אם יש לכם ילדים בטווח שבין זאטוט חמוד למתבגר בלתי נסבל, אני משער שבחודשים האחרונים גם אתם הייתם בהכנות למסיבת סיום כלשהי.
אמנם שנת הלימודים בארץ היא תקופה קצרה מאוד, המורכבת מפרק הזמן שבין החופש הגדול לבין שלל חגי ישראל - כלומר, שלושה ימים נטו, לא כולל שביתות - אבל זה לא מפריע לתעשיית מסיבות הסיום, שבמסגרתה כל הורה יודע שזה רק עניין של זמן עד שהוא ימצא את עצמו מתרגש לצלילי "עניין של זמן".
טוב, כמעט כל הורה. תראו, אני מחשיב את עצמי כבן אדם די רגיש בסך הכל - לא קשוח בשום צורה, לא שומר פאסון, נעלב כשמעליבים, מצטבט כשצובטים - הנה, רק לאחרונה מצאתי את עצמי בוכה מול סרט בטלוויזיה (אוקיי, יש מצב שזה לא היה סרט אלא אופירה וברקו), אבל - הנה וידוי:
אני אבי, ויש לי בעיה להתרגש מול אנשים.
- "אוהבים אותך אבי".
- תודה.
זה מרגש אותי, אבל אני לא יכול להראות לכם.
עליתי על זה בפעם הראשונה במסיבת הסיום שלי בתיכון, שם כולם התחבקו ובכו כאילו אנחנו על הטיטאניק והרגע הודיעו שהעובדה שאין קזינו היא לא הבעיה הכי גדולה של הקרוז הזה. אני, לעומת זאת, התרגשתי רק מהעובדה שזו הפעם הראשונה שבה אני פוגש את כל סגל המורים של התיכון, בלי שאחד מהם שולח אותי להירשם במזכירות.
מובן שהבעיה שלי היא לא ספציפית במסיבות סיום. אני פשוט לא מסוגל "להתרגש בפקודה". כלומר, אם אני נתקל במשהו מרגש באופן פתאומי וספונטני כמו זוג קשישים שמחזיקים ידיים ברחוב או גור חתולים חמוד בגינה או חניה פנויה בתל אביב, אני מסוגל בתוך שניות לדמוע כמו מתמודד באודישן ל"מאסטר שף". אבל בכל אירוע שבו מצופה ממני להתרגש על פי הפרוטוקול, אני פשוט קופא.
ככה היה בגיוס שלי, בחתונה שלנו, ואפילו בלידה של הילדות. ושלא תבינו לא נכון: ביום שאחרי, כשאני מעכל ומבין מה קרה פה, אני מתרגש בטירוף, עד כדי דמעות. אבל באירוע עצמו אני מוצא את עצמי עומד נבוך ומבולבל ומחכה שזה ייגמר, בערך כמו מסי במונדיאל.
לכן כשהבת הבכורה שלי בישרה לי על מסיבת הסיום המתקרבת, לקראת הפרידה מהגן והמעבר לכיתה א', התרגשתי מאוד מהמחשבה שאני עלול לא להתרגש. דמיינתי את כל ההורים והילדים עומדים במסיבה, לחלוחית בעיניהם, נרגשים מכף רגל ועד טישיו, ורק אני תקוע שם חסר הבעה כמו שמעון מזרחי אחרי ניצחון, או הפסד, או זכייה בלוטו - הבנתם את העיקרון.
• • •
כחודש לפני האירוע נכנסנו למשטר של חזרות: הילדה דקלמה שוב ושוב את המשפט שלה בהצגת הסיום (את כישרון הריקוד היא קיבלה מהאבא, כך שהגננת העדיפה בצדק לתת לה טקסט במקום תנועה), ובזמן הזה אני עשיתי חזרות על ההתרגשות. ניסיתי לדמיין את הרגע ולבחור לעצמי תגובה שלא תסגיר את העובדה שכשזה מגיע לאירועים מרגשים, אני כמו איש הפח או הדחליל (ההוא מהם שחסר לב, לא זוכר איזה - רק זוכר שאבא שלי לקח אותי לסרט הזה כשהייתי קטן ובמקום להתרגש כשהם חוזרים לקנזס, השתעממתי).
בבוקר האירוע, אחרי שהילדה כיאה לשחקנית פיתחה מניירות של כוכבת הוליוודית והחליפה ארבע שמלות ושתי תסרוקות, יצאנו מהבית נרגשים. לפחות חלקנו. "אבא, אני מתרגשת מהמסיבה! אתה מתרגש?" שאלה הילדה בדרך לגן, ואני התחלתי לחשוד שהיא עובדת עם כותבים.
"בטח שאני מתרגש מהמסיבה!" השבתי וניסיתי ללוות את המשפט בפרצוף שנראה נרגש, אבל מה שיצא לי היה הבעה שבין קלקול קיבה לשבץ מוחי. זה החמיר כשהגענו לגן. כבר בפתיחת הטקס, כשהגננת המקסימה הקריאה את דברי הפרידה שלה ושל הצוות, חלק מההורים נעזרו בקלינקס. אני לעומת זאת הרגשתי כל כך אטום, ששקלתי להיעזר בקלונקס.
למזלי, בשלב הזה איש לא היה יכול לשים לב שאין לי לב לשים, כי הפרצוף שלי כמו של רוב ההורים היה מוסתר מאחורי מצלמת הסלולרי (הרי חייבים לצלם הכל כדי שנוכל לצפות באירוע מאוחר יותר בבית, כשלא נהיה עסוקים בלצלם הכל).
השלב הרשמי של הטקס נגמר, וההצגה התחילה: המחזה עמד בסימן 70 שנה לישראל (שמתם לב שאנחנו המדינה היחידה בעולם שחוגגת 70 שנה במשך 80 שנה?) הילדים שרו, רקדו והחליפו בגדים בהתאם: מבגדי חלוצים, שסימלו את שנות ה־50, לבגדי הִיפים של שנות ה־70, לבגדים מוזרים וחסרי התאמה, שכמובן סימלו במדויק את שנות ה־80.
ההצגה באמת היתה ברמה גבוהה, והילדים באמת היו נהדרים, ואני באמת לא הצלחתי להתרגש. גם כשבאירוע שולבו שירים כמו "עוף גוזל", "ילד של אבא" ו"אהבה של אמא" - קלאסיקות ישראליות שנולדו לסחוט דמעות כמו פרק בסדרה של צופית גרנט, אני נשארתי אדיש כמו מארחת תל־אביבית מול סועדים שבאו בלי הזמנה.
• • •
מה לא בסדר אצלי? למה אני לא מצליח להתרגש או לפחות להיראות נרגש כמו כולם? שאלתי את עצמי בתום האירוע כשהיינו בדרך החוצה, אחרי שהילדה קיבלה תעודה המעידה שהיא זכאית להתחיל את הכיף המכונה בית ספר.
"אבא, היה לי כיף בגן", היא אמרה ובהתה במדרכה. "נכון. ויהיה לך כיף גם בבית הספר. את כבר ילדה גדולה. הא, אהובה שלי?" שאלתי אותה בחיוך. "כן. אבא אפשר לגלות לך סוד?" היא שאלה ואני נעצרתי. "אני רוצה להיות גדולה, אבל אני גם רוצה להישאר קטנה, כדי להיות כל החיים איתך ועם אמא". זהו, זה מה שאני זוכר, דוקטור. מאז אני לא מצליח להפסיק לבכות כבר שבוע. כזה רגשן.
nusshayom@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו