"אתה רוצה לבוא לארוחת צהריים?" שאל אותי חבר בטלפון באמצע היום, כאילו אנחנו שוב בני 20 והדאגה היחידה שלנו היא מה נאכל לצהריים ומה נשתה בערב (בינינו, גם אז ברוב המקרים זה היה נגמר בדיאט קולה וביטול יציאה שתוכננה).
"איפה יש לי זמן? אני צריך לגמור את הטור לעיתון, לטפל במלא סידורים ועוד להספיק ללכת לקניות". "קניות? מי הולך לקניות? תזמין באינטרנט", הוא השיב באותו טון מתנשא שבו אני משתמש כשאבא שלי שואל אותי איך משתמשים באחת הפונקציות בסמארטפון שלו, רגע לפני שהאחיינית שלי משתמשת באותו טון עלי אחרי שנכשלתי.
בעצם, למה לא לעשות קניות באינטרנט? אני מכיר המון אנשים שעושים את זה. למעשה, אפילו אצל השכן בדירה ממול, זה שבקושי מדבר עברית, אני רואה בכל שבוע קרטונים של משלוח קניות מהסופר, אז כמה מסובך זה יכול להיות?
"יודע מה, שכנעת אותי. אני מזמין באינטרנט ובא לאכול איתך", השבתי לחבר עם הלו"ז האוורירי וניתקתי כדי שאוכל להוריד איזושהי אפליקציה של קניות, לא משנה איזו, כמה כבר יש? ובכן, בערך אלפיים, תודה ששאלתם.
אז אחרי שהשוויתי ובדקתי - כלומר, עשיתי אן דן דינו - בחרתי אחת ונכנסתי. דבר ראשון האפליקציה ביקשה ממני כמה פרטים אישיים בסיסיים כמו שם, כתובת, גיל, מין, מייל, סוג דם, צבע אהוב ולאן הייתי לוקח אותה בדייט ראשון.
• • •
אחרי שהזנתי גם שם משתמש וסיסמה שלא אזכור בחיים, נפתחו סוף־סוף הדלתות ונכנסתי לארץ המובטחת - כלומר, לסופר. האפליקציה חילקה את כל החנות למחלקות באופן נוח והגיוני, כך שכל מה שנשאר לי כדי להתחיל להכניס את המוצרים האמיתיים לעגלה הווירטואלית הוא להחליט אם, למשל, מגבות נייר הן מוצרי ניקיון או מוצרי מטבח? חטיף דגנים - ממתקים או מזון בריאות? אבוקדו - פרי או ירק? וההחלטה שלי לעשות קניות באפליקציה - טעות או טמטום?
מפה לשם, אחרי שעה וחצי של שוטטות הלוך ושוב בין מדפי האפליקציה, התקשר החבר. "נו, מה קורה? אתה בא לאכול?" הוא שאל חסר סבלנות. "כן, כבר. אתה יודע איך זה בקניות - תמיד יש עיכובים", עניתי.
"לא אמרת שאתה עושה קניות באינטרנט?" הוא שאל בחשדנות. "כן. בגלל זה העיכובים", השבתי וחזרתי כדי להמשיך את הקניות מאיפה שהפסקתי. או לפחות זה מה שחשבתי - כי מתברר שכיוון שעניתי לשיחה בלי לבקש מהאפליקציה שתשים לי בינתיים עין על העגלה, כל הרשימה נמחקה לי.
אז התחלתי מההתחלה, וכיוון שכבר הייתי מיומן יותר, זה לקח לי הפעם רק 50 דקות. לבסוף, אחרי שהזנתי פרטי אשראי ולבקשת האפליקציה זיהיתי כל מיני צורות כדי לוודא שאני לא רובוט (שזה לדעתי קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שהיא בעצמה רובוט), נותר לי רק לבחור את שעת הגעת המשלוח מבין האפשרויות הלא מתאימות לי, וזהו. או כמו שאמרה לי גברת רובוט בניסוח חם ולבבי: "הזמנתך נרשמה במערכת".
בדיוק כשסיימתי הגיעה הודעה מהחבר הרעב שהסביר שהוא הפך בינתיים לחבר שבע - כי נמאס לו לחכות לי ונקבע כבר לפעם אחרת. נו מילא, אני אכין לי משהו בבית. אה רגע, עוד אין לי מצרכים.
ירדתי לסופר השכונתי כדי לקנות רק כמה דברים לצהריים, בכל זאת, הקניות ה"גדולות" הרי יגיעו בערב. בעודי עובר עם העגלה בין המדפים הגיעה שיחת טלפון.
היי, מדברת מאיה מ"יקר וחצי", רציתי לעבור איתך על כמה דברים בהזמנה שלך.
"בבקשה".
אין לי גבינת שמנת 5%, רק 30%. אתה רוצה?
"מאוד, אבל הרופא לא מרשה לי".
מה?
"לא משנה, תביאי 30%. עוד משהו?"
כן, אין לי סבון כלים בריח מלון.
"לא נורא, אני אקנה מלון רגיל, גם ככה השנה יש להם טעם של סבון כלים".
אז לבטל את המלון?
"מה? לא, לא. צחקתי, לא משנה".
אה. אחלה. גם אין לי שניצל צמחי כרגע.
"את יודעת, אין לך הרבה דברים יחסית לבחורה שעובדת בסופר".
כן, מצטערת, ככה זה בתחילת שבוע.
"אנחנו ביום שלישי".
נכון.
"בכל אופן, את בטוחה שאין? כי אני בסופר אחר, ופה דווקא יש שניצל צמחי, וגם את סבון הכלים".
מעולה. אז אתה מביא משם כבר?
"אה, כן. את צריכה עוד משהו? אולי עוף לשבת?"
מה?
"לא חשוב".
• • •
זה לקח עוד שני טלפונים שבהם נתבקשתי על ידי מאיה החביבה לבחור סוג אחר של שמפו (מזל שזה לא בשבילי), סוג אחר של גלידה (מזל שאני אוהב את כולן) וסוג אחר של סופר (סתם, זה דווקא לא), וזהו - הקניות היו בדרך אלי. והדגש הוא על בדרך - כי בעוד שכידוע הדרך לגיהינום מלאה כוונות טובות, מתברר שהדרך אלי היתה סתם מלאה פקקים. אחרת אין לי מושג איך המשלוח של שבע הגיע בתשע וחצי.
זה לא היה אמור להיות משמעותי כי בהזמנה כתבתי בפירוש "להשאיר ליד הדלת" - אבל כנראה בשפת השליחים התרגום הוא: "נא לצלצל בפעמון עד שאתה בטוח שהילדות התעוררו". לא נורא. השליח היה כל כך מותש ומסכן שבכל זאת השארתי לו טיפ כפול ממה שתכננתי - נוסף כמובן על דמי המשלוח שעליהם שילמתי כבר תוספת נפרדת (למרות שהטיפ שרציתי באמת לתת לו היה: "אם מישהו כתב להשאיר ליד הדלת, צריך להשאיר ליד הדלת").
"יאללה מאמי, נסדר יחד את הקניות?" שאלה אשתי אל מול ערימת הארגזים שנכנסה הביתה. "אבל אתה יודע מה, אני מתה מרעב. אולי תזמין לנו קודם איזה משלוח?" משלוח? עזבי. אני אכין משהו. רוצה שניצל צמחי?"
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו