הדס גרינברג: "לראות כתבת מסקרת זוועה ולהתעסק במעיל? לא האמנתי שזה קיים"

מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך?"

"במונחים שלי, לפני יותר מדי זמן. עבר הרבה זמן מאז שהייתי במערכת יחסים, שנה וחצי פלוס, ואני טיפוס של נתינה ואוהבת לומר את זה ולהביע אהבה גם בדרכים אחרות, אז במובן הרומנטי חלף זמן. אני אומרת 'אני אוהבת אותך' למשפחה שלי, לאחיינים ולחברים שלי. לאחיינים אני שולחת לבבות, וגם לאמא שלי ולחברים שלי, אבל האמת שלומר את המשפט - זה יותר משהו שאני נוהגת לעשות בזוגיות, ולאחרים אני מסתפקת בשליחת אמוג'ים. אני מתגעגעת, זה חסר לי".

מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט?

"לפני שטסתי לאוקראינה, אז לפני כחודשיים. יצאתי לדייט עם מישהו שבתמונות נראה כאדם אחד ובדייט גיליתי אדם אחר לגמרי. הוא לא נוכל הטינדר, אבל התמונות שלו היו מלפני 15 שנה והוא לא טרח לשתף את המידע הזה לפני הדייט. בכלל, בעולם הדייטים שאני מכירה יש כל כך הרבה עיוותים. למדתי לשאול אם התמונה עדכנית אחרי שיחות בטלפון ולפני ההחלטה אם אני רוצה לצאת לדייט, אבל בסופו של דבר אין כמו מראה עיניים, אז צריך להיפגש וצריכה לקרות שם משיכה. אם אין משיכה, אני לא טיפוס של לברוח, אני מעבירה את הערב בנימוס ובסופו אומרת שלום ושלא מתאים לי בצורה מכובדת".

מתי בפעם האחרונה פחדת?

"לפני כשבוע, כשיצאתי לכפר מצפון־מזרח לקייב וחיפשתי זירות קרב נטושות. פחד הוא לא משהו ששגור בי, אבל שם נסעתי עם הנהג ועם המתורגמן המקומי שליווה אותי, דימה, בכביש שכוח אל וידענו שהרוסים לא רחוקים. כשנסענו בין השדות הנטושים והרחנו ריח של שריפה באוויר, דימה אמר שהוא בלחץ והציע שאולי נסתובב. השקט היה מלחיץ. אמרתי לו שניסע עוד קצת ונקבל החלטה, נסענו עוד ק"מ ואז קלטנו טנק פונה לכיווננו. היינו בשום מקום וזה היה רגע של פחד אמיתי. לא ידענו איזה טנק זה, רוסי או אוקראיני, אבל בשנייה שקלטתי את הטנק ידעתי שאם זה טנק רוסי זה הסוף שלנו. כמובן שהחלטנו לנסוע משם ואמרתי לנהג 'שים גז וסע בזיגזגים'. אלה שניות שבהן הכל רץ לך מול העיניים. היה עוד רגע מפחיד, כשנכנסתי לבוצ'ה וראיתי משאית בכניסה שכתוב עליה 'מוקשים'. הייתי חייבת להיכנס, אז אמרנו שננסה למצוא כניסה אחרת ומצאנו, אבל ידעתי שהעיר ממולכדת כי הרוסים השאירו המון מוקשים מאחור, בכוונה.

"לסקר מלחמה זו רמה אחרת של פחד. את במדינה זרה ובאזור שמעולם לא היית בו, אם את נקלעת לבעיה אין דרך לתקשר כי האינטרנט גרוע, וזה מקום נטוש שהסיכוי להילחץ ממנו אפסי. זה לא כמו שכונות פשע בארץ, שאליהן אני מתאמת כניסה ויודעת שיקדמו את פניי ושאני במדינה שלי ויש מי שיחלץ אותי. זה שונה לגמרי".

מתי בפעם האחרונה קראת ביקורת?

"קראתי את הביקורת באתר 'זמן ישראל' על צבע המעיל שלי במהלך סיקור הזוועות בעיירה בוצ'ה באוקראינה. התחילו להגיב ולתייג אותי בלי סוף וזה צץ לי בטלפון. הדבר היחיד שחרה לי באמת היה העיסוק בצבע המעיל, בציפורניים שלי ובשאלה אם הספקתי לעשות פן בבוקר או לא. כשקראתי את הביקורת חשבתי על האנשים שמתו, על הגופות שעמדתי מעליהן. אלוהים, אם הם היו יודעים איזה שיח מתנהל מעל הקבר הזה, זה מה שעבר לי בראש. זה היה כל כך מביך ולא מתאים, מנותק מהסיטואציה שהייתי בה.

"תמיד יש עיסוק במראה של אישה. החשיפה ה'נראותית' שאנחנו סופגות היא הרבה יותר ביקורתית מאשר זו שמופנית לגברים. שאלות כמו מה צבע הז'קט שלה, אם האיפור כבד או לא ואם הבגד צמוד מדי - לא מופנות לשום גבר גם במדיום הטלוויזיוני. היה לי את זה גם בספורט, אבל עכשיו זה היה מאוד קיצוני. לראות כתבת מסקרת אירוע עם מאות גופות ולהתעסק בצבע המעיל שלי? לא האמנתי שזה קיים, אבל למדתי שיש גם ביקורות כאלו. לשמחתי זו היתה ביקורת משני אנשים בלבד, הכתב והעורכת, אבל כשזה מגיע מאישה זה חבל. הרבה אנשים שלחו לי בתגובה 'אל תתייחסי, את עושה עבודה מדהימה', כי חששו שלקחתי את זה ללב, אבל אני לא הטיפוס. אני לגמרי בעד ביקורת מקצועית, על טון הדיווח שלי למשל, אבל להתייחס לנראות שלי באותו רגע היה נראה לי מנותק. זה היה רעש רקע מבחינתי, על אף צונאמי התגובות שחימם את ליבי. תגובות התמיכה הגיעו מכל מקום אפשרי, כולל ממתחרים שלי".

מתי בפעם האחרונה היית במשחק כדורגל?

"לפני כחמש שנים, כששידרתי במשחק של נבחרת ישראל נגד בלגיה. מאוד אהבתי את תחום הספורט. תמיד הייתי חולת רדיו, בגיל 15 התחלתי לשדר ואחרי הצבא הייתי בארה"ב ולא היתה לי תשוקה לקום בבוקר. כשחזרתי לארץ ישבתי עם חברים מהתקשורת במשחק כדורגל של מכבי חיפה, שמענו את דני דבורין משדר והחברים אמרו 'אולי ננסה להציע אותך?' משם הכל הלך לעולם הספורט. הייתי בעולם הזה קצת יותר מעשור, גם בצ'רלטון וב־103FM עם מאיר אינשטיין ז"ל, שממנו למדתי הכי הרבה שיכולתי. לא יכולתי לאחל לעצמי מישהו כמוהו, הכי מקצוען שיצא לי לפגוש. עברתי הכל בספורט, עשיתי רדיו, טלוויזיה ואינטרנט, עד שמיציתי. יש בתחום הזה תקרת זכוכית שאת מגיעה אליה ואין לך לאן להתקדם. חשבתי איך אני מגיעה לאתגר הבא. רציתי חדשות ארציות.

"אגב, במשך שנים אף אחד לא ידע איזו קבוצה אני אוהדת. לא רציתי שיידעו, כי לא רציתי שיחשבו שיש לאהדה שלי השפעה על הראיונות, אז שמרתי על זה בסוד. רציתי שירגישו את הניטרליות שלי, וכשהגעתי לראיון, לא משנה עם מי, לא ראיתי בעיניים. אבל אני אוהדת מכבי חיפה. הלב שלי ירוק".

מתי בפעם האחרונה צילמת סלפי?

"לפני כשבועיים באוקראינה, עם חייל מקומי בשם אנדריי. ירד שלג ולא היה כמובן אף אחד בחוץ, פרט לחיילים. היה נורא קשה להשיג ראיון עם חייל אוקראיני, כי לא מאשרים להם והם גם דרוכים ולא מוכנים להתראיין. פתאום קלטתי חייל שעבר ליד בניינים ועזר לצעירה לחלק אוכל. ביקשתי מהמתרגם שיבקש ממנו ראיון, הוא שאל מאיפה אני וכשהוא שמע ישראל הוא צעק בהתלהבות 'בת ים, בת ים!' והסביר שהוא חי חמש שנים בבת ים, שהבת שלו נולדה בישראל ושהוא עזב את הארץ ב־2014. הוא לא האמין שהוא מדבר איתי ואמר 'אני רוצה לצלם סלפי לאשתי, שתאמין לי שהתראיינתי לישראל'. בארץ אני יותר מחוברת לאינסטגרם, לפייסבוק ולטוויטר, בגלל העבודה. אני נמצאת בכל הרשתות ועושה סלפי לא פעם כמובן".

מתי בפעם האחרונה הרגשת זרה?

"לא היתה לי סיטואציה שהרגשתי בה ממש זרה, כי אני טיפוס שיודע להסתגל לכל סביבה ולכל קהל שהוא. כשהגעתי לאוקראינה, מקום שמעטים מדברים בו אנגלית ונורא קשה לתקשר, דימה תרגם לי נהדר וכמעט שלא הרגשתי זרה. אחד הדברים שאני מחשיבה את עצמי יותר טובה בהם, בעקבות עבודת השטח שלי, הוא לדעת להיטמע בתוך מקומות שלא מכירים אותי בהם ולהביא מהם משהו. גם במלחמה, כשעמדתי עם זרים שלא הבנתי מה הם אומרים והיו בסערת רגשות, הצלחתי לשאול שאלות ודווקא לא הרגשתי זרה במקום הכי מורכב וקשה שהיה לי עד היום. מצאתי את דרכי לתקשר שם ולהעביר את מה שאני רוצה להעביר והבנתי כמעט כל מה שאמרו לי. הלוואי שיכולתי להבין יותר, אבל לא הרגשתי שזה היה מקל בגלגלים עבורי".

מתי בפעם האחרונה קיבלת מחמאה?

"בשבוע האחרון ובכלל מתחילת המלחמה, וזה באמת מחמם את הלב, כי זה בא גם מקולגות וממתחרים, לא רק מהמעגל הקרוב. אני בתחום תחרותי ורווי אגו שאנשים לא נוהגים לפרגן בו על הצלחות מקצועיות, והעובדה שהצלחתי להביא את ההישג הבאמת חשוב בבוצ'ה, להיות שם ולצלם את קבר האחים, הובילה לפרגון מקצה לקצה. את עובדת כל יום, קורעת את התחת ומנסה להביא משהו משמעותי מהעת ההיסטורית שאת נמצאת בתוכה, ונחמד שאנשים מעריכים את העבודה שלך. קיבלתי פרגון ממאות אנשים שנתנו לי תחושה טובה מאוד. לחלקם עוד לא הספקתי להגיב.

"היה פרגון של 'גיבורה' ו'אמיצה' והיתה גם התייחסות לפן הנשי, כי אנשים רגילים לגבר במעיל יוניקלו שחור עם גריז מתחת לעיניים. לראות אישה שמסקרת יום־יום את המלחמה ומסכנת את עצמה עבור תיעודים חשובים זה לא משהו שאנשים רגילים לראות. אני מקווה שהצלחתי לשנות ולו במעט את ההסתכלות.

"בזכות MeToo, ההזדמנויות שנשים מקבלות היום הן גדולות יותר. בהיבט המקצועי, גם אצלנו לבוס שלי, מנהל חטיבת החדשות בכאן 11 ברוך שי, היו חששות שאהיה במקום כזה. בסופו של דבר אני אישה ויש כל מיני מחשבות שעוברות בראש, אבל שי האמין בי ונתן לי את הגב ללכת ולסקר את המלחמה הזו. בלעדיו זה לא היה קורה.

"אני עובדת לרוב מול גברים, אבל לא ניצלו אותי אף פעם. אני אדם עם עמוד שדרה וביטחון. כמובן שגם נשים עם ביטחון עצמי גבוה חוות הטרדות, כמו שאני חוויתי בתחום הספורט לא פעם עוד לפני ה־MeToo. זה לא שההטרדות נפסקו, אבל המשמעות של MeToo חשובה עבור נשים, כי גברים התחילו לחשוב פעמיים על הערה כזו או אחרת. הייתי במגרשי הכדורגל לפני ואחרי MeToo ואני יכולה לומר שיש שינוי. מי שירצה להטריד ימשיך להטריד, זה אופי של אדם, אבל MeToo הפך לרסן".

מתי בפעם האחרונה קנית לעצמך משהו מפנק?

"לפני הנסיעה למלחמה קניתי חולצה תרמית שעזרה לי מאוד, כי קפאתי שם מקור. ביום־יום אני טיפוס של ז'קטים, בלייזרים ונעליים. אני אוהבת שופינג, על גבול התרפיה אפילו. פעם הוצאתי 4,000 שקל בקנייה אחת".

מתי בפעם האחרונה פגשת את ההורים?

"לפני שלושה ימים הייתי בקריית טבעון, ולפני הסיבוב השני שלי בקייב ההורים באו אלי, להחזיר לי את הכלב שלי טוטי, שקרוי על שם שחקן הכדורגל האיטלקי. אני מבקרת הרבה בבית ההורים ומדברת עם אמא שלי כמעט בכל יום. אני אוהבת ומחוברת לצפון ולקריית טבעון, שהיא אחד המקומות היפים שיש. שקט וירוק. לבוא לשם ולהיות עם המשפחה זה ברייק מוצלח.

"כילדה הייתי 'טום בוי' עם שיער קצר, ועד כיתה ב' אהבתי להשתולל ולשחק כדורגל ופינג פונג. אחר כך הייתי בצופים והתחלתי להיות יותר בת. הרגע שבו הורדתי את הקוקו ופיזרתי את השיער ממש נחקק לי בזיכרון. מאז לא עשיתי קוקו. פזור מרגיש לי הכי אני והכי נוח".

מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?

"כשנפרדתי מדימה, המתורגמן שלי באוקראינה ובחור מקסים בשנות ה־30 לחייו. הוא שלח את אשתו ואת הבן שלו בימים הראשונים של המלחמה החוצה להונגריה, וקיווה לעבור את הגבול בעצמו, אבל לא הצליח בגלל חובת הגיוס. היתה לי שעה וחצי שבה הייתי צריכה גם לארוז ולקפל את כל הציוד וגם לעשות כתבה, וקיוויתי שנוכל לשבת על בירה ולסכם את החוויה שלנו, אבל בסוף היתה לנו שיחה קצרצרה כי הייתי חייבת לנסוע מהר. זו היתה ההזדמנות שלי לצאת משם בצורה בטוחה וחיכו לי נהגים שהיו לחוצים לנסוע. בכל זאת התרגשתי מאוד, התחבקנו ולא הספקתי להודות לו על מי ומה שהוא - בן אדם מקומי בתקופה כזו שהמולדת, המדינה והחברים שלו חווים חוויות הכי קשות שיש. השלמתי איתו את שיחת הפרידה בווידאו מווינה. דיברנו חצי שעה וזה היה מרגש.

"בסופו של דבר הם נשארים מאחור וזה צובט את הלב. הוא נשאר בתוך הדבר הרע שמתרחש שם ואני חזרתי לארץ שלי, לפינה שלי. כשהייתי שם הרגשתי כמה הנוכחות שלי תורמת לו, לתעד ולצלם את כל הדברים הנוראיים שקורים שם".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה הופעת בטלוויזיה?

"אחרי הצבא התחלתי לעבוד במקומון 'זמן חיפה' ואז הציעו לי בטלוויזיה המקומית לשדר את משחק העלייה לליגת העל של הפועל חיפה בכדורסל. היה לי שם קטע מטורף בסיום, כשהקבוצה ניצחה וחגגה את העלייה ואני ראיינתי את אחד השחקנים, וילד קטן לקח כדור וזרק לי אותו לראש. אחותי ואמא שלי שמעו ממני אחרי המשחק שחטפתי כדור בראש ואמא שלי חשבה שנוריתי.

"השידור עצמו היה חוויה טובה. תמיד הייתי בעניין גם של רדיו וגם של טלוויזיה. בגיל 15 הגשתי פינת נוער ברדיו חיפה, ואת החיידק היה לי תמיד. אחד הדברים שאני אומרת עליהם תודה בכל יום הוא שאני עוסקת במה שאני אוהבת. זה לא מובן מאליו. יש אנשים שלא אוהבים את העבודה שלהם או לא יכולים לעסוק בה, ואני אוהבת אותה מאוד ומגשימה דרכה חלומות"

הדס גרינברג \ בת 38, עיתונאית, מתגוררת בצור יצחק. נולדה וגדלה בטבעון. בת לשרה ויוליאן, אחות ללימור. החלה את הקריירה העיתונאית בגיל 15, כמגישה בתוכנית הנוער ברדיו חיפה. אחרי השירות הצבאי חזרה לתחום התקשורת כעיתונאית וכשדרנית ספורט. לקחה חלק במשדרי אליפות היסטוריים ובשידורי משחקי נבחרת ישראל וליגת האלופות. בשנת 2017 הצטרפה לחטיבת החדשות בתאגיד השידור כאן 11 ככתבת בתחום הפלילי, ומאז מסקרת את התחום. לאחרונה נסעה לאוקראינה למשך כמה שבועות וסיקרה באופן נרחב את המלחמה במדינה.

shirshirziv@gmail.com