בסוף השבוע שעבר פרסם הראיס הפלשתיני אבו מאזן הודעה רשמית שהיא - אם תרצו וגם אם לא - תמצית הסכסוך והבעיה. מצד אחד היה בהודעה הזאת גינוי מפורש למעשי שפיכות הדמים בתל אביב. חלק מאיתנו חוו רגע קט של התרוממות רוח. משהו בלבבם זימר "איפה ישנם עוד אנשים", והתקומם על כך שיש בינינו מי שמעז לחשוב שהומניסט כמו אבו מאזן הוא לא פרטנר. הנה, תראו! גינוי מפורש.
ועוד לפני שמגיעים לצד השני, ראוי לציין את העובדה שיש מי שבאמת מתמלא הערכה על כך שמנהיג ציבור במאה ה־21 מנפק מילה של ביקורת על רצח שטני, סתמי, אקראי ומתועב של חפים מפשע. האם המושג "גזענות של ציפיות נמוכות" לא מגדיר את עצמו מחדש?
אבל, כאמור, יש גם צד שני. ובצידה השני של ההודעה תקף אבו מאזן את מה שהוא מכנה "הסכנה לאל־אקצא". המילים "סכנה לאל־אקצא", וגם את זאת כבר למדנו, רחוקות מלהיות תמימות. למען האמת, הן שום דבר מלבד קוד הפעלה וסיסמת גיוס.
מסגד אל־אקצא לא שרוי בסכנה, ואבו מאזן יודע זאת היטב. כמו שהוא יודע שרחוב דיזנגוף לא עובר בהר הבית, שהממשלה הנוכחית לא עוברת בהר הבית, ושנפגעי הפיגוע ב"אילקה בר" בוודאי לא זממו שום דבר שקשור למקומות הקדושים לאסלאם. ספק אם היו מגיעים לביקור בהר הבית גם אילו קיבלו הזמנה מפורשת מהווקף.
צריך מידה לא מעטה של עזות מצח כדי לשרבב את ענייני אל־אקצא לתגובה על מסע הרג ברחובות תל אביב. אבל לא רק עזות מצח צריך, אלא גם ביטחון בכך שאיכשהו ישראל והעולם יצליחו גם הפעם לפספס את כפל הדברים. שאיכשהו רובנו לא נקלוט את הרמז הגס - מוגזם ובוטה כמו קריצה של "האיש הרע" בתיאטרון לילדים! - או סתם נבליג בפעם האלף על הנוסח הנכלולי שמרוקן את הגינוי מכל תוכן. ויש לו בשפע משניהם. עזות מצח וביטחון. ובזאת אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו.
• • •
הטרור הוא מכה שאנחנו מכירים מקרוב כמו שתושבי כפרים שלמרגלות הר געש מכירים את ההתפרצות הוולקנית, וכמו שספנים מכירים את סערות הים. אבל בניגוד אליהם, אנחנו ממשיכים לחפש סיבה לכל זה. אנחנו נעלבים. דורשים בתוקף שכולם יגנו. מתאכזבים מאיימן עודה כאילו דא, ומחפשים הסברים לא כדי להתמודד עם הבעיה אלא כדי ליישב אותה עם האג'נדה. שלא נבוש, ולא ניכלם, וחס וחלילה שלא ניאלץ להודות בטעות.
חבריי שבשמאל משוכנעים שהמחנה שלהם מידלדל ונעלם בגלל שמדברים עליהם לא יפה. אבל השמצות הן הסבר מאוד חלש למה שקרה. ומה שקרה הוא שרוב הציבור בארץ - גם אלו שמקפידים לדבר יפה, ואף אוהבים שירי שלום ואהבה - השתכנע סופית שהשמאל לא מבין את טיב הסכסוך ואת מהותו. הניתוחים שלהם כושלים, התחזיות מתבדות, ובאופן כללי נראה שהמציאות מצליחה, בתדירות גבוהה מדי, להפתיע אותם.
היו ימים שבהם הטרנד השולט אחרי פיגועים היה מין הבעת צער רפה מהולה בהבנה. לעיתים אפילו הזדהות. רבים שיבחו את אהוד ברק אחרי שהתבטא פעם שאילו היה נולד פלשתיני, היה מן הסתם מצטרף לחמאס. היום רובנו חושבים שזאת היתה שטות חגיגית ודי מסוכנת.
אבל זאת לא בעיה בלעדית של השמאל. אחד הביטויים הגרוטסקיים ביותר שאנחנו, הישראלים, משתמשים בהם אחרי מעשי זוועה הוא הביטוי "שכל חטאם היה...". התבנית הזאת, אומללה ככל שתהיה, הפכה להיות חלק מוכר ולגיטימי מדברי ההספד והזעזוע. "כל חטאם היה שרצו לטייל/לשבת בבית קפה". "כל חטאם שהיו צעירים ואהבו את החיים!" וכמובן: "כל חטאם שהיו יהודים/ישראלים".
הנוסח הזה, ולא משנה כמה מירכאות נכפיל מסביב למילה "חטאם", מנסה ליישב את מה שהדעת אינה מסוגלת ליישב, ועושה עוול לטעם הטוב. אולי הגיע הזמן שניגמל מהנוסח העקום הזה. זה לא חטא לאהוב את החיים, או לטייל או להיות יהודי. מותר אפילו לתת ביטוי לכל אלו בלי שזה ייחשב לנו לחטא או לעבירת בטיחות. ויתכן שהגיע הזמן להפסיק לחפש היגיון או הצדקה במה שכולנו יודעים שהוא מפלצתי.
שנים רבות אנחנו מונעים את עצמנו מלדבר בפירוש על המרכיב הדתי של הטרור. אנחנו מסבירים לעצמנו שלא כדאי לדבר כך, כי עם סכסוך דתי קשה הרבה יותר להתמודד. וזה כמובן נכון. מטענים דתיים הם עמוקים הרבה יותר, ופתירים הרבה פחות מאשר מהלכים פוליטיים. אבל מה לעשות שזה מה שעומד מולנו, ומוטב שנקרא לשטן בשמו ולא נוליך את עצמנו שולל.
וכן, הגיע הזמן להתייחס אחרת לכל גילוי של הסתה. לכל טיפוח של זרמים דתיים רצחניים. לכל ניסיון למחוק זיכרון או לטשטש זהות. להשקיע בזיהוי המוקדם ולייבש את השלוליות שבהן רוחשות הרימות הקטלניות של הקיצוניות. והגיע הזמן להדק ולטפח את הקשר והקרבה עם זרמי האסלאם המתון, בארץ ומחוצה לה, ולא להאמין לקולות שטוענים שאין כאלה ולא יכולים להיות. חוסר ההבנה המייאש הזה הוא בדיוק הסיבה לחולשת מחנה הימין.
• • •
עניין אחר לגמרי. ואולי לא. לפני כמה שבועות ישבתי לקרוא עיתון, והבן הקטן אמר לי בקול צוהל שהוא לא זוכר מתי ראה אותי צוחק ככה. הוא צדק. פשוט התפרקתי שם. זאת היתה ידיעה על ממצא ארכיאולוגי חשוב מאין כמוהו, שהתגלה לאחרונה בהר עיבל. קמע מתכתי קטן ועליו חקוק, ככל הנראה, האזכור הקדום ביותר של שם ה'.
זה היה מרגש מאוד. כל האישים החשובים שצוטטו בכתבה נטו להתפייט ואמרו דברים כמו "קיבלנו ד"ש מאבותינו הקדמונים שחיו לפני 3,300 שנה". אלא שהקמע בדיוק חזר מבדיקת מעבדה בצ'כיה, המקום היחיד שיודע לשחזר כתובות עתיקות החרוטות על מתכת, והתברר שמדובר בקמע קללה. ובכן, אחד מאבותינו הקדמונים שפך קללות, מארות ואיחולי מוות על ראשו של אב קדמון אחר, ולצורך העניין גייס את שמו של מלך מלכי המלכים.
"ארור ארור ארור. ארור על ידי ה'. אתה תמות מקולל. אתה בוודאות תמות מקולל. ארור וכו' וכו'". אין ספק, חתיכת דרישת שלום.
ומה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עם זה עכשיו, ועם הידיעה שאחד המסמכים העתיקים והמכוננים ביותר של זהותנו הוא בעצם מפולת של קללות לבביות ביותר? ובקיצור, צחקתי, והתרגשתי ושוב צחקתי. פה ושם שאלתי את עצמי אם גם המקלל העתיק ההוא מהר עיבל לקח את עצמו קצת בחיוך.
הבאתי בחשבון שיכול להיות שלא. ובעיקר חשבתי לי שעצם המפגש הקיצוני הזה בין הגבוה והנמוך, ובין השכינה והשכונה, הוא חלק קבוע מהסיפור ומהזיכרון שהולכים איתנו מאז התלונות הקטנוניות של יוצאי מצרים מול הניסים הגדולים על ים סוף. כנראה אנחנו בכל זאת אותו העם עצמו.
חג פסח שמח!
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו