תור הזהב

"מאמי, אנחנו צריכים לנסוע לקניון. עוד לא קניתי מתנות לחג!" ככה, עם הבשורה הקשה הזו, התחיל השבוע שלי. 

שתבינו, זה לא שאני כזה בן אדם שסולד מקניות: ביום רגיל גם אני יכול ליהנות משיטוט שופינג באינטרנט שייגמר בהזמנה של מנורת לבה בצורת באטמן (מוצר חובה בכל בית, אם תשאלו אותי). אבל קניון, ועוד בשבוע של ערב חג הפסח? אני בחוץ, או כמו שאמר אהוד ברק ערב המבצע בסוריה: אני מעדיף לחכות לטיימינג יותר נוח. 

אלא שכמו במקרה הסורי, גם במקרה הפרטי שלי זכות ההחלטה הסופית נתונה לראש הממשלה, ואשתי הודיעה לי שלמרות ההסתייגויות שלי, המבצע יוצא לדרך. "אל תדאג, נכנסים לחנות אחת, קונים מתנה ויוצאים", היא הבטיחה כשכבר היינו בדרך. ואני האמנתי, או לפחות רציתי להאמין. 

אלא שברגע שנכנסנו לקניון הבנתי מייד שהיה לי כשל מודיעיני חמור. למרות שעת הצהריים המוקדמת הקניון כבר היה עמוס למדי, והאפשרות לפעולה כירורגית של כניסה־רכישה־יציאה נראתה לא ריאלית. 

בחנות המתנות עצמה היו כמה עשרות קונים שהחזיקו תלושים וגרמו לי ולאשתי להיראות בעצמנו קצת תלושים, עם התוכנית שלנו לסיים את המטלה הזו עוד לפני שהילדות מסיימות את הגן. 

•  •  •

האישה התעשתה ראשונה וננעלה על המטרה: קערת סלט עם כפות הגשה, שאמורה לאפשר לנו לחזור הביתה בשלום או בשלוש, המוקדם מביניהם. ניגשתי לעמוד בתור, אבל רעייתי ציננה את ההתלהבות שלי. "רגע, מה עם מתנה למארחים של חג שני?". "אבל אמרת מתנה אחת!" ניסיתי להציג קו הגנה תקיף. "אמרתי חנות אחת. חוץ מזה, מה זה משנה? תעמוד בינתיים בתור, אני תוך דקה מגיעה עם עוד מתנה". 

זה נשמע כל כך הגיוני שלא יכולתי להתנגד. 20 דקות אחר כך, אחרי שנתתי לגברת השלישית לחלוף על פניי כשהגיע תורי ואשתי עדיין לא חזרה מה"תוך דקה" שלה, החלטתי לצאת מהתור ולברר מה קורה. 

חיפשתי בין המדפים עמוסי המתנות, שהמחמאה הכי טובה שהרוכשים יקבלו עליהן בערב החג היא "לא הייתם צריכים" - כאילו יש סיבה אחרת ללכת לקנות מתנות בערב פסח, פרט לתחושה שאנחנו צריכים. כשמצאתי סוף סוף את אשתי, היא הסבירה לי שמה שמעכב אותנו זו התלבטות בין סט לקפה לקנקן תה. 

אמרתי לה שלדעתי קנקן תה זו מתנה נהדרת - באנגליה. אבל אם היא תציץ שנייה במה שהולך פה בכבישים או בתוכנית של אופירה וברקו, היא תבין מייד שאנחנו לא באנגליה, ועל כן המתנה המתאימה יותר לחג בארצנו היא הסט של הקפה. אשתי אמרה שאני צודק והקפה באמת מתנה מתאימה יותר, אבל מכיוון שבדרך כלל אני טועה עדיף שהיא פשוט תיקח את קנקן התה. 

חזרנו אל הקופה, רק כדי לגלות שעכשיו יש רק עוד מאה אנשים לפנינו בתור. התקדמנו עקב בצד אגודל, מקווים שהבנות לא יכעסו כשיגלו שאנחנו נגיע להוציא אותן מהגן קצת לפני הגיוס. לפתע, דווקא כשהתקרבנו למקום שממנו אפשר לראות את הארץ המובטחת - כלומר, את ראש התור - הגיעה גברת תזזיתית בשיער אדום קצוץ והכריזה: "סליחה, אני כבר הייתי פה קודם, רק הלכתי שנייה להחליף את הצבע של הפמוטים", ונכנסה לפני כולם, תוך כדי שהיא מתעלמת מקולות המרמור שרחשו בתור. 

"מה זה צריך להיות? מאיפה הגעת פתאום?" שאלה גברת אחרת בטון שהעיד שהפמוטים הדליקו לה את הפיוז. והיא לא היתה היחידה: "אני בתור כבר חצי שעה וזו פעם ראשונה שאני רואה אותך", הצהיר אדון שהתנדב להיות עד ראייה או במקרה הזה עד אי־ראייה.

בשלב הזה כל המבטים הופנו אל הקופאית, כדי שתכריע בסוגיה הקשה. אבל התגובה שלה רק סיבכה את המצב עוד יותר. "הרגע התחלפה משמרת, אין לי מושג מי היה פה לפני מי. אל תבואו עם זה אלי", היא אמרה, ובעצם סימנה את אות הפתיחה לוויכוח רב־משתתפים, שהתחלק כמעט שווה בשווה בין אלה שמאמינים לגברת וטוענים שהמהלך שלה כשר, לבין אלה שמשוכנעים שהוא כשר רק לאוכלי חארטות. 

לא היה נראה ששום צד מתכוון לוותר. לי אישית לא היתה דעה מגובשת בנושא הטעון, במיוחד בהתחשב בעובדה שמלבד הגברת עם הפמוטים יש לפניי בתור עוד כ־30 אנשים אחרים. מה שכן התגבשה אצלי זו ההבנה שאם הוויכוח המטופש הזה יימשך ככה, למרות שהיום יום ראשון, אני כנראה אפסיד את משחק הכדורסל של מכבי ביום חמישי. 

•  •  •

ואז זה הבזיק בי: כדורסל! במשחקי כדורסל, כשהשופט מתקשה לקבל החלטה הוא "הולך לווידאו". כלומר, ניגש לעמדת הטלוויזיה ומבקש שיקרינו עבורו שוב את המהלך מעורר המחלוקת כדי שיקבל החלטה מושכלת יותר. "אולי פשוט נבדוק במצלמה?" הצעתי, והפניתי אצבע לעבר המצלמה המותקנת מעל הקופה. 

הקופאית עוד ניסתה להגיד שהיא לא מתכוונת לעכב את התור ולבדוק במצלמות בגלל שטויות כאלה, אבל לאור התבצרות הצדדים בעמדותיהם, ואחרי שהבינה שהיא עלולה לעכב את ליל הסדר של המשפחה שלה בגלל שטויות כאלה, היא קראה למאבטח שיריץ את הסרט לאחור. 

אחרי כמה דקות של קדימה־אחורה־פליי, מצאנו את הרגע המבוקש: הנה הגברת עומדת בתור עם פמוטים, הנה היא יוצאת מהתור, והנה - היא חוזרת לתור עם פמוטים אחרים, כמו שאמרה. 

דממה השתררה בחנות. התור נחצה לשניים, וגברת פמוטים עברה בו בחרבה כדי לשלם בקופה. "וואו, לא ייאמן שסיימנו, אה?" אמרתי לאשתי כשיצאנו סוף סוף מהחנות. "כמעט מאמי, אני רק צריכה לעבור שנייה באיזו חנות בגדים פה. אל תדאג, אני יודעת בדיוק מה אני צריכה שם".

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו