בר. יגוארים, למרבה המזל, לא נמצאים ברשימת המינים המותרים לציד.
• • •
נחתנו בקורסיקה יום קודם, בטיסה מיוחדת מפריז, שארגנה חברת יגואר. קבוצת העיתונאים המסוקסים מישראל, מפינלנד, מהבלקן ומרוסיה הוזמנה לנהוג במכונית החשובה ביותר בהיצע המכוניות החדשות של יצרנית היוקרה הבריטית־הודית: E פּייס, הג'יפון הראשון של המפעל הוותיק, הממוקם במידלנדס המערביים של בריטניה.
קדם לו ה־F פּייס, הגדול יותר, שהושק ב־2016 והכניס את יגואר לשוק הצומח ביותר בענף הרכב - רכבי הפנאי. אם תשאלו את חובבי המותג הטהרנים, העובדה שיגואר מייצרת רכב פנאי, ועכשיו גם פנאי קומפקטי, היא סטייה מהותית מהמסורת היוקרתית שלה, על גבול חילול הקודש ממש.
אבל אחרי שגם פרארי, בנטלי ואפילו למבורגיני הכריזו על כלים כאלה, אין מה להלין דווקא על יגואר. חלפו הימים שבהם היתה החברה סמל ספורט אלגנטי לאירופאים בשנות השלושים לחייהם, בעלי מקצועות חופשיים, ששייטו ברכביהם בכבישי היבשת. יגואר מודל 2018 מכוונת למשפחות עם שני ילדים וכלב בפרבר אמריקני או סיני. זה מה שהעם רוצה, וזה מה שהוא יקבל: כלי רכב גבוהים עם סמל החתול הגדול והנחשק על החרטום.
320 קילומטרים אנחנו צפויים לצבור בשני ימי המסע ביגואר בכבישי האי, שמארח מדי שנה על משטחי האספלט והכורכר שלו את "ראלי 1,000 הפניות". השם המחייב ניתן לו בזכות העובדה שכמעט אין בו קטע ישר, ולשמחתנו - רבות מאותן פניות ממתינות לגלגלי הג'יפון האגרסיבי שלנו.
בוהקים ומצוחצחים חיכו לנו היגוארים בחניה שמחוץ לשדה התעופה, עם מראה גוצי במקצת, קימורים נאים ומנוע מפלצתי שמחכה שנוציא ממנו את המקסימום. כשמביטים ב־E פייס מבינים שההשראה לעיצובו היתה גור חתולי בר קטן עם עיניים גדולות. זה ניכר בגופי התאורה, בגריל הגדול שמעניק תחושת נוכחות, ובעוד המון פרטים שובבים. כך, למשל, מסתתר בתחתית תא האחסון הענקי שבין המושבים הקדמיים גימור במרקם של חברבורות נמר. אם תרצו, מדובר בגרסה המוטורית של סימבה מ"מלך האריות".
אביב פרנקל עם ה־E פייס. מרגיש כמו מלך היער // צילום: יח"צ
אני מתניע את הרכב ונהנה מגרגור שבוקע מהמנוע ומקבל את פניי בשמחה. זוהי גרסת הבנזין הבכירה של היגואר, עם מנוע 300 כוחות סוס, שתגיע לישראל רק בהזמנה מיוחדת. הגרסה השכיחה יותר, שכבר נמצאת באולמות התצוגה בארץ, מוצעת בארבע רמות גימור, עם מנוע שני ליטרים שמפיק 250 כוחות סוס וגיר חסכוני עם תשעה הילוכים. גרסת הבסיס תעלה לכם 318 אלף שקלים, ובתקופת ההשקה - 295 אלף.
קטע הדרך הראשון עובר באזור כפרי מישורי. האספלט נראה אדמדם. מבעד לחלון נשקף נוף של כפרים קטנטנים עם בתי אבן בצבע אפור, טובלים בחורש ים־תיכוני, שיחי סברס, עצי זית ושקדיות בפריחה ורדרדה. מזכיר קצת את הגליל העליון, אבל עם מרחבים הרבה יותר גדולים.
אני מצמיד את הרגל לדוושה, ואחרי כמה עיקולים מופיע הים התיכון במלוא הדרו, באחד הכבישים היפים ביותר שיצא לי לנהוג בהם מעודי. מצד אחד גבעות מלבלבות משובצות בעצי אלון ואורן, שיחי אלה ומרבדי חרדל. מצד שני - הים, שמפלח את השטח בשורת מפרצונים בגוון טורקיז עמוק.
כשמתיישבים בכיסא הנהג, מרגישים שהמעצבים והמהנדסים של יגואר עמדו בגבורה במשימתם. פנים הרכב משדר תחושה של ישיבה ברכב יוקרתי, החל בתפירה הנאה של העור, בצבעי אדום ושחור (או שחור וצדפה), וכלה במסך המגע הגדול שממלא את הקונסולה המרכזית ומאפשר לחבר אליו את הסמארטפון ולהשתמש בשלל אפליקציות. המעצבים חשבו אפילו על תא האחסון המרכזי, במקום שבו היתה פעם ידית הילוכים. התא יכול להכיל שני בקבוקי יין גדולים, ובחריץ שלידו אפשר לתקוע את הטאבלט של הילדים. החלום הבורגני האולטימטיבי.
• • •
התחנה הבאה מזמינה אותנו לבדוק כמה "שטח" יש בשילוב המילים כביש־שטח ברכב הזה. סקוטי חביב בשם רוני, שעובד עבור יגואר, פותח לנו שער ברזל גדול ומסביר שהקילומטרים הבאים מלאים בחזירי בר משוטטים, אז כדאי לשמור את הידיים בתוך הרכב אם נרצה לחזור הביתה עם כל האצבעות. גשמים כבדים שירדו באזור הותירו אחריהם שלוליות ענק ולא מעט בוץ, ואלה נגלים לעינינו כשאנחנו יורדים מקטע הדרך המרכזי.
אל תטעו: רוב הרוכשים הפוטנציאליים של ה־E פייס יאתגרו את הרכב רק במעברים בין כביש עירוני למדרכה, ולכל היותר, בשביל של קק"ל. אבל ביגואר רצו להוכיח שגם בלי יכולות שטח אמיתיות, הכלי הזה יעבור בקלות את מסלול המכשולים שהוכן במיוחד עבורנו.
אנחנו חוצים בקלות מעבר מים בעומק חצי מטר ויוצרים גל ענקי, שרק בקושי משאיר את לוחית הרישוי שלנו במקומה. מכאן מטפסים במעלה גיא, בשיפוע 20 מעלות, ועוצרים על גוש סלע גדול מול הנוף המקסים. אני מחנה את הרכב בתנוחה מצודדת בין קוליסים (חריצים באדמה) שיצרו רכבי שטח קודמים שעברו בקטע הזה, אבל אל דאגה - איש לא ייתקע כאן. המסע תוכנן בקפידה כדי שאפילו נהג השטח הגרוע בעולם ירגיש כמו מלך היער. כל קטע דרך הונדס לעילא, הזוויות חושבו, וכל הגורמים הובאו בחשבון, כדי שבחזרה לכביש נוכל להרגיש טוב עם עצמנו. אל השטח הישרנו את עינינו, והוא השפיל את מבטו.
היגואר אוחזת את הכביש מצוין, ובידוד הרעשים יוצא דופן. ההגה מרגיש לי קצת קל בפניות, אבל זה בעיקר כי אני פיינשמקר שאוהב את המכוניות שלו נמוכות וספורטיביות, ולא חובב גדול של רכבי פנאי. בכבישים האלה ניכרת גם בעייתו העיקרית של הרכב: העובדה שהוא גבוה משפיעה על מרכז הכובד שלו, מה שגורם לו להתנדנד קצת בנהיגה מאתגרת.
מתחילים לטפס שוב לעבר ההרים. קטע הדרך שנפרש לפנינו נכלל באליפות מרוצי הראלי, ובמצבים האלה אני נכנס למצב נפשי של "טראנס נהיגה": כל פנייה מחושבת בראש, הדוושות וההגה מתנהגים כאילו היו המשך ישיר של גופי, ואני חש את הרכב לכל אורכו - מהמנוע ועד לצמיגים שחותכים את הכביש.
הנוף משתנה קצת כשאנחנו מעמיקים לתוך יער של עצי אורן ענקיים. העצים האלה ייחודיים לקורסיקה, חלקם בני יותר מ־500 שנה. סלעי ענק נחים לאורך התוואי במגוון גדלים וצורות - עגולים וחדים, זוויתיים וגושניים. זה המקום לתהות למה קורסיקה עדיין לא נהפכה ליעד נחשק בעיני הנופשים הישראלים. האי שבו נולד נפוליאון בונפרטה, הרביעי בגודלו בים התיכון, נהנה ממיקום מדהים וממזג אוויר מושלם. תוסיפו 1,000 קילומטרים של קו חוף, רובו בתולי לגמרי, ותבינו.
• • •
קצת לפני סוף היום הראשון אנחנו מגיעים לנקודה סמוכה לחוף, שתאפשר לנו לנהוג בתנאי חול. אני מחנה את היגואר שלי ומתבקש להיכנס לאחרת, לצד הסקוטי החביב רון, שפגשנו קודם יותר, ושנראה יותר כמו עובד במזקקת וויסקי ופחות כמו מומחה לנהיגה. להפתעתי, כיסא הנהג ברכב הזה נמצא בצד ימין, עדות לכך שהוא הגיע היישר מאנגליה. בקיצור, צריך לחווט מחדש את המוח.
את הסיבוב הראשון במסלול המאולתר, שזוכה לכינוי "אמבטיית החול", רון עושה בעצמו. אני אמור לחקות אותו מייד אחר כך. הוא מבטל את בקרת היציבות ומעביר את הרכב להילוך ראשון. המשימה שלי היא לגרום ליגואר לעשות "פאוור דריפט", פנייה בסחיפה, שתגרום לרכב להרגיש כאילו הוא נוסע נטוי על צידו. אחרי סיבוב ניסיון, שכולל הרבה הוראות במבטא סקוטי כבד, רון מפנה לי את כיסא הנהג ומדומם את המנוע.
אני מעדיף לא לגלות לו שזו הפעם הראשונה שלי עם הגה בצד ימין, ומתפלל שלא נסיים את הסיבוב כשהאוטו שכוב על הגג. מתניע מחדש, מאיץ לעבר העיקול ומסובב את ההגה בחדות. הפניית ההגה שולחת את צד שמאל של היגואר לעבר המקום שבו אמור להיות החרטום, והצמיגים מייצרים גל גדול של חול, שנזרק על המדריכים האחרים בצידי המסלול. הרכב נוסע על צידו! לנהג ולמדריך שלום.
בבוקר היום השני אני מתעורר מול הנוף של מפרץ פורטו וקיו שבדרום־מזרח האי. בהרים הגבוהים, שרבים מהם מתנשאים ליותר מ־2,000 מטרים, אפשר להבחין בנקודות לבנות של שלג. לפני היציאה מזהירים אותנו אנשי יגואר מקרח שעלול להצטבר על הקרקע. אנחנו עולים במעלה ההר ונכנסים לתוך הערפל שרובץ עליו.
בסוף אחד העיקולים אני עוצר כדי ליהנות קצת מהנוף. ישיש חביב עם פנים חרושות קמטים ומבט משועשע עובר לידי, מחזיק בידיו סלסילה גדולה. "נעים מאוד, ז'אן בפטיסט", הוא מציג את עצמו ומסיר מעל ראשו המקריח את כובע הברט המשובץ, שעליו מוטבע סמל של מועדון כדורת. אני מגניב מבט סקרני בסלסילה, וקצת מתאכזב לגלות שלא מסתתרות בה פטריות שקטף בהר, אלא כמה פרוסות של לחם יבש וגרעיני חמנייה. "זה בשבילה", הוא מצביע על פרדה זקנה שחרחרה שנקשרה לאחד העצים, לא הרחק מאיתנו.
"כולם מדברים כאן צרפתית", הוא מספר, "אבל בבתי הספר מלמדים גם את השפה הקורסיקאית, שקרובה יותר לאיטלקית. הרי אם תציץ במפה, תראה שקורסיקה הרבה יותר קרובה לאיטליה". ואכן, מדרום מרוחקת קורסיקה 11 ק"מ מהאי האיטלקי סרדיניה, וממזרח ומצפון היא נושקת למרום המגף האיטלקי. עד סוף המאה ה־18 היה האי שייך לעיר האיטלקית גנואה, אבל היא מכרה אותו לצרפת אחרי שנקלעה למצוקת מזומנים. לדברי ז'אן בפטיסט, אף שקורסיקה נשלטה במלחמת העולם השנייה בידי ממשל וישי הצרפתי, ששיתף פעולה עם הנאצים, הקורסיקאים עצמם הגנו על היהודים המעטים, שחיים כאן כבר 200 שנה. אני נפרד מהזקן המקסים, שמנפנף לשלום לג'יפון היוקרתי וחוזר לפרדה החביבה עליו.
מעביר את היגואר ממצב "אקו" למצב "דינמי־ספורטיבי", מה שמחלץ את המנוע מציפורני "קומיסרי הסביבה" של האיחוד האירופי - היישר לאזור הפאן. השינוי משגר לגיר פקודה להפסיק להתחשב במצבם של דובי הקוטב, ובמקום זה להתרכז במה שעושה הכי טוב לחתולים גדולים.
בתדרוך שלפני הנסיעה הוזהרנו מפני השוטרים המקומיים ומצלמות המהירות הקשוחות שלהם. ואכן, בכביש הקורסיקאי אני מבחין מרחוק בצבע כחלחל של שרוול מעיל, מחובר לאקדח מהירות. אני מאט את הרכב בבת אחת, ומחלץ מהשוטרים שמסתתרים בצד הדרך מבט מאוכזב.
בסוף היום השני אני משייט בג'יפון לעבר מפרץ בוניפציו שבשפיץ הדרומי של קורסיקה. היגואר חולפת על פני המרינה הקטנה על רקע העיר העתיקה, שסגורה מאחורי חומה ומשקיפה אל הצוקים הגדולים של האי השכן סרדיניה. אני שמח על בת הזוג המוטורית שלי במסע הזה. אחרי הכל, גם היגואר הזאת, בדיוק כמוני, היא חתולה ביתית שמדי פעם זקוקה להרפתקה פראית בטבע.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו