הפירור ששבר את גב הגמל

בהפגנה שנערכה ביום רביעי בערב, אפשר היה לראות מה עשתה הפרישה של עידית סילמן לימין. הפגנת אמצע שבוע, שבשגרת ההפגנות של השנים האחרונות היתה מושכת כמה מאות, מקסימום אלף איש - הביאה לכביש החוצה בין סינמה סיטי בירושלים למשרד החוץ ובית המשפט העליון כ־15-10 אלף איש.

רובם הוסעו מהיישובים ומהישיבות. פגשתי בדרך להפגנה את פרופ' טליה איינהורן שבאה במיוחד מתל אביב. בתוך ההמון אפוף דגלי הלאום פגשתי אישה שזאת ההפגנה השנייה שלה בחיים. הראשונה היתה בשנת 85'. היה איש ימין דתי מוכר, מערבות הר חברון, שביקש ממני לא לחשוד בכשרים. כלומר, שלא אחשוד לרגע שסילמן יצאה מקופחת מהמהלך הפוליטי שהפך אותה בהרף עין לגיבורת המחנה, לכוכבת ההפגנה ששלטים מיוחדים הודפסו לכבודה.

אבל היו גם לא מעט חילונים, כלומר ליכודניקים. הבכיר שבהם היה ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. לפני שעלה לבמה, הוא הוצג כמי שסבל והותקף בשם כל המחנה. "מה השתנה הלילה הזה?!" זעק אחד הנואמים. והקהל ענה בצעקות: "שבלילה הזה, בנט נופל".

"הם תקפו אותו אבל הם תקפו אותנו", הציג המנחה את נתניהו. עוד לפני שקרא בשמו, הוא תיאר אותו כ"אחד המנהיגים הגדולים בכל הזמנים, שהוביל מול אויבים מבית ומחוץ". הרטוריקה של נתניהו היתה של נאום בחירות. לעיתים השתעל והתקשה בדיבור. "כולנו אחים ואחיות. משפחה אחת", אמר אל הרוח הקרירה שציננה את היום הלוהט שחלף. הוא דיבר בשם אחדות של יהודים, ערבים, דרוזים ונוצרים. אבל קודם כל בשם ממשלה חזקה, כי "בשכונה שלנו אין מקום לחלשים. ימיה של הממשלה הזאת ספורים", הבטיח לקהל המעריץ. "בעזרת השם אנחנו ננצח".

יום לפני ההודעה של עידית סילמן, ערך ח"כ יריב לוין התקפה על אילת שקד, שאני לא זוכר כמוה. לוין התראיין לאתר "סרוגים", וטען שעל נפתלי בנט ואיילת שקד רובץ אשם כבד בשורה ארוכה של אסונות. לא פחות. הוא גינה את השימוש של ח"כ סמוטריץ' בתמונות נרצחים, אבל התמקד בהתקפה אישית על שקד.

"קח רק נושא אחד, שנמצא בליבת הקיום של המדינה, הזהות היהודית של ישראל. אנחנו קודם כל מדינה יהודית, ותסתכל מה עושה שקד", אמר לוין. הוא ציין שני נושאים שמגרדים מאוד לאנשי הימין. האחד, הצבתו של מנהיג התנועה הרפורמית גלעד קריב בראש ועדת החוקה בכנסת, והשני - נושא החמץ בבתי החולים; הפירור ששבר את גב הגמל מבחינת עידית סילמן.

לוין האשים את שקד ש"במקום לשמור על הרוב היהודי - מתרחשת פריצה מוחלטת של הגבולות. כניסה מאסיבית של מהגרים. שקד נכשלה כישלון עצום. חד־משמעית היא פוגעת בזהות היהודית של המדינה", אמר. "גורמי השמאל הם בעלי הבית בממשלה".

המטרה של הליכוד ברורה: אחרי סילמן, ליצור מומנטום שייאלץ את איילת שקד להצטרף לפרישה הגדולה. נראה שגם בסיעת גדעון סער הריחו שמשהו מתרחש מתחת לקרקע כשערכו כינוס מפלגתי השבוע, שבו התרחש גם אירוע אלים. הם נערכים לבחירות. לעומת כל הסיעות האחרות המרכיבות את הממשלה, תקווה חדשה נמצאת באירוע נפשי, כפי שמגדירים את זה. האחרים נמצאים באירוע פוליטי. בעיקר ימינה.

לסיעת סער יש כל הסיבות הרציונליות להצטרף לממשלת ימין חלופית בכנסת הנוכחית, במקום להידרדר לבחירות שבהן היא צפויה להימחק. אבל איש עדיין לא מצא הסבר הגיוני להתנהלות סער, מלבד התבצרותו בראש מערכת המשפט. רק לראות את המפגינים ביום רביעי מול קבוצת הקולבים המעונבים של גדעון סער. כולם טוענים שהם ימין, אבל אין משותף. צביקה האוזר ויועז הנדל, כמו בנט ושקד, נלקחו מסוכנות ליהוק; האנשים המיוזעים, ההורמונליים, מול הסינמה סיטי הגיעו משדמות בית לחם. חלקם עם מדבקות "כהנא צדק".

אם יימשך מומנטום ההתפרקות הקואליציונית, זו תהיה ההוכחה הטובה ביותר שלא ניתן לכונן ממשלה עוקפת ליכוד בישראל. אחרי הכל, זו המפלגה הדומיננטית בפוליטיקה הישראלית. ח"כ מוסי רז סייע לליכוד בכך שהצביע על הכיוון הרצוי להישרדות הקואליציה: שיתוף המשותפת. אחמד טיבי ואיימן עודה בממשלה. אם לשם זה הולך, אז לחברי כנסת שנבחרו בקולות הימין אין ברירה אלא להתגייס להקמת ממשלה מבוססת ימין. עצם המחשבה שגנץ, בר־לב ומיכאלי יפנו את משרדיהם היא משב רוח אביבי נעים.

תסכול הגובל בזעם

"השקפת הנשיא על ישראל ממוקמת בשני מישורים יסודיים של המציאות... (כולל) השקפתו על מדיניות נתניהו ומדינת ישראל. יחד יצרו שתי המציאויות האלה תשתית עמוקה של תסכול הגובל בזעם. שלא כמו שני קודמיו, ביל קלינטון וג'ורג' בוש, אובאמה אינו מאוהב ברעיון של ישראל". את הדברים כתב אחד המבינים הגדולים בארה"ב בענייני המזרח התיכון ובישראל, אהרון דיוויד מילר, לפני כעשר שנים.

חלפו שנים, ואובאמה, שאינו מאוהב ברעיון של ישראל, הנחיל באמצעות חסידיו את התשתית הרגשית והאינטלקטואלית הזאת לחלק הדומיננטי במפלגה הדמוקרטית. הם אינם מאוהבים ב"רעיון" של ישראל, הם כבר פחות ופחות מאוהבים בקיומה של ישראל. הם מכניסים את אוקראינה למשוואה של יחסי ישראל־ארה"ב בהקשר הפלשתיני והאיראני. האמריקנים מוכיחים יכולת קטלנית שלא זכורה כמותה בעבר של "לוחמת מידע". הם יצרו היסטריה אנטי־רוסית ואנטי־פוטינית המבוססת על תרמית רוסיה בימי טראמפ.

במערכה התעמולתית נגד ישראל, גם בממשלה הנוכחית בראשות בנט ולפיד, האמריקנים מציגים את ישראל כמי שנוקטת עמדה של ניטרליות במלחמה; הם מדגישים את העובדה שישראל לא הצטרפה לסנקציות על רוסיה ולא התגייסה לשלוח ציוד לחימה צבאי לאוקראינה.

מה בדיוק הבסיס המוסרי שעליו נשענת ארה"ב? היא מטילה סנקציות שרק היא מסוגלת להן, ומעבירה משלוחים לא גדולים במיוחד של טילי נ"ט ונ"מ, כמו שעושה גם בריטניה. ארה"ב היתה מעורבת והיא נושאת באחריות למצב שנוצר. לישראל אין שום אחריות, ולכן היחס האמריקני כלפיה בהקשר האוקראיני תלוש מכל בסיס מדיני ומוסרי.

הטיעון החדש בתקשורת השמאלית האמריקנית, בהשראת הממשל הדמוקרטי, הוא: לא הצטרפתם לסנקציות על רוסיה, איך אתם יכולים לדרוש סנקציות בהיקף מכאיב נגד איראן?

החשד כלפי האמריקנים עולה בגלל הדגש על אספקת ציוד צבאי. מצבה המיוחד של ישראל ידוע. אבל נניח שבכל זאת יש ציוד מסוים שישראל יכולה לתרום באמצעותו ללחימה האוקראינית. ההיגיון אומר שהאמריקנים יבואו וינסו לשכנע את ממשלת ישראל במגעים סודיים לתת פריטים מסוימים. העובדה שניתן לנושא פרסום בלתי פוסק בצירוף הטפות מוסר מדיניות, מוכיחה שהמטרה היא ליצור בעיה מלאכותית שתשמש חומר בעירה תעמולתי נגד ישראל. "אזרחי ישראל צריכים לחוש בושה מול עמדת הניטרליות של ממשלתם", מצוטט הגנרל מקמאסטר שהיה היועץ לביטחון לאומי בתקופת טראמפ, בעיתונות האמריקנית.

כיוון שנראה שהולכים לאחת מהשתיים: או מלחמה קרה 2 או מלחמת עולם 3, התסבוכת האמריקנית של ישראל מעוררת דאגה. זה לא רק שהשחרת ישראל משמשת להנמכת הפרופיל של ישראל במאבק נגד הגרעין האיראני; קרוב לוודאי שהלחץ הזה ינוצל כדי להתניע מהלך מדיני מול הפלשתינים.

אפילו לא בוצ'ה אחת

שלא תהיה אצלנו אפילו בוצ'ה אחת. תורת הביטחון של ישראל אמורה להיות בנויה על מניעת מעשי טבח בעורף האזרחי. קשה לחשוב על הטבח בבוצ'ה, גוסטומל, ולא להרגיש את גלי ההדף מגיעים לישראל. הטבח מעצים את המועקה. משהו יותר גדול עלול להתפשט מזירת הפשע האוקראינית לחלקים נוספים בעולם.

המילים של הנשיא זלנסקי עדיפות על דיווחי הכתבים שרואים בפעם הראשונה בחייהם מוות חסר פשר מול העיניים: "מה הם (הקורבנות) עשו? מדוע הרגו אותם? מה עשה האיש שרכב על אופניו ברחוב? למה אזרחים רגילים, בעיר רגילה, שלווה, עונו עד מוות?... איך חוללו גופותיהם גם אחרי המוות (והאונס לעיני ילדיהן)... מה עשתה העיר האוקראינית בוצ'ה לרוסיה שלכם?" "איך גידלתם קצבים?" פנה זלנסקי להורים רוסים. "האם הם לא ראו מה מתהווה בפנימיות של ילדיהם?

"על רציחות אלה, על העינויים, על הזרועות שנקרעו בפיצוצים ומפוזרות ברחובות, על היריות בעורף - תשלם מעתה המדינה הרוסית במראה פניה. זהו הדימוי שלכם".

מחזיק תיק צ'רצ'יל המוסמך ביותר, ההיסטוריון אנדרו רוברטס, בהחלט מאמץ ומאשר את מנהיגותו של זלנסקי כהמשך ראוי למורשת צ'רצ'יל. "שום מחשבה על צ'רצ'יל היום לא תהיה שלמה בלי לציין את מנהיגותו הצ'רצ'יליאנית של זלנסקי", כתב לפני כמה ימים רוברטס ב"וול־סטריט ג'ורנל". "מר זלנסקי ראה את נשיא אפגניסטן בורח כשהטליבאן דהרו לעבר קאבול בשנה שעברה והחליט שהוא לא יהיה מנהיג מהסוג הזה. הוא החליט להישאר בעיר הבירה שלו ולהילחם". האם לא היה ראוי שגם מנהיגים אחרים, במקומות אחרים חוץ מאוקראינה, יישארו בעיר הבירה שלהם וינהלו את המלחמה משם? ליד הכותל ושער שכם?

צ'רצ'יל דיבר בינואר 1940 על מלחמה דומה לזו המתנהלת באוקראינה: "פינלנד - נפלא. לא, נשגב. במלתעות הסכנה, פינלנד מפגינה מה אנשים חופשיים יכולים לעשות. השירות שהעניקה פינלנד לאנושות ראוי לתהילה".

"היום הוא היה אומר אותם דברים על אוקראינה", קובע אנדרו רוברטס, מתומכי הונגריה בהנהגת אורבן. "הוא (זלנסקי) מדבר אל עמו מבלי להמתיק את הגלולה".

בעבר אימצו מפקדי צה"ל את התורה הרוסית של מלחמת מנע והעברת המלחמה אל שטח האויב. אלא שהסכמי אוסלו כרסמו מאוד בתפיסה הזאת, אם לא גרמו ממש לקריסתה. העברת המערכה לשטח האויב היא זאת שאמורה למנוע את הפיכת האזרחים לבשר תותחים.

כשקו מנרהיים נפרץ

במבט מקרוב הצבא הרוסי תמיד היה כבד, מסורבל ובינוני. בכל זאת, בגלל הילת הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה, נוצר לצבא ולחייל הרוסי דימוי אימתני ובלתי מנוצח. כמה עדויות לאורך השנים מצביעות על אותם מאפיינים כמו היום באוקראינה. פסח מלובני מתאר בספרו "'מלחמת השחרור' של אוקטובר 1973 בחזית הסורית" מסע של חטיבת טילי נ"מ סובייטית מלביב במערב אוקראינה לדמשק. החטיבה קיבלה פקודה לנוע ליעד לא ידוע ב־9 באוקטובר 73'.

"לחיילים לא היה מושג שהם עומדים להיכנס למלחמה, שלה לא הוכנו כלל. פגישתו הראשונה עם המפקדים הסורים שהבינו ממנו (המח"ט הסובייטי) שהוא בא כדי לסייע להם גרמה להם שמחה רבה. לדבריו, הם נראו לו נפחדים ומבוהלים מאוד".

הם התחילו לנוע מנמל לדקיה לעבר דמשק כדי לאבטח שם את השדה עם משגרי הטילים שלהם. "מאחר שנעו במדבר, איבדו את הדרך ולא ידעו לאן לפנות, עד שמצאו מישהו שעבר במקום והראה להם את הדרך לדמשק", כותב אל"מ (מיל') מלובני.

בכיר בשגרירות ישראל בבון, ניצן הדס, שיגר דיווח ממקור צ'כי בכיר לגבי הצבא הסובייטי וחייליו שכבשו את צ'כוסלובקיה בסוף אוגוסט 1968. הדס דיווח במברק לאביגדור דגן במשרד החוץ בירושלים (21.10.68): המקור, איש תקשורת בשם פוקס, "(תיאר) את החיילים הסובייטים כגסים ואת המשמעת כגסה וחריפה. חיילים סובייטים לא מעטים מוצאים להורג בו במקום על ידי מפקדיהם בעקבות מעשי ביזה או אונס. לדבריו הביעו מומחים צבאיים צ'כים הערכה ליכולת הצבאית והטכנית שגילו הסובייטים בצ'כוסלובקיה".

במבט יותר רחוק, מלחמת פינלנד ב־1940-1939. הפינים היו אז עם קטן של כארבעה מיליונים. הצבא האדום תקף את פינלנד במטרה להשליט שם ממשלה משתפת פעולה. לפינים הגיבורים היה קו הגנה שנקרא על שם מפקד הצבא המרשל מנרהיים. אגב, הוכחה שדווקא אפשר לבנות קו הגנה שימלא את ייעודו.

משך קרוב לשלושה חודשים הם הצליחו לבלום כוחות סובייטיים ארמיוניים. לא היה להם כמעט נשק כבד, טנקים או תותחים. הם בלמו באמצעות נחילים של לוחמים אלפיניסטים. העקיצות הבלתי פוסקות של לוחמי הסקי החמושים בנשק קל, עצרו את הצבא הסובייטי הענק. עד שהסובייטים ריכזו עוצמה ארטילרית שהיתה מעבר ליכולת הספיגה של הפינים וקו מנרהיים נפרץ.