לא הרבה זמן אחרי פרוץ הגל הראשון של הקורונה, בשבועות הראשונים של האבסורד וכשכל האנושות הסתגרה בבתים כמו בתרחיש מתקפת זומבים, מוזיקאים ברחבי העולם חיפשו לעצמם פתרונות יצירתיים כדי לא לאבד את הקהל, ואת השפיות.
רבים מהם ננעלו באולפנים הביתיים וייצרו חומרים מוקלטים חדשים - סוג של תרפיה בעיסוק עבור מי שרגילים להיות חלק גדול מהזמן בדרכים, מחובקים על ידי המונים וזוכים למחיאות כפיים בתום יום עבודה. אחרים פנו להופעות מצולמות מול קהל וירטואלי, בניסיון נואש להמשיך לייצר אינטראקציה עם בני אנוש או להעסיק את עצמם.
זה היה פתרון עגום למדי, יסכימו כולם, שהרי המרכיב החשוב ביותר בהופעה חיה הוא, ובכן, אלמנט החיות שבה. ועם כל הכבוד לביצוע להיטים מוכרים בחדרים ריקים אל מול משתמשי זום מפוקסלים ומשועממים, ההרגשה היתה שתחושת הלייב, החיות של רוב אלה שעסקו בדבר, כאילו בעצמה נדבקה בנגיף ומתה.
זה היה קשה עבור להקות וזמרים משלל ז'אנרים וסגנונות, אבל עבור אנדרה רייס וחבריו להרכב הג'יפסי קינגס מדובר היה באתגר גדול במיוחד, בהתחשב בעובדה שהמוזיקה שלהם קצבית, מבוססת על חום אנושי ודורשת קשר מיידי ואינטנסיבי עם קהל.
"אין ספק שהקורונה שיבשה את מהלך חיינו, כשם שאני מאמין שהיא עשתה לכל אדם", אומר רייס, הסולן המקורי של ההרכב, בעודו שוהה בדובאי עכשיו, אחרי שההופעות חזרו והשנתיים האחרונות נראות כעת כמו חלום בלהות סוריאליסטי. "הג'יפסי קינגס היא להקה של הופעות. אנחנו חיים במה ונושמים קהל כבר יותר מ־40 שנה, ומעולם לא היתה לנו הפסקה כל כך ארוכה. יותר מכל, בתקופה המוזרה הזו היה חסר לנו הקהל. הוא זה שנותן לנו את הכוח, וממנו אנחנו סופגים השראה ליצירה.
"צריך לזכור שהמוזיקה הצוענית היא מוזיקה שבטית. זאת, בסופו של דבר, קבוצת גברים ששרה כדי שכולם ירקדו וישמחו, וזה באמת היה חסר לנו מאוד. אי אפשר לעשות אהבה במעמד צד אחד. אלה כימיה וחיבור שקשורים למוזיקה שלנו, לשורשים, לרוח הצוענית שלנו, מדורי דורות, עוד מספרד, ומרגישים את זה בהופעות שלנו. הנגיף הזה שיבש את חיינו, ואנו מקווים מאוד שזה מאחורינו".
על פני השטח נראה שזה כך.
"אנחנו בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי, ורק לומר שוב את המשפט הזה מרגש אותי מאוד. כרגע אנחנו בדובאי, מופיעים בפני קהל של 7,000 איש שמרעיפים עלינו המון אהבה ורוקדים בהופעות. רק כשאנחנו שוב על במה אנו מבינים כמה זה היה חסר לנו. כמו כולם, גם אנחנו עברנו את כל מה שצריך - חיסונים ובדיקות - כדי לחזור להופיע ולטוס מסביב לעולם.
"הספקנו כבר להופיע בדרום אמריקה, בצ'ילה ובארגנטינה מול קהלים גדולים, והתרגשנו לראות שהגעגוע להופעות לא היה רק שלנו, כי אנשים מאוד צמאים לזה. ההיענות היא מעבר למצופה, למען האמת, וכל הזמן מתווספים לנו עוד ועוד מופעים. זה בהחלט יכול לשמש פיצוי על תקופת הקורונה. חזרנו לחיים".
מה באמת עשיתם בזמן הזה? האלבום האחרון שלכם יצא ב־2013. זה לא שאתם הרכב אולפן קלאסי.
"ייאמר לזכותנו שלא בזבזנו את הזמן והקלטנו חומרים חדשים, ובכלל זה גם הפקנו גרסה משלנו לשיר של שלומי שבת 'ואני שר' ('Voy a cantar'), שלשמחתנו הפך ללהיט בתחנות הרדיו בישראל".
אטרקציה למסיבות נופש
אגב ישראל והחזרה לחיים, חבורת הצוענים הוותיקה מתכננת לעצור גם אצלנו בקרוב, ולא בפעם הראשונה. אחרי כמה ביטולים שנבעו מאילוצי חוסר ודאות פנדמי, הלהקה תנחת החודש במחוזותינו למיני־סיבוב הופעות ישראלי, שיגיע לתל אביב, לחיפה ולעומר. בפעם הקודמת הם אירחו בהופעותיהם את מירי מסיקה. הפעם יזכה לכבוד שלומי שבת.
החבורה, שפועלת מאז 1978 בהרכבים משתנים (אך בבסיסה תמיד מורכבת מבני משפחת רייס), זוכרת את הביקורים הקודמים בציון. עבורה, יותר משמדובר בעוד תחנת עצירה ברשימה ארוכה, זהו יעד שיש בו שותפות גורל.
"ישראל מדהימה. אנחנו שמחים מאוד ואוהבים את הארץ המיוחדת שלכם", אומר רייס, "בכל פעם מחדש אנחנו מופתעים מהחום שאנחנו מקבלים מהקהל אצלכם. יש דמיון בין האנרגיה של הישראלים לאנרגיה שלנו. הקהל הישראלי החם, שיודע את כל המילים ורוקד בהופעות, תמיד מרגש אותנו מחדש, ואני מאמין שזה קשור לחיבור התרבותי. גם הצוענים וגם היהודים הם עמים שסבלו מרדיפות וידעו הרבה עצב לאורך ההיסטוריה. בדיוק בגלל זה אנו יודעים לשמוח, ליהנות ולהעריך את החופש שבמוזיקה. זה מחמם לנו את הלב, היחס החם הזה".
הוא לא טועה בכלל, רייס. אם יש משהו שהשנים הכבר לא כל כך אחרונות במוזיקה המקומית הוכיחו לנו, הרי זו העובדה שלישראלים פונים דרך הלב והרגליים. קל מאוד, אפילו מתבקש, למצוא הקבלות בין תחייתה של המוזיקה המזרחית והעדנה שלה זכתה בשני העשורים האחרונים, עם ז'אנר הרגאטון ששולט בפופ העכשווי, לבין הפופולריות העקבית של המוזיקה הספרדית, שהג'יפסים נחשבים מגדולי סמליה.
ועל כן, זה לא צריך להפתיע מישהו שסיפור האהבה בין מלכי הצוענים לבין היושבים בלבנט הולך אחורה אל שנות ה־80, עם להיט מסוים (שעוד נגיע אליו) ונמשך עד היום, כשהם ממשיכים להיות מושמעים בתחנות הרדיו (ובמסעדות ארגנטינאיות שחלקנו מגיעים אליהם בסופי השבוע עם ההורים).
הסיפור שלהם מתחיל בסוף שנות ה־70 כהרכב בשם Los Reyes (הרייסים, שם משפחתם, וכן "מלכים" בספרדית) - אקט מוזיקלי ששילב ביצירתו ובנגינתו בין פלמנקו, רומבה וסלסה, רקח שילובים של רוק ופופ והלחים בין ספרדית לצרפתית. זה קרה כשאנדרה ואחיו ניקולס, בניו של אמן הפלמנקו המוכר חוזה רייס, חברו לבני דודיהם ז'אק, מוריס וטונינו לכדי להקה שהרכיב אביהם.
בתחילה היה מדובר בהרכב על טהרת התרבות הצוענית, ומכאן גם שמו בהמשך, שהלם יותר את רוחם הנוודית. הם נסעו ברחבי צרפת, הופיעו בפסטיבלים ובשמחות פרטיות, ממש כפי ששרו ברחובות. התקליטים הראשונים שהוציאו לא ממש הזיזו למישהו, אם להודות באמת, אבל עם הזמן הפך ההרכב המשפחתי לאטרקציית מסיבות של מעמד גבוה במקומות נופש זוהרים בריביירה הצרפתית, דוגמת סן טרופה.
הם הלכו וצברו פופולריות בקרב מביני עניין ויודעי דבר, שלא יכלו שלא להתלהב מהרוח החיה שהביאו לכל הופעה ומשילוב הז'אנרים המרענן שהפגיש בין תרבויות, הנגיש את זו שלהם לקהל רחב - ויצר פלמנקו מתקדם ופופי במהותו.
"להקה שבנויה על משפחה"
"הסיפור של הלהקה מתחיל מהמשפחות שלנו, שהגיעו בכרכרות צבעוניות לאזור העיר ארל שבחבל הארץ קמארג, בדרום צרפת", מספר אנדרה, "כולם היו זמרים. אבא היה זמר גדול עוד בספרד והיה לו הרכב עם מניטס דה פלטה, גיטריסט העל שהשחקנית בריז'יט בארדו היתה מאוהבת בו. אנחנו דור ההמשך, שהגיע מגירוש ספרד לצרפת.
"הדורות הצעירים, שהיו אנחנו, כבר שרו גם בצרפתית, לא רק בספרדית. במשך שנים אבא שלנו הופיע ברחובות, במקומות כמו העיירה סנט מארי דה לה מר, שיש בה פסטיבל צועני שנתי שאליו מגיעים כל הצוענים, ובו אנחנו מככבים גם היום. היינו זמרי רחוב במשך הרבה מאוד שנים, עד שבריז'יט בארדו חגגה יום הולדת ומניטס הזמין אותנו בתור סוג של דובדבן שבקצפת, שיא החגיגה. משם הדרך להצלחה התחילה. לוס רייס הפכה להיות הג'יפסי קינגס - וכל השאר היסטוריה".
אתם בעצם חבים את הקריירה שלכם לבריז'יט בארדו.
"היא בעצם הביאה לתהילה שלנו. גם הקדשנו לה שיר באלבום ונשיר אותו בהופעה".
ואז הגיע "במבולאו" ושינה הכל.
"אחרי שחידשנו את 'במבולאו' והוצאנו אותו, פתאום אפשר היה לראות בכל העולם את הקהל רוקד לצלילי השיר הזה. הוא הביא איתו אנרגיות חזקות מאוד. 'במבולאו' הוא בכלל קלאסיקה דרום־אמריקנית ותיקה מאוד בשם 'Caballo Viejo' ('סוס זקן'). הוא זכה למאות גרסאות בסגנונות שונים, ואפילו זמר האופרה פלסידו דומינגו ביצע אותו. איכשהו יצא שדווקא הביצוע שלנו הפך ללהיט המטורף שכבש את העולם, אבל אין לנו באמת הסבר לזה".
בישראל עד היום מנגנים לא מעט להיט אחר שלכם - את גרסת הכיסוי שהקלטתם ל"הוטל קליפורניה" של האיגלס. הוא כבר הפך לקלישאת רדיו.
"'הוטל קליפורניה' הפך להצלחה כל כך גדולה, שלא שיערנו שתגיע לממדים האלה. האמת היא שכבר לפני כן, וגם מאז, היו לנו שירים שהופיעו בסרטים (השיר הופיע, בין היתר, בסצנה זכורה במיוחד בסרט הקאלט 'ביג לבובסקי' של האחים כהן, ע"פ), אבל אף אחד לא הצליח כמו 'הוטל קליפורניה'. אנחנו רוצים לחדש אותו שוב, הפעם כדואט".
הצלחה על פני לא מעט עשורים היא דבר כמעט מנוגד לכל כוח טבע. דורות מתחלפים, גם אופנות.
"אין סיבה אחת להצלחה. יש פה שילוב של כמה פרמטרים, שבראשם המוזיקה. אנו מודים לאל על כך שהמוזיקה שלנו מדברת לעשרות מיליונים מסביב לעולם. מוזיקה שמרקידה את הנפש היא תמיד רלוונטית, ולכן לא מתכתבת עם אופנה זו או אחרת, אבל עם השנים הוספנו ללהקה את דור ההמשך שלנו, הבנים שלנו.
"הלהקה תמיד היתה בנויה ממשפחת רייס. כולנו משפחת רייס, ואנחנו ממשיכים עם דור חדש, קולות חזקים, גיטריסטים מדהימים, וכמו שאמרתי - אנחנו עובדים כרגע על הקלטת אלבום חדש. זה אולי נשמע נדוש, אבל באמת בכל מדינה שאליה אנחנו מגיעים האנשים מכירים את כל המילים שלנו בעל פה, וזה מפליא אותנו. גם אחרי עשרות שנים ומכירות של מיליוני אלבומים. אנחנו לרגע לא לוקחים את זה כמובן מאליו".
השיח על פליטים הפך בשבועות האחרונים לבוער במיוחד, לנוכח הפלישה של רוסיה לאוקראינה. כצאצאים לפליטים, מה אתם מרגישים לגבי המלחמה הזו?
"בסופו של דבר, כמו השירים שלנו, גם אנחנו מעבירים מסר של אהבה ושל אפשרות קיום. אנחנו רוצים לעשות משהו שמתייחס למלחמה האיומה שם, שבה רוסיה פוגעת בעם שלא מבין מה קורה. כתבתי על כך שיר שאשמח לבצע, ואולי הוא יזעק את זעקתנו. הלוואי שזה ייגמר כמה שיותר מהר. אסור לנו לעמוד מנגד ולא לעשות כלום".
הג'יפסי קינגס יופיעו השבוע בימים ראשון עד שלישי בהיכל התרבות בתל אביב; וביום רביעי במרכז הקונגרסים בחיפה
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו