פראי אדם: המלחמה באוקראינה החזירה לחיים פרק מגונה מההיסטוריה

יוצא חייל למלחמה, וכלי נשקו במכנסיו. לא בעוז רוחו יכה באויב, לא בטכסיסי קרב, אלא באונס נשים וילדים ישפיל את גאוות העם שמולו. כך היה נהוג מקדמת ההיסטוריה. נדמה היה שהמנהג המחריד הזה של אונס כחלק מתורת הלחימה עבר מהעולם, אבל לא, הנה זה חזר, עם הרוסים המחליאים שיוצאים למלחמה חמושים בכלי זין.

ראיתי סיפור על חייל רוסי שאשתו שלחה אותו להילחם וציוותה עליו לאנוס נשים אוקראיניות, אך ביקשה שישתמש באמצעי מניעה. שלא יביא איזו מחלה הביתה, חלילה. בחורה רגישה. ואם אישה מבקשת מהגבר שלה לבוא באלימות על אישה כבושה, אני כבר לא יודע מה נותר מהעולם שחשבתי בטעות שאני חי בו, עולם של הסכמה בסיסית על מה עושים ומה לא כשרבים עִם עַם אחר.

ראיתי הפגנה באסטוניה, מדינה שרוסיה יושבת גם לה על הצוואר, ובה שורה ארוכה של נשים עומדות בתחתונים מול הגדר של שגרירות רוסיה, וכתם אדום גדול בין רגליהן, לסמן אלימות מינית פושעת. תמונה חזקה יותר מאלף מילים שאכתוב כאן. וחשבתי שגם כאן חייבות נשים לצאת למחאה נגד האנסים הרוסים במדים, ולעשות כמעשה האסטוניות, אבל אז חשבתי שבין כה וכה לא מקרינים דבר מכל זה ברוסיה, אז בשביל מה. אולי בשביל לא לשתוק.

יאיר לפיד, שר החוץ, העז ודיבר נגד רוסיה השבוע, ואף הורה להצביע על השעייתה ממועצת זכויות האדם של האו"ם. התגובה היתה מיידית - הרוסים תקפו את הכיבוש הישראלי "הארוך ביותר בתולדות העולם". הם שיקרו, וגם פרסמו פרטים על תקיפת מטוסינו בסוריה ודרשו את חצר אלכסנדר שלהם בירושלים. עם החבר'ה האלה אסור להתעסק. הדם רותח, הקבס עולה בגרון, הלב נחרד מכל שיתוף פעולה עם האומה הזאת שבחרה לצאת ממשפחת האדם, ועדיין, את המחאות נגדם יש לעשות כמחאות אזרחיות, הפגנות, מיצגים, פעילות רשתות חברתיות, ולא לגלוש לפעילות מדינית, כי לחבר'ה האלה במוסקבה אין שום חסמים, שום עכבות, שום מוסר אנושי בסיסי שניתן לסמוך עליו. מי ששולח את חייליו לאנוס נשים וילדים קטנים בשדה הקרב, גם יחמש את אויבינו וישגרם למלחמה מולנו. נחש על גבולנו. כדאי לא להסתובב יחפים עד שראשו ירוצץ, ולא על ידינו.

קורבן

לפני שבוע ומשהו נעצרה משפחה יהודית בדרך להקרבת גדי בהר הבית. באוטו ישבו אבא ואמא, כמה ילדים חייכנים, וגם גדי קטן שיועד להישחט במקום שפעם היו נשחטים אלפים כמוהו בכל חג. תהיתי אם הילדים התמימים שגידלו את הגדי, והתייחסו אליו, אני מניח, כמו שמתייחסים לכלב משפחתי, מבינים שבעוד זמן קצר הם יראו את אבא לוקח סכין ושוחט את חיית המחמד שלהם, ומה זה יעשה לנפשם. חשבתי שלא משנה כמה אתה דתי, וכמה מחויב אתה לרעיון הקרבת הקורבנות, וכמה חם אתה על הבערת הר הבית דווקא באמצע הרמדאן - לשחוט את חיית המחמד של הילדים מול עיניהם זה חוסר אחריות הורית, שבמדינה שאני אקים ביום מן הימים יגרור הוצאת הילדים מהבית ושליחת ההורים לקורס הורות במכון אדלר.

ואחר כך חשבתי שכמה טוב לי, כיהודי, שאני חי בתקופה הזאת, שחרב בית המקדש, ועבודת השם אינה דרך טבח בעלי חיים על המזבח בהר הבית. אני לא מתחשבן אחורנית עם המנהגים האלה, הם שייכים לעת העתיקה, פעם נהגו ככה וזה היה טבעי וסביר, וגם להקריב ילדים למולך בגיא בן הינום נחשב אירוע מקובל לעובדי אלילים, ואיש לא דרש להתקין מצלמות בגיא כדי למנוע את הזוועות. ובכל זאת, הנה התקדמנו, וגלינו מארצנו, ועבודת האלוהים שלנו עברה עידון מחוסר ברירה, אבל משעה שהפסקנו לתבל בדם בעלי חיים את פולחננו ופנינו לתפילה, מי יוכל להחזיר את הגלגל אחור? 

ועוד אני מהרהר בכל העניינים האלה, אני נוסע בחוצות עירי, וכל כך הרבה שלטי חוצות מראים לי נתחי בשר מדממים לכבוד הפסח, ולכבוד יום העצמאות, ונפשי גם היא מדממת, כי קשים המראות האלה לי מאוד, ואין אני יכול לעשות את הניתוק המקובל בין קבב טלה לטלה החמוד עצמו, ובין צלעות כבש לכבשה התמימה החיה, ובכל פעם שאני רואה בשר אני רואה את החיה, ואת הידיים האוחזות בה, והסכין המונפת, והצעקות, והדם, וחוסר הצדק והאלימות שנותרו בנו מאז, מימי הקורבנות בהר הבית.

אני נזכר שישראל עלתה בדירוג של המדינות צרכניות הבשר למקום הרביעי בעולם, ושום טבעונות וצמחונות לא משתלטות פה כפי שחשבתי, ההפך. העם רוצה בשר, והרבה. ואני חושב - טוב שהמוסלמים מחזיקים בהר ומשחקים כדורגל ברחבה שבה פעם היו מקריבים, והלוואי שיישאר ככה. אני מוכן להקריב את הכיסופים לשליטה בהר קודשנו תמורת המשך של עצירת עבודת הקורבנות, יש מספיק ממנה ביום העצמאות.

משואות

גלינג גלינג, צלצל הטלפון בחלומי. ידעתי שזה בחלום כי הטלפון שלי כבר מזמן לא מצלצל בגלינג. לא יעבדו עלי. הלו, שלום, אברי? כן. מדברת אראלה. התקשרתי לבשר לך ש... זכיתי? כן, זכית. בכמה? לא מדובר בכסף, אני אראלה אחרת, לא זאת של הפיס. אני אראלה שמודיעה לאנשים שהם זכו בהגרלה הגדולה של הדלקת משואה בערב יום העצמאות!

אני? הרי לא מגיע לי בכלל. מה כבר עשיתי? אני פועל פשוט בתעשיית התקשורת, לא משהו של הדלקת משואות... אתה מצטנע, אמרה אראלה, הכנסנו אותך להגרלה כי יש לך כמה פוסטים עם יותר מעשרת אלפים לייקים. זה לגמרי מספיק היום. תודה... מלמלתי, אני באמת לא יודע איך לקבל את זה, יש באמת ראויים ממני. נכון, הסכימה אראלה בצער, אבל הם לא עלו בהגרלה השנה.

הגרלה? כן, נגמרו לנו כל הסלבס החשובים, כל הלוחמים העזים, כל המתנדבים המסורים, אז החלטנו להגריל הדלקות בין כל אזרחי המדינה שיש להם יותר מעשרת אלפים לייקים. והנה, עלית בגורל, אנא התייצב לחזרה ראשונה בהר הרצל כבר בשבוע הבא. אל תשכח להביא צעיף, קר שם בלילות. תודה, מלמלתי שוב, אבל אני מוותר. לא בא לי להיות שם, וכולם יגידו - הוא? מה הוא כבר עשה? שר "מים מים" לפני מאה שנה?

ואז התעוררתי, ואראלה נעלמה, והר הרצל התרחק, ורק טל פרידמן נותר בפיד החדשות שלי, כשאליו באמת התקשרו ולו באמת הציעו והוא באמת סירב לקחת חלק, כי אמר - עזבו אותי באמ'שכם, אני עוד צעיר, מה אתם הורגים אותי בטקס הדלקת המשואות, תנו לחיות, תנו להישאר בצניעות. והתמלאתי הערכה לטל, שהוא בנאדם מקסים בכל מקרה, וקומיקאי בחסד, ואבא מצטיין, ולהדליק משואה לא בא לו טוב, כי הוא מרגיש שעוד לא הגיעה השעה לסכם את מפעל חייו, ואולי שמפעל חייו אינו מספיק גדול בעיניו כדי לעמוד שם בהר, להיות רציני עד אימה, ולהדליק ברוח הקרה משואה חמה. רק על זה מגיע לו להדליק בשנה הבאה.

אבל ריטה הסכימה. הסרטון שלה מקבלת את ההודעה נגע בכל לב, חוץ מליבם של חצי מצופי "מדד ישראל" שלי ומצקצקים אחרים, שלא חשבו שהעניין הזה מוצדק. אך בליבי היא נגעה, ואני בטוח שליד המשואה היא תיתן אחת ההופעות הכי טובות שראינו פה. כי היא רגש נקי, וגדול, וקצת קיטשי, וזה בעצם כל טקס המשואות הזה, וביום העצמאות זה בא טוב, כמו תפוחי עץ מסוכרים.

avrigilad@gmail.com