שיפורים בקול ישראל
לקול ישראל היתה חשיבות אדירה בימי ראשית המדינה, כשהרדיו היה ערוץ תקשורת ההמונים היחיד על גלי האתר, לצד העיתונים המודפסים והכרזות שהודבקו על לוחות המודעות. העניין שהביע הציבור בתוכני השידור היה עצום, ושיחת היום בקרב האזרחים היתה קשורה ברוב המקרים ב"מה שאמרו ברדיו".
בחול המועד פסח 1952 הכריזה הממונה על קול ישראל בתל אביב, לאה פורת, על "שינויים מפליגים בתוכניות שלנו", והוסיפה ש"בתוכנית השידורים החדשה יכסה קול ישראל את כל שלושת התחומים החשובים - אינפורמציה, חינוך ובידור".
היתה זו הודעה בעלת משקל, שכן בארבע השנים שחלפו מאז הוקם קול ישראל ב־1948 התמקדו השידורים בתוכניות מלל ארוכות שהוגשו בלשון יבשושית - שניסתה להתאים עצמה לאוכלוסייה כולה, כולל לעולים החדשים.
ללוח השידורים החדש מפסח 1952 נוספו תוכניות דוגמת "מה עסקך", על עולם העסקים והמסחר; "בית המשפט", ששחזרה בשידור משפט אמיתי; "תל אביב רוקדת", ששידרה מוזיקה מודרנית קצבית; "שיחה חופשית", על ספרות וספרים; "מסיבת עיתונאים" בשידור ישיר; "מאולם הקונצרטים" למוסיקה קלאסית, ועוד.
מסקר שביעות רצון שביצעה הנהלת קול ישראל כעבור חודשים אחדים התברר ש"היחס הכללי לקול ישראל הינו חיובי". לשאלה בנוגע לעדיפויות האזנה, ללא החדשות, ציינו רוב הנשאלים שמוזיקה עברית היא במקום הראשון, תסכיתי רדיו בשני ומוזיקה כללית בשלישי. במקום הרביעי ביקשו הנשאלים לשמוע מוזיקה מזרחית, אך סוגה זו לא שודרה כלל באותם ימים בקול ישראל. בעקבות הסקר קיבלו המפיקים מההנהלה הנחיה "לשלב מוסיקה מזרחית בשידורים, במשורה, ובשעה בלתי מפריעה".
מדו"ח שפרסם קול ישראל כעבור שנה, בפסח 1953, נמסר ש"כמות מקלטי הרדיו בארץ קפצה ל־235 אלף, המספר הממוצע של מכתבי מאזינים עלה מ־240 בחודש ל־630, ועל פי בקשת הציבור נשקלת כעת הרחבה של שעות השידור היומיות".
חיים בסרט: הצלחה לקולנוע הישראלי בניו יורק
תעשיית הקולנוע הישראלי התפתחה באיטיות רבה. הדבר אינו מפתיע, שכן כשהוקמה המדינה, ב־1948, היו לישראל הצעירה דאגות ביטחוניות וכלכליות גדולות וחשובות יותר מאשר פיתוח עולם של סרטי קולנוע.
אבל היו גם לא מעט חולמים, הוזים ופנטזיונרים שהתאגדו יחד במטרה להפיק סרט קולנוע ישראלי "שיכבוש את מסכי הקולנוע בעולם", כדברי חיים נחום, שהקים את חברת "סרטי עצמאות". החברה הפיקה את הסרט הראשון באורך מלא במדינת ישראל, "הפוגה" (1950), שהציג סיפור אהבה מלודרמטי מזרחי־אשכנזי על רקע מלחמת השחרור, אולם הוא ירד בבושת פנים אחרי הקרנות של שבוע אחד בלבד בקולנוע אוריון בירושלים.
חברות הפקה אחרות שהוקמו בתחילת שנות ה־50 לא הצליחו להפיק ולו אף סרט אחד, לא כל שכן סרט מצליח.
הדברים השתנו בשליש הראשון של 1952, אז הסתיימה הפקתם של שני סרטים ישראליים שכיוונו לשוק היהודי באמריקה.
הסרט הראשון שבהם, "עיר האוהלים" (Tent City), בהפקת אריה להולה, צולם במעברת בית ליד וזכה לתגובות חיוביות כשהוקרן בפברואר 1952 בניו יורק.
בפסח 1952 התקיימה בניו יורק הקרנת בכורה לסרט הישראלי השני, "קריה נאמנה" (Faithful City). הסרט דובר האנגלית הופק על ידי חברת "סרטי מולדת", בבעלות יונה פרידמן. הבמאי היה יוסף לייטס, והצילומים נערכו בחוות הנוער הציוני בירושלים.
גם "עיר האוהלים" וגם "קריה נאמנה" עסקו בנושאים שעמדו במרכז הווייתה של מדינת ישראל הצעירה, והסצנות שלהם תיארו את הניסיון החברתי הגדול לשלב בין עולים שהגיעו ממדינות שונות - עם שפה, הווי ותרבות מגוונים.
"קריה נאמנה" נרכש לקראת סיום הפקתו להפצה על ידי חברת RKO, שהיתה אז אחת משבע חברות ההפקה וההפצה הגדולות בהוליווד. הסרט זכה לשבחי המבקרים, כשמדור הקולנוע היוקרתי של ה"ניו יורק טיימס" ציין בין היתר ש"מדובר בסרט משובח בעל טכניקת צילום מצוינת וסצנות מעולות".
קשיים לאספני הבולים בארץ
"אוסף בולים זה דבר חינוכי", אמרו חברי הגשש החיוור במערכונם המפורסם. בזמנים ההם רבים בארץ אספו בולים, תחום אספנות שנחשב לאחד הבודדים שהעסיקו צעירים ומבוגרים באותה התלהבות.
כל אספן החזיק באלבום עם דפי קרטון קשיחים, כשלרוחב כל דף היו רצועות צרות של צלופן מהודק, שלתוכן היו משחילים את הבולים.
הבולים היו מרובעים, מלבניים וגם משולשים. היו בהם רגילים והיו נדירים, היו בעלי צבעים דהויים והיו בעלי צבעוניות מהממת. האספנים היו מחלקים את הבולים לפי שנים, נושאים או מדינות, ורבים אספו רק בולים עבריים מהקמת המדינה ואילך.
בפסח 1952 מלאו לשירות הבולאי ארבע שנים מיום הקמתו, שבמהלכן הונפקו לא פחות מ־170 בולים עבריים. לרגל המאורע נערכה בתל אביב תערוכת בולים, ועיתון "מעריב" סיקר אותה. רבים מהמבקרים שהתראיינו מחו על היעדר תחום הבולאות בשידורי קול ישראל, על מחסור בהדרכה מטעם השירות הבולאי ועל היעדר מידע בנוגע לרשימת המדינות שעימן מותר לאספן ישראלי לקשור קשרי "פילטליה" (בולאות) עם האספנים המקומיים.
דובר משרד התחבורה (שהיה האחראי בזמנו לשירותי הדואר) הגיב לפניית "מעריב" ביובש: "תלונות ושאלות יש להפנות לשירות הבולאי, רחוב פינסקר 3, תל אביב".
צמצום דרמטי בעלייה
הצמצום המתוכנן בעלייה גרם לכך שחודש אפריל 1952 היה הנמוך ביותר במספר העולים מאז קום המדינה, עם 2,100 עולים בלבד. מחלקת העלייה בסוכנות שותקה כמעט לחלוטין באותם ימים בעקבות הוראת הממשלה "לצמצם למינימום האפשרי את העלייה, בדרך של מיון". בין היתר נקבע ש"משפחה שבה יש אדם חולה במגוון של מחלות - לא תוכר כמוכשרת לעלייה". כמו כן, הונפה חרב פיטורים מעל 500 מעובדי מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות, מחציתם פוטרו אחרי פסח 1952, והנותרים פוטרו בחודש מאי שאחריו.
בעקבות הנחיית הממשלה הכינה הסוכנות תוכנית עלייה סודית, ובה נקבע שמכסת העלייה ל־1952 תעמוד על 50 אלף עולים בלבד. בדיעבד, התברר שבשלוש השנים מ־1952 ועד 1954 עלו לארץ 54,676 עולים בלבד.
"מס מכונית": 500 לירות
ועדת הכספים של הכנסת העלתה ב־24 באפריל 1952 הצעה להטיל על בעלי המכוניות מס חד־פעמי מדורג לפי שווי הרכב, בגובה של עד 500 לירות למכונית. "מס זה בא למנוע את העלאת מחיר הדלק", הסביר בוועדה דובר האוצר. על פי חישובי האוצר, העלאת מחיר הדלק היתה אמורה להכניס לממשלה כשני מיליון לירות בשנה, ובזכות מס על בעלי המכוניות אפשר יהיה לוותר על עליית מחיר הדלק הצפויה. בשל התנגדות ציבורית חריפה לא הושת "מס המכונית" המתוכנן, וגם העלאת מחיר הדלק נדחתה. האוצר נאלץ למצוא מקור אחר לשני מיליון הלירות שחסרו בתקציבו.
מכון ז'בוטינסקי מתרחב
ב־22 באפריל 1952 נפתח מכון ז'בוטינסקי המורחב בתל אביב, אחרי שהוקצב לו שטח נוסף בבניין מצודת זאב. בטקס הפתיחה השתתפו 200 מוזמנים חברי מרכז תנועת החרות. בתום נאומו של יו"ר התנועה, מנחם בגין, נערך סיור למוזמנים בחדר "יזכור", שבו הוקם קיר לזכר האונייה הטבועה "אלטלנה" באולם הארכיונים ובחדר המתאר את התפתחות ארגון האצ"ל.
הנעלמים / פריטים שהיו פעם
מגהץ כרטיסי אשראי
בזמנים שלפני עידן המחשוב הוצבו בבתי העסק מכשירי חיוב ידניים לכרטיסי אשראי. את כרטיס הלקוח היו מניחים על משטח המכשיר, ועליו הוצמד שובר עם נייר פחם ליצירת שלושה העתקים. כשהיו מעבירים את ידית המכשיר מצד לצד (כמו בפעולת גיהוץ, ומכאן הביטוי "לגהץ אשראי"), פרטי הכרטיס היו מועתקים באמצעות הפחם אל דפי השוברים. עותק אחד ניתן ללקוח, השני הושלך לפח - והשלישי נשלח על ידי בית העסק לחברת האשראי לחיוב.
הצרכנייה / פריטים מאז
אבקת עסיסית
חברת "עסיס" הוקמה ב־1930 ברמת גן, בעקבות רעיון של כימאי בשם מאיר שפירא, שביקש לייצר תרכיז מיץ טבעי שישווק באירופה - במקום מיצים מלאכותיים. התרכיז שווק באופן ניסיוני וזכה להצלחה, ובעקבותיה הורחבה פעילות "עסיס" למיצים בכלל, וגם לתרכיזים, לשימורים ולאבקת שתייה בשם "עסיסית", שעם ערבובה במים הפיקה טעם מיץ. "עסיסית" זכתה להצלחה מוגבלת, ובשנות ה־80 שיווקה חברת "עלית" אבקת שתייה משלה, בשם "זיפ", שכבשה את השוק.
איום על ישראל: נחילי ארבה
חרדה גדולה פשטה ברחבי המדינה החל מ־22 באפריל 1952, כשנודע על פלישת נחילי ארבה מכיוון דרום, בתחילה מצפון לאילת ואחר כך גם בעין יהב, בנגב, בירושלים, ברמלה ובשרון. ותיקי היישוב נזכרו באימה בנחילי הענק של החגבים שהיו פושטים על שדות ומכלים במהירות יבולים, דבר שגרם לעיתים למצוקת רעב בארץ ישראל. משרד החקלאות מיהר לחלק חומרי הדברה מעורבבים בסובין לפיזור באזורי הארץ השונים, אך עד מהרה התברר שמדובר הפעם בנחילי ארבה קטנים שהסתלקו במהירות ובלי להותיר נזק משמעותי. בצילום: מתקפת ארבה בישראל ב־1955.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו