כולנו מכורים: איך להתנתק משידורי הזוועות?

עבדים היינו, עבדים היננו. עבדים נרצעים לצורך שלנו לספק את סקרנותנו, לשאוב התרגשות והתעלות משידורים חיים של אירועים קשים. והעבדות הזאת שלנו פוגעת באינטרסים שלנו עצמנו. היציאה מכל מידה ומכל היגיון סביר בשידורי הפיגועים פוגעת בוודאות בביטחון הלאומי שלנו. הטרור עושה שימוש בהתמכרות שלנו למידע, לריגוש משודר, לאולפנים חיים, לכתבים על אקסטות, כדי לנפח את השפעתו, כדי לפלוש לתודעה של כולנו ולהטיל בנו אימה.

אל תטעו. השידורים המחפירים של הפיגוע בתל אביב לפני שבוע לא נבעו מחוש עיתונאי משום סוג. זה הכל כסף. התחרות בין גופי השידור על הצמדת כמה שיותר צופים למסך באמצעות זוועות בשידור חי, מעוורת את עיני כל העוסקים במלאכה. הם חושבים רק על מספרים, כמות צופים ושקלים. אין שום חשיבה מעמיקה על אינטרס לאומי, וגם אם יש, אי אפשר ליישם אותה כי המתחרים כבר עלו עם זה, והנה הכתב שלהם בתוך האמבולנס של זק"א מראיין חלקי גופה חמימה.

במציאות ניתנת לשליטה היו מחזירים דחוף את ועדת העורכים של פעם, וכל עורכי אתרי החדשות, מכל הסוגים והסוגות, היו מחליטים על קווי פעולה משותפים ומחייבים. אבל זה לא יקרה. התחרות כה עזה, האיבה בין המערכות כה יוקדת, שלא ניתן להגיע לשום הסכמה שתחזיק שנייה אל תוך הפיגוע הבא.

לכן, כדי לשמור על שפיותנו, כדי לא לתת לטרוריסטים את מאווייהם על מגש של שידור חי מופקר, של סרטון לא מצונזר, של הודעות עם פרטים מומצאים ומפחידים - יש לעשות רק דבר אחד. אני כבר עושה אותו, ומזמין אתכם להיגמל יחד איתי.

איך שהם מתחילים, איך שמוכרז גל פתוח על כל גינוניו, איך שמתבטלות תוכניות ומייד כשחברות החדשות מפשילות שרוולים לערב ארוך של מעברים הלוך ושוב בין הכתבים הפרוסים, זה הרגע להתגבר. ואז, לוקחים את השלט, ומעבירים. לא לעוד ערוץ שעושה אותו דבר עם אנשים אחרים, אלא למשהו אחר לגמרי, סדרה תקופתית, משדר ספורט, במיוחד אם יש בבית ילדים. זה עושה טוב גם לנשמה וגם לאויב, שלא מקבל את מה שהוא רוצה.

עתה בני חורין. מי שצופה, נשאר עבד. מי שמכבה, יוצא לחופשי. איפה תבחרו להיות כשהגל הפתוח יציף את המסך בתמונות שסוגרות את הלב?

אדי

בכל פעם שיש גל טרור, מייד נזכרים באגדה שאולי היתה באמת, על הבריטים שגדעו גל טרור מתאבדים איפשהו בעולם על ידי קבורה בעור חזיר. קבורה שכזו, האגדה מספרת, עומדת כחוצץ בין הטרוריסט המנוול לבין אותן 72 בתולות מובטחות וחפות מפשע. יש גרסאות רבות לאיפה זה קרה בדיוק, אם בהודו, במלזיה או בטורקיה, זה לא משנה. מכל מקום, גם פה העניין הזה נוסה, הביאו עור חזיר מאטליז בגילה וקברו בתוכו מחבל שהתאבד באפרת. לא עבד. אולי הבתולות המסכנות לא קיבלו את המזכר מגדולי האסלאם?

יש לי רעיון אחר, מורכב ונועז, אבל הפעם זה יעבוד. תארו לעצמכם: מחבל מחוסל, באותו הרגע מגיע אמבולנס ומעביר אותו ליחידת ההשתלות של בית החולים הקרוב. שם נקצרים כל איבריו הרלוונטיים ומושתלים באנשים שמחכים שמישהו ימות ויתרום. ומכאן מתהפכת התמונה המוכרת לאחר פיגועים. נוסף על תמונות קורבנותיו של המחבל, מתפרסמות תמונותיהם של האנשים שאיבריו הצילו. מתורם "טוב" אפשר להציל לפעמים חמישה אנשים, וזה יכול להיות פשוט מדהים שכל מחבל שיוצא מביתו בג'נין יידע שהוא במשימה קדושה להציל ישראלים, יהודים וערבים, ולתת להם חיים.

יגידו המשפטנים - אבל מדובר בתרומה ללא הסכמה, זה לא מקובל עלינו ועל כל החוקים ההפוכים להיגיון שאנו שוקדים עליהם. על כך נשיב - כל מי שנכנס לישראל, אפילו פעם אחת, יהיה חייב לחתום על כרטיס אדי המאשר כי במקרה של פיגוע שהנ"ל יזם, איבריו מותרים לכל. לא חתמת? לא נכנסת. כן חתמת? מעתה אתה יודע שאם תמות מירי, גם אצלנו יחלקו סוכריות, במסדרונות בית החולים הקרוב.

תראו לי מחבל אחד ששנאת היהודים יוקדת בליבו, שייקח את הסיכון שאותו לב שחור יילקח ויהפוך לליבו של יהודי שנוא. בחיים לא. וכמובן, יש להקפיד מאוד שבין המושתלים שיקבלו את איברי המחבלים יהיו גם ערבים ישראלים הממתינים להשתלה, כדי שזה יהיה מבלבל עד הסוף.

בעבר אמרו שאנחנו עושים מצות עם דם ילדים נוצרים. מעניין, אם כי אני אישית מעדיף חזרת. אבל טרוריסטים שבאים לקצור חיי ישראלים ובסוף איבריהם נקצרים ומצילים חיים של ישראלים חולים - את זה אפילו גדולי האנטישמים בעולם לא יכלו להמציא.

גוסטינג

יש אופנה חדשה, אם לא שמעתם עליה אתם כנראה מעל גיל 40. גוסטינג. מלשון גוסט, רוח רפאים. לעשות גוסטינג למישהו זה פשוט להיעלם, לנתק מגע במפתיע ולא לענות להודעות, לשיחות, לשליחים, לבלדרים. היה אדם ואיננו. כלומר, האדם עדיין קיים, יש פעילות ברשתות וכל זה, אבל ההתנהגות היא כאילו לא היתה היכרות מעולם, גם אם לפני יומיים סיכמתם משהו בידידות, או לפני יום חלקתם יצוע. פוף - ואין.

זה קורה הרבה היום במערכות יחסים רומנטיות. אחד הצדדים קץ בקשר, אבל במקום לעשות את שיחת "יחסינו לאן" הישנה והטובה, הוא נעלם וזהו. והרי אני גודלתי על תרבות פרידה אחרת לגמרי. בזמני היה מקובל שאם גמלה החלטה בלב מאן דהו לעזוב קשר למורת הרוח של צד ב', אז היתה שיחה, והכל היה על השולחן, והיתה דרמה, ודמעות, ופרידה וחזרה ופרידה שוב, וזמן מבוזבז רב. אחר כך, אני מזכיר, היו שנפרדו בשיחת טלפון. בהתחלה זה היה בלתי נסבל חברתית, רק פושטקים מוחלטים נהגו ככה, אבל אחר כך זה נורמל והכין את הדרך לפרידה בהודעת טקסט. מי ישמע על דבר כזה? לא יכולת להרים טלפון? איפה האנושיות לכל הרוחות?

והינה, פרידה שיש בה הודעה מכל סוג שהוא היא כבר נחלת העבר. עכשיו דופקים גוסטינג, אין שום שיח לפני נטישה, פשוט היעלמות. ביי. חסימה ברשתות חברתיות. הייתי פה. אולי. וזה נורא, וגברים ונשים נטושים/ות מסתכלים שעות אל תוך מסך הטלפון, לראות אולי בצד השני מישהו מקליד, ולא. רוח רפאים. נמצאת אך לא מורגשת. פחד. פעם זה היה נחשב אלימות. היום זה הסטנדרט. הרבה מערכות יחסים הן עסקאות, ולכן מותר לעזוב אותן ברגע שהן מפסיקות להניב, בלי שום רגש לרגש של הזולת.

ואני חושב לעצמי - כמה חודשים מחיי היו נחסכים אם מנהג הגוסטינג היה קיים כשהייתי בגיל תחלופת מערכות יחסים. שבועות של חיבוטי נפש, חזרות אינסופיות בראש מה אגיד ואיך. כמה סבל מיותר. ועדיין, אני שמח שנאלצתי להגיד ולשמוע "אני לא אוהב/ת אותך יותר". כי זה קשה. והימנעות מקשיים עושה אנשים מרוכזים בעצמם בצורה שאותי קצת מבהילה.

ועכשיו אני חייב לסיים את הטור הזה, זה לא אתם, זה אני, נהיה בקשר, חג שמח וכשר, ונראה, אולי ניפגש בשבוע הבא. לא בנוי למחויבות כרגע.

avrigilad@gmail.com